אילוקנים

האִילוֹקַנִים, האילוקנוֹס, או בני האילוקו הם הקבוצה האתנו־לשונית השלישית בגודלה בפיליפינים, ומתגוררים ברובם באזור אילוקוס בצפון־מערב החוף של האי לוזון, בפיליפינים. האילוקנים מדברים בשפת אילוקאנו.

האילוקנים ברובם חסונים, דבר שנובע כנראה מהתנאים הגאוגרפיים והאקלימיים של ארצם, אשר כוללים מזג אוויר קיצוני. הם נוטים לחסכנות, ושיעור החיסכון הממוצע למשפחה בקרב אילוקנים גבוה באופן עקבי ביחס לקבוצות אתניות אחרות בפיליפינים. רוב האילוקנים מחזיקים בשורה של אמונות והרגלים שבאים לידי ביטוי במגע עם זולתם.^[1]

רוב האילוקנים, היסטורית, עסקו בגידול אורז. בעת המודרנית החלו לעסוק לא מעט גם בחקלאות גידולים רווחיים יותר כגון טבק ושום. תנאים קשים בחבל אילוקוס (אוכלוסייה צפופה ופוטנציאל חקלאי מוגבל) הובילו לכמה גלי הגירה של פועלים לחלקים אחרים של המדינה עד למקומות הדרומיים ביותר בפיליפינים, ואף מעבר לים, למקומות כמו הוואי וקליפורניה. אזור אילוקוס עדיין אחד האזורים הצפופים בפיליפינים. הייצור החקלאי אינו מספיק כדי לענות על הצרכים המקומיים ולכן חלק גדול מהאוכלוסייה נכנס לשוק העבודה השכירה ולמסחר בין־אזורי. טבק הוא היבול העיקרי. גם לתעשיית הטקסטיל באזור מסורת ארוכת שנים. אחרי חקלאות, העיסוק המרכזי של האילוקנים הוא דיג.

אילוקנים התבלטו בין הקבוצות האתניות השונות בפיליפינים, ויצאו מביניהם דמויות משפיעות בפוליטיקה, בחינוך, בכלכלה, ובדת. כמו הקבוצות הגדולות האחרות, מתגאים האילוקנים בשורשיהם ובשפתם.^[2]

היסטוריה

פרה־היסטוריה

בקרב היסטוריונים רווחות שתי תיאוריות לגבי התפשטות העמים האוסטרונזיים.

• תיאוריה שפרסם האנתרופולוג הנרי אוטלי בייר, המכונה "תאוריית גל ההגירה", גורסת כי משנת 300 עד 200 לפני הספירה^[3] הגיעה הגירה של אנשים דוברי אוסטרונזית מהאי בורנאו לחופי צפון מערב לוזון. הם היו הגל האחרון מבין שלושת גלי ההגירה לפיליפינים של האנשים המכונים "מַלַאים". לפני הגעתם של אנשים אלה, תושבי צפון מערב לוזון היו עַמים אחרים, אף הם דוברי אוסטרונזית, שנקראו העמים הפרוטו-מַלַאים, ואלו השבטים המודרניים טינגיאן, איסנג, קלינגה, קנקנאיי, בונטוק, ואחרים, אשר במקובץ נקראים בני איגורוט. עוד לפני הגעת בני האיגורוט היו בלוזון העמים המוכרים כיום כאייטה או "נגריטוס". מחקרים שונים מראים שהאילוקנים הגיעו לצפון מערב לוזון יחד עם בני הקלינגה, האפאיו והטינגיאן.^[4] עם הזמן, העמים המלאים התבוללו בעמים הפרוטו־מלאים ו/או באייטה, וצאצאיהם הם שחיו לאורך חופי צפון מערב לוזון כאשר הספרדים באו לראשונה במגע עמם, והדביקו להם את השם "אילוקאנוֹס".
• התיאוריה המקובלת יותר היא המודל "הגירה מטייוואן". במודל זה מוצע כי אבותיהם של העמים האוסטרונזיים של ימינו מקורם בהגירות מהאי טייוואן במהלך התקופה הנאוליתית.

