איור אופנה

איור אופנה של ג'ורג' ברביר בשם La Belle Dame sans Merci, איור 47, מתוךGazette du Bon Ton, גיליון 6, 1921

איור אופנה (באנגלית:‏ Fashion Illustration) הוא אמנות המביעה רעיונות של אופנה בצורה של איור, רישום וציור. הוא משמש בעיקר את מעצבי האופנה בהפצת ובדיקת רעיונותיהם. סקיצות אופנה ממלאות תפקיד מרכזי בעיצוב לתצוגה מקדימה ומשרתות את הדמיית העיצוב לפני תפירת בגדים אמיתיים.[1]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור אופנה, שנעשה בתחריטים, מתוארך למאה השש עשרה לתקופת המסעות הגדולים וגילוי שטחים חדשים בראשית העת החדשה. היו אלה אוספי איורים של התלבושות מהשטחים שהתגלו.[2]

לקראת סוף המאה השבע עשרה פורסמו העיתונים הראשונים של אופנה, במיוחד בצרפת בתקופת שלטונו של לואי ה-14. היו אלה "סקירות האופנה הראשונות". פרסומים אלה התפתחו והגיעו לשיאם עד סוף המאה ה-18. פריז, הפכה לבירת האופנה, ובירת איורי האופנה. לאחר המהפכה הצרפתית, מרכז הפרסום החשוב של האופנה עבר מפריז לגרמניה ולאחר מכן לאנגליה, מדינות שנטו להעתיק את הייצור הצרפתי.

תחילת איור האופנה המודרני, ממוקמת סביב תחילת המאה ה-19. בסוף המאה התשע עשרה יצירתיות האיור עלתה על זו של הצילום. אבל שני ייצוגים האלה היו זה לצד זה בתחילת המאה העשרים. איור אופנה נתפס יותר כמלאכה מאשר כצורה של אמנות ציורית.

איור מודרני מוקדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור במגזין אופנה צרפתי, 1904

צייר הדיוקנאות האיטלקי ג'ובאני בולדיני נחשב בעיני חבריו לאחד ממאיירי האופנה הראשונים ששמם מוכר. כתב העת Journal des dames et des modes היה מגזין אליטיסטי שהפגיש בין ציירים, מעצבים וסופרים, והשאיר מקום גדול להמחשת אופנה.

לפני מלחמת העולם הראשונה, פריז חזרה להיות בירת האופנה, וגם מרכז אמנות איור אופנה - ציירים, משוררים, מעצבים, מלחינים, אנשי תיאטרון היו מתחככים זה בזה.[3] יצירתו של איריב הביאה את האיור לדרגת האמנות, והניחה את היסודות לציורים מהמאה העשרים.

האמנויות הדקורטיביות של התקופה, כמו אר נובו, קוביזם או אר דקו, השפיעו על איור האופנה שהיווה השתקפות של הזמן; ההשראה של מאיירים הגיעה בעיקר מהתיאטרון.[4]

תור הזהב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזינים האמריקאים Harper's Bazar או ווג, Femina הצרפתית או L'Officiel, מפרסמים את השמות הגדולים ביותר של המאיירים והמעצבים של אותו הזמן. המגזינים הופכים לחיוניים בהפצת אופנה. עיצוב אופנה הופך להיות פחות סטטי, אין לו עוד גישה אמנותית, אלא יותר תיאורית, והוא מכוון לסגנונות משנה של לבוש - חיי יומיום, אופנת עילית לקוקטיילים ועוד.

איור אופנה, שנות האלפיים

גם התנועה הסוריאליסטית נכנסה למגזיני אופנה האיור מתפתח גם לכיוון של "ריאליזם חדש" שעובר לאוריינטציה אמנותית יותר. אבל המהפכה בצילומי אופנה תפסה בהדרגה את מקום האיור, כאשר כל תחום אימץ בהדרגה את הטכניקה המתאימה לו: הצילום למאמרי אופנה והאיור לפרסום 19. הצילום במקביל לאיור נהנה מהתפתחויות אלה.

מלחמת העולם השנייה משנה את התפתחות האיור ופרסום האופנה. חלק מהמאיירים גויסו לצבא, אחרים היגרו מאירופה לארצות הברית. באופן כללי הפרסום היה מצומצם בתקופת המלחמה והפצת המגזינים לא הייתה סדירה. לאחר המלחמה הדברים השתנו: כמה מאיירים ותיקים נעלמו, והופיעו חדשים במקומם.

שקיעה והתחדשות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגמה שהחלה לפני המלחמה - הגבלת תקציבי האיור לטובת הצילום, מצאה את ביטויה. בשנות השישים תחום האופנה עובר מהפכה: בירת האופנה עברה מפריז ללונדון, הלבוש המוכן יחולל מהפכה בביגוד בשנים הבאות, פופ-ארט והתנועה ההיפית, ישפיעו על איור האופנה.[5]

הצילום שולט בעולם האופנה, וצלמי האופנה הם המאסטרים הגדולים. האיור לא מצא מקלט אפילו במגזינים לנערות מתבגרות. אף על פי כן, נותרו כמה מגזיני אופנה, במיוחד מקצועיים, שבהם התפרסמו עבודות המעצבים בגרפיקה.

משנות השמונים נראה כי איור אופנה מצא מקום קטן בפרסומים. החל להופיע המגזין La Mode en peinture, מגזין אופנה אוונגרדי, מאויר במלואו. בארצות הברית הופצה גרסה החדשה של המגזין Vanity Fair.

בשנות האלפיים נראה שהאיור מחזיר לעצמו מקום בעולם האופנה. טכניקות האיור שבשימוש מערבבות שיטות ישנות ומודרניות ואימוץ העיצוב בכלים דיגיטליים. [6]

מאיירים מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איור אופנה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ The truth about fashion illustration sketches: Types, Time and Money, sewingnpatterns, ‏2017-01-18 (באנגלית בריטית)
  2. ^ Cally Blackman (trad. de l'anglais), 100 ans d'illustration de mode, Paris, Eyrolles, août 2007, 384 p.
  3. ^ William Parker Dessins de mode : Vogue, Paris, Thames & Hudson, 2010, 240 p.
  4. ^ Marnie Fogg, Tout sur la mode : Panorama des chefs-d’œuvre et des techniques, Paris, Flammarion, coll. 2013 (2013), 576 p.
  5. ^ Borrelli, Laird. (2000). "Fashion Illustration Now," Thames & Hudson Ltd., London. (p 6-175)
  6. ^ Paton, Elizabeth (2016-09-15). "Fashion Returns to the Drawing Board". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-09-27.