היסטוריה מוקדמת

מבנה חברתי

בעוד שספרד נקטה במונח "ברנגאי" עבור היישובים באזור אילוקוס, האילוקנים עצמם כינו את עיירותיהם "אילי", וקבוצות בתים בודדים "פּוּרוֹק".^[5]

תושבי העיירות הללו היו מאורגנים בחברה מעמדית. בראש מערכת המעמדות היה מנהיג שנשא בתואר אגטוּראי או אָרי. הארי זכה במעמדו בזכות כוח, עושר, או תבונה.^[6] תפקיד זה עבור לעיתים בירושה, וככלל היה שמור לגברים; עם זאת, במקרה שלא היה יורש זכר זמין, יורשת אישה חזקה יכלה להתקבל כמנהיגה.^[7]

אם היורש התברר כחלש, הקהילה בחרה ומינתה משפחה אחרת למעמד העליון, והמשפחה הקודמת ירדה במעמד. המנהיג משל בשילוב מועצת זקנים, יישב סכסוכים, והוביל את אנשיו לקרב בעת הצורך.

מתחת למעמד המנהיג (אָרי) היו הבַּבַּקְנאנְג העשירים, ומקרבם באו רוב המנהיגים. מקור עושרם היה בשליטתם בסחר, בעיקר עם סינים, יפנים, איגורוטים וטאגאלוגים.

מתחת למעמד הבבקנאנג היו הקאילאנֶס, מעמד שסייע למנהיג במטלות שייט, בעיבוד שדותיו, ובהכנות לחגיגות. בתמורה, קיבלו הקאילאנס מתנות ישירות מהמנהיג.^[8]

עוד מתחתם היו הקאטאלונן, והם היו איכרים־אריסים, והיו רוב האוכלוסייה בעיירה. הם עסקו בעיקר בגידול אורז בשדות מוצפים, וכן בחקלאות יבשה כגון כותנה.

בתחתית הסולם החברתי האילוקני הטרום־קולוניאלית היו האובינג – משרתים – ועוד מתחתם, הטַגאבּוּ, שנקראו גם אדיפֶּן – עבדים. אלו הפכו עבדים בשל חוב שלא שולם, או העלבת בן מעמד גבוה יותר, או כי נשבו במלחמה, או אפילו כי ירשו חוב מהוריהם.^[9]

מראה

הן נשים והן גברים אילוקניים גידלו שיער ארוך, אך קשרו אותו בדרכים שונות. חלק מהנשים קלעו את שיערן לצמה, וחלק מהגברים קלעו את שיערם וכיסו אותו בכיסוי דמוי טורבן, שנקרא באנגאל או פּוֹטוֹנג. לדוגמאות ולצבעים של הבאנגאל היו משמעויות רבות. לדוגמה, פוטונג אדום הצביע על כך שהלובש הרג אדם, בעוד שדפוס מפוספּס הצביע על כך שהלובש הרג לפחות שבעה אנשים.^[10] בנוסף, חקלאים ודייגים חבשו גם כובע עשוי מדלוע, שנקרא קאטוּקוֹנג^[11] בימי שמש או גשם. כמו כן, בימים גשומים נהגו לעטות שכמייה בשם אנאנגה, אשר הייתה עשויה לעיתים קרובות מעלי דקל הודי.

התקופה הספרדית עד כינון הרפובליקה הפיליפינית

אישה וגבר אילוקנים לובשים קאטוקונג ואנאנגה, בסביבות שנות ה-20 של המאה ה-20.

חואן דה סלסדו

הקונקיסטאדור הספרדי חואן דה סלסדו חקר את האזורים הצפוניים של הפיליפינים בשנת 1571, ונסע לאזור אילוקוס (בין היתר), התיישב בצפון, והקים מספר רשויות מקומיות ספרדיות, כולל וייה פרננדינה (כיום ויגאן) וטאגוּדין.

מלחמה עם זמבלס ופנגסינן, 1660

בשנת 1660, אנדרֶס מאלונג, מנהיג העיירה סן קרלוס, פנגסינן, או בינאלאטונגאן כפי שנקראה אז, חבר לאנשי זאמבאלֶס ביוזמה לסלק את הספרדים ולהכניע את אלו שתמכו בספרד. מאלונג הועסק בעבר על ידי הספרדים כדי לסייע בקולוניזציה של ערים וכפרים לא־נוצריים בפנגסינן, אולם, תוך כדי שהכניע אחרים, הבין שהוא יכול לגבור גם על הספרדים, המצויים בנחיתות מספרית.

עם בעלי בריתו בני זאמבאלס, הכתיר מאלונג את עצמו מלך פנגסינן, ושלח מכתבים לכל ראשי מחוז אילוקוס, פמפאנגה ועמק קגאיאן, ודרש שגם הם יצטרפו למהלך, יכירו במאלונג כמלך, ויהרגו את כל הספרדים ביניהם. אם לא יעשו זאת, מאלונג איים שיפלוש ויעניש אותם על כך שלא הצטרפו ליוזמתו.^[12]

בניגוד לפנגסינן ולזאמבאלס, באזור אילוקוס השקיעו הספרדים חיילים ומיסיונרים רבים, ואבטחו אותו היטב. עיירות כמו ויגאן וטאגוּדין באילוקוס סור הוכפפו במהירות לאנקומיינדות, לכנסיות, ולביצורים הספרדיים, שהוקמו במהירות כדי לשלב את האילוקנים לתוך האימפריה הספרדית. הספרדים הזדרזו בכך כדי להשתלט על סחר הזהב של האזור עם האיגורוטים.^[13] הם ביקשו למנוע משודדי ים סיניים ויפנים וממעצמות אירופיות שונות כמו ההולנדים או האנגלים לשלוט בנתיבי הסחר הללו. בשל ניסיון זה עם הספרדים, ובעיקר בהשפעתם של מיסיונרים קתולים, דחו רבים מראשי האילוקנים את הצעתו של אנדרס מאלונג.

בתגובה שלח מאלונג מנהיג זאמבאלס בשם דון פדרו גומאפוס, לפלוש לאילוקוס. גומאפוס הצליח להביס את הכוח הספרדי ולהצפין עד ויגאן, שם החריבו והעלו באש את המעוז הספרדי וכפרים סמוכים. אז חזר גומאפוס דרומה כדי לסייע למאלונג בחזית אחרת, אך ספג אבידות בשל פעולות גרילה מצד האילוקנים ובעלי בריתם, בני טינגיאן.^[14] בינתיים הצליח כוח ספרדי להביס את מאלונג ולשבות אותו. על אף חדשות אלה, המשיך גומאפוס ללחום בספרדים, והובס אחרי שני קרבות גדולים. גם הוא נשבה והוצא להורג בתלייה בוויגאן.^[15] היה זה המרד האחרון נגד הספרדים באילוקוס עד 1762.

מרד הבאסי, הידוע גם בשם מרד אמבריסטו, פרץ ב־16 בספטמבר 1807 בעיירה פידיג, באילוקוס נורטה, בהנהגת פדרו מטאו מפידיג, וסאראלוגו אמבריסטו, אילוקני ובן טינגיאן. הם אספו סביבם אילוקנים מכל עיירות הסביבה וצעדו תחת דגל בעל פסים אופקיים צהובים ואדומים, ועשו דרכם דרומה לכיוון בירת המחוז, ויגאן, כדי למחות על היחס המחפיר מצד הממשלה הקולוניאלית הספרדית.

על פי מקורות מהתקופה, פרץ המרד עקב תסכול הולך וגובר מאז קבעה הממשלה הספרדית מונופול על ייצור ומכירת יין באסי (משקה מסורתי של האילוקנים), כך שנאסר על אילוקנים לייצרו פרטית, והם נאלצו לרוכשו מחנויות ממשלתיות.

מרד באסי נמשך 13 ימים. המורדים הובסו בידי הספרדים, אשר הרגו מאות מהם, ואת מי ששרדו את הקרבות הוציאו להורג בתלייה והציגו לראווה על שיפודי עץ, כאזהרה לאחרים שלא להתקומם נגד השלטון. המרידה גרמה לספרדים לחלק את אזור אילוקוס למחוזות אילוקוס נורטה ואילוקוס סור. למרות שנכשל, הצליח מרד באסי להעניק השראה לתנועות מרי עתידיות למען חירות וצדק בצפון לוזון.^[16]

התקופה הקולוניאלית האמריקאית ומלחמת העולם השנייה

בשנת 1901 הגיע השלטון הקולוניאלי האמריקאי לאילוקוס, ובשנת 1941, הכיבוש היפני.

במהלך 1945, שחררו הצבא האמריקאי וחילות חבר העמים הפיליפיני, כולל לוחמי גרילה אילוקנים, את אזור אילוקוס משלטון צבא יפן.

היסטוריה מודרנית

התקופה שלאחר העצמאות

כמה נשיאים מודרניים של הרפובליקה של הפיליפינים הגיעו מהאזור: אלפידיו קווירינו, פרדיננד מרקוס, ובנו, בונגבונג מרקוס. מרקוס הרחיב את היקף אזור אילוקוס המקורי על ידי העברת מחוז פנגסינן מ"אזור III" ל"אזור I" בשנת 1973, וכפה על חלק מהאילוקנים להגר לפנגסינן;^[17] הוא גם הרחיב את השפעת האילוקנים על העמים האחרים בקורדיירס בכך שסיפח את אברה ממחוז ההר ואת בנגט לאילוקוס,^[18] אם כי ב-1987 שולבו באזור המנהלי של קורדיירה. נשיא נוסף ממחוז אילוקוס, פידל ו' ראמוס, הגיע מפנגסינן.

תקופת השלטון הצבאי

על אף התפיסה כאילו האילוקנים כולם תמכו בממשל מרקוס, היו גם קורבנות אילוקנים של הפרות זכויות אדם בתקופת השלטון הצבאי, שהחלה בספטמבר 1972.^[19] באילוקוס נורטה תועדו עינויים של חקלאים מהערים וינטאר, דומאלנג, סולסונה, מרקוס, ופידיג.^[19]

היו אילוקנים בולטים שביקרו את שלטונו של מרקוס, כגון הארכיבישוף הקתולי אנטוניו ל. מאבוטאס, שיצא נגד עינויים והרג של עובדי כנסייה.^{[20] [21]} מתנגד בולט נוסף היה תומך זכויות האדם ושדרן הרדיו דייוויד בואנו. בואנו נרצח על ידי גברים רוכבי אופנוע במדים צבאיים ב־22 באוקטובר 1987, חלק מגל התנקשויות במהלך ההפיכה של 1986–1987, שניסתה לבטל את הממשלה הדמוקרטית שהוקמה לאחר מהפכת כוח העם ב־1986.^[22][23]

פעילות תרבותית בעשורים האחרונים

מאז סוף שנות ה־90 קמו מספר יוזמות לקידום התרבות האילוקנית.

העיר ההיסטורית ויגאן נכללה ברשימת אתרי המורשת העולמית בשנת 1999, והמאמץ הקהילתי המקומי לשמר אותה נחשב "מודל של שיטות עבודה מומלצות בניהול אתרי מורשת עולמית".^[24]

באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס הקים פרופסור רובין רודריגז את "מרכז בולוסאן ללימודים פיליפיניים", על שם הסופר יליד בינאלונאן, קרלוס בולוסן.^[25]

יזמים אילוקניים כגון ניניה קורפוז החיו את הביקוש לבדי אינאבל כאשר שילבו אותם באופנה עילית.^[26]

דמוגרפיה

אילוקנים מהגרים לעמק קאגאיאן, סביבות 1920.

בשנת 2010 היה מספר האילוקנים בפיליפינים 8,074,536.^[27]

מולדת אתנית

אילוקנדיה (או קאילוקואן) הוא המונח שנטבע לציון המולדת ההיסטורית של האילוקנים, אשר מתפרשת על מחוז אילוקוס נורטה הנוכחי ועל החלקים הצפוניים של אילוקוס סור. בעבר המוקדם כינו האילוקנים את חבל הארץ הזה "סאמטוי", מהביטוי sao mi toy שפירושו "כאן השפה שלנו".

תפוצות האילוקנים

הלחץ הגובר עקב צפיפות האוכלוסין המשמעותית במהלך אמצע המאה ה־19 גרם להגירה של אילוקנים אל מחוץ למולדתם המסורתית. עד 1903, יותר מ-290,000 אילוקנים היגרו למרכז לוזון, עמק קאגאיאן ולמטרופולין מנילה. יותר מ־180,000 עברו למחוזות פנגסינן, טארלאק ונואיבה אסיחה.

הגירות מאוחרות יותר הביאו אילוקנים גם למחוזות רחוקים יותר, כגון פאלאוואן ומינדנאו.^[28]

בשנת 1906 התרחבה הפזורה האילוקנית, כאשר החלו אילוקנים להגר להוואי ולקליפורניה. הם נקראים סאקאדאס,^[29] הדור הראשון של המהגרים הפיליפינים לארצות הברית. הפירוש המילולי של המונח הוא "מיובאים", "עובדים בשכר נמוך", והוא משמש למהגרי עבודה בפיליפינים וממנה, העוסקים בעבודת כפיים חקלאית. בין השנים 1906 ל־1946 הובאו להוואי גברים פיליפינים, בעיקר אילוקנים, על ידי איגוד מגדלי הסוכר של הוואי, לעבודה בשדות קנה הסוכר והאננס.

אילוקנים הם הרכיב הגדול ביותר של הפזורה הפיליפינית בארצות הברית. ישנה קהילת אילוקנית משמעותית בהוואי, שבה הם מהווים יותר מ־85% מהאוכלוסייה הפיליפינית.^[30]

שפות

רוב האילוקנים דוברים את שפת האילוקנו, שהיא חלק מתת־הקבוצה הצפונית של שפות הפיליפינים במשפחת השפות האוסטרונזיות. רובם דוברים גם טאגאלוג ואנגלית כשפה שנייה ושלישית.

אילוקנו, כמו כל השפות הפיליפיניות, היא שפה אוסטרונזית, קשורה למלאית (אינדונזית ומלזית), לטטום, לצ'מורו, לפיג'ית, למאורי, להוואית, לסמואית, לטהיטית, לפייוואן ולמלגשית. היא קשורה קשר הדוק לכמה מהשפות האוסטרונזיות האחרות של צפון לוזון, ויש לה הבנה הדדית כלשהי עם שפת הבלנגאו ועם הדיאלקטים המזרחיים של שפת הבונטוק. כשבעה מיליון בני אדם דוברים אילוקנו כשפת אם, וכשני מיליון נוספים כשפה שנייה.

דת

רוב האילוקנים הם קתוליים וחלקם אגליפאיאנים, שמקורם באילוקוס נורטה.^{[31][32] [33]}

תרבות

באילוקנדיה יש תרבות מגוונת, שכוללת גם רכיבים מהתקופה הקולוניאלית. לעיר הקולוניאלית ויגאן, המכונה לעיתים "האינטרמורוס של הצפון", עדיין יש הארכיטקטורה הקולוניאלית הקסטילית המקורית, עם בתי מגורים עתיקים בסגנון ספרדי לאורך רחובות קטנים ומרוצפים באבנים.^[34]

סדרת כנסיות מרשימות באזור אילוקוס הן סמל מתמשך להצלחת המרת הדת של האילוקנים לנצרות: קתדרלת ויגאן באילוקוס סור, עם תבליטים ענקיים מגולפים ביד של דרך הייסורים; קתדרלת מגסינגאל (אף היא באילוקוס סור), עם מזבח העץ בן מאות השנים שלה; כנסיית סנט אוגוסטינוס בפאואיי (אילוקוס נורטה), עם תומכיה המסיביים; וכנסיית סנטה מריה (אילוקוס סור) היא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו הממוקם על גבעה עם גרם מדרגות אבן בן 80 מדרגות.^[34]

תרבות האילוקנים כוללת מחולות שונים: הדינאקליסאן (מחול נפוץ בקרב דייגים), האגאבל (מחול אופייני לאורגים) והאגדאמדאמלי (מחול קדרים) ממחישים בצעדים פשוטים את מלאכוֹת האילוקני החרוץ.^[34]

תרבות האילוקנים סובבת סביב טקסי חיים, חגיגות והיסטוריה בעל פה. אלה נחגגו בשירים, מחולות, חידות, פתגמים, ותחרויות מילוליות ספרותיות שנקראו בוקאנגן (על שם הסופר פדרו בוקנג), ואפוסים.

בישול

פינאקבט (ירקות מטוגנים עם חסילונים או דגים מותססים), אחת המנות הנפוצות במטבח האילוקני.

המטבח האילוקני מתאפיין בהרבה ירקות מבושלים או מאודים ובדגי מים מתוקים, ולעיתים קרובות משתמש ב"באגונג" (דג מותסס) לשם תיבול, במקום במלח. האילוקנים נאלצו להשתמש בחומרים שעמדו לרשותם, ולכן המנות המסורתיות שלהם עושות שימוש גם בדלועים מרים מאוד.

סִפרות ^[35]

העבר האנימיסטי של האילוקנים מספק רקע עשיר של פולקלור, מיתולוגיה ואמונות מיסטיות. יש הרבה סיפורים אילוקניים על רוחות וישויות טובות ועוינות. מיתולוגיית הבריאה שלהם מתרכזת בענקית אָרָן ובבעלה אַנְגָלוֹ, ובנַמָרְסוּאָה ("היוצרת").

הספרות האילוקנית הטרום־קולוניאלית הורכבה משירי עם, חידות, פתגמים, קינות שנקראו דוּנְג־אַוּ, ואפוסים בכתב או בעל פה. משוררים אילוקנים עתיקים חיברו שירי עַם ושירי מלחמה, וכן "דאלוט", שיר ארוך, מאולתר, שקול, שנמסר בדקלום עולה ויורד.

בתקופת הכיבוש הספרדי, חיברו האילוקנים שירה בעיקר לפי דגמים ספרדיים. השירה המוקדמת ביותר המופיעה בכתב באילוקנית היא תרגומים מספרדית לרומאנסות, שהתקין פרנסיסקו לופז, נזיר אוגוסטיני, שב־1621 פרסם תרגום לאילוקנית לדוקטרינה כריסטיאנה מאת הקרדינל בלרמינו, הספר הראשון שהודפס באילוקוס.

ניתן למצוא מחקר על שירה אילוקנית בספר Gramatica Ilokana, שפורסם ב־1895, על בסיס החיבור Arte de la Lengua Iloca של אותו לופז, שפורסם ב־1627, אך כנראה נכתב לפני 1606.

יש הסוברים שהמשורר האילוקני הראשון הידוע בשמו הוא פדרו בוקנג, ששיתף פעולה עם לופז בתרגום הדוקטרינה לאילוקנית. בוקנג, עיוור מילדות, חיבר במאה ה-17 את האפוס המרכזי לאילוקנים, ששמו Biag ni Lam-ang ("חיי לאם-אנג"). האפוס עוסק בחייו ומעלליו הפנטסטיים של גיבור אילוקני בשם לאם-אנג.

הנוסח הכתוב הראשון של אפוס זה הועבר על ידי הנזיר חראלדו בלאנקו לאיסאבלו דה לוס רייס, אשר פרסם אותו בכתב העת El Ilocano בין דצמבר 1889 לפברואר 1890, לצד תרגום ספרדי בפרוזה.

במהלך המאה ה־18 והמאה ה־19, השתמשו המיסיונרים בספרות דתית וחילונית מתורגמת לאילוקנית כדי לקדם את משימתם להמיר את האילוקנים לנצרות.

במאה ה-19 הופיעה גם המשוררת האילוקנית לאונה פלורנטינו, שנחשבת לעיתים כ"משוררת הלאומית של הפיליפינים". עם זאת, יש הרואים בשיריה ששרדו שירים מתקתקים ורגשניים לבלי נשוא, ונטולי צורה אמנותית.

סופרים אילוקנים רבים זכו להערכה לאומית ובינלאומית – בין הבולטים הם הוא הסופר בן תחילת המאה ה־20 וגיבור הגרילה של מלחמת העולם השנייה מנואל ארגייה, שכתיבתו נודעה בלכידת הטבע הייחודי של תרבות האילוקנים והמרקמים של אזור אילוקוס; הסופר והמשורר קרלוס בולוסאן, יליד תחילת המאה ה־20, שהרומן שלו "America is in the Heart" נחשב ל"טקסט החשוב ביותר של החוויה הפיליפינית־אמריקאית";^[36] והסופר והאקטיביסט של אמצע המאה ה־19 איסאבלו דה לוס רייס מוויגאן.

לבוש מסורתי

פנדילינג וקימונה

הלבוש המסורתי לנשים אילוקניות עשוי בד אינאבל. הלבוש הטיפוסי מורכב מחולצה הנקראת "קימונה", והיא לבנה או פסטלית, ומחצאית באורך מלא הנקראת פנדילינג, בצורת חרוט עם שרוף סביב המתניים. מסורתית, נשים לבשו שמלות שארגו ורקמו בעצמן.^[37]

כובע קטוקונג או טאבונגאו

כיסוי הראש או הכובע המסורתי של אילוקנים נקרא "קטוקונג" או "טבונגאו", והוא עשוי מדלעת קלבס מיובשת וריקה, ממשפחת הצמחים הדלועיים, עם כיסוי פְּנים ארוג. הכובע עמיד בפני מזג אוויר קשה, ונלבש כהגנה מפני השמש והגשם כאחד על ידי חקלאים ודייגים.^[38]

אילוקנים בולטים

• פרדיננד מרקוס, נשיא ורודן הפיליפינים
• בונגבונג מרקוס, נשיא הפיליפינים, בנו של פרדיננד מרקוס
• גלוריה מקפגאל ארויו, בתה של אווה מקפגאל, מפנגסינן.
• פידל ו' ראמוס, הנשיא ה-12 של הפיליפינים (1992–1998) מלינגיין, פנגסינן.
• טאופילו אילדפונסו, שחיין אולימפי

אזרחים זרים ממוצא אילוקנו

• בן קאייטנו, מושל הוואי החמישי (1994–2002).
• ברטמן רוק, כוכב יוטיוב, הוריו היו מעמק קגאיין, וכעת מתגוררים בהוואי.
• וינסנט בואנו, זמר אוסטרי שייצג את אוסטריה בתחרות האירוויזיון ה-65.

ראו גם

• עם הטאגאלוג
• נגריטו
• עם המורו

לקריאה נוספת

•  de los Reyes, Isabelo (1890). History of Ilocos. ISBN 978-971-542-729-6.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אילוקנים בוויקישיתוף

• אילוקנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. "Ilocano Lowland Cultural Community". National Commission for Culture and the Arts (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-11-03.
2. "Peoples of the Philippines: Ilocano". National Commission for Culture and the Arts (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-11-03.
3. Nydegger, William F; Nydegger, Corinne (1966). Tarong an Ilocos Barrio in the Philippines. p. 2. ISBN 052-000-157-5.
4. Cole, Fay-Cooper (1922). The Tinguian Social, Religious, and Economic Life of a Philippine Tribe.
5. de los Reyes 1890, p. 52
6. Mateo 2004
7. de los Reyes 1890, p. 55
8. de los Reyes 1890, p. 56
9. de los Reyes 1890, pp. 56–57
10. de los Reyes 1890, pp. 114–115
11. "The Tabungaw Hat Maker of San Quintin". silverbackpacker.com (באנגלית אמריקאית). 2018-05-10. נבדק ב-2021-11-03.
12. Blair, Emma Helen; Robertson, James Alexander (1906). The Philippine Islands, 1493–1898. Cleveland, Ohio: The Arthur H. Clark Company. pp. 169–181. ISBN 9332857164.
13. Newson, Linda A. (2009). Conquest and Pestilence in the Early Spanish Philippines. Honolulu, HI: University of Hawaii Press. pp. 188–189. ISBN 978-9715506366.
14. Blair, Emma Helen; Robertson, James Alexander (1906). The Philippine Islands, 1493–1898. Cleveland, Ohio: The Arthur H. Clark Comopany. pp. 199–200. ISBN 9332857164.
15. Cortes, Rosario M. (1974). Pangasinan 1572–1800. Quezon City, Philippines: University of Philippines Press. pp. 164–165. ISBN 9789711004583.
16. "National Museum launches virtual edition of 'The Basi Revolt' – Manila Bulletin". mb.com.ph. נבדק ב-2021-11-03.
17. "Presidential Decree No. 1, s. 1972". 24 בספטמבר 1972. נבדק ב-27 במאי 2019.
18. "Presidential Decree No. 224, s. 1973". 22 ביוני 1973. נבדק ב-5 בנובמבר 2016.
19. "Ilocanos remember dark days of martial law, vow to continue fight". 2 באוקטובר 2012.
20. "Honoring Davao's Contributions to the Struggle for Rights, Freedom". Bantayog ng mga Bayani. 23 בפברואר 2018. ארכיון מ-2018-02-28. נבדק ב-8 בפברואר 2020.
21. Maglana, MAgz (2017-07-10). "Voices from Mindanao: Fear is not a good foundation for getting Mindanao out of the rut". MindaNews. אורכב מ-המקור ב-2020-02-08. נבדק ב-8 בפברואר 2020.
22. Clarke, Gerard (2006). The Politics of NGOs in Southeast Asia. Routledge.
23. "A Tribute to Human Rights Lawyer David Bueno (1988)". 19 באוגוסט 2015.
24. "Vigan, Philippines recognized for best practice in World Heritage site management".
25. "Bill to mandate ethnic studies in California high schools delayed amid controversy".
26. Quieta, Racquel. "Filipino fashion label showcases inabel fabric creations in Paris". www.gmanetwork.com (באנגלית). ארכיון מ-2021-11-10. נבדק ב-2022-04-22.
27. "2010 Census of Population and Housing, Report No. 2A: Demographic and Housing Characteristics (Non-Sample Variables) – Philippines" (PDF). Philippine Statistics Authority. נבדק ב-19 במאי 2020.
28. Cimatu, Frank (2000-05-19). "Ilocanos Top Migrants in Mindanao". Philippine Daily Inquirer. נבדק ב-2021-10-19.
29. "Remembering the Manongs and Story of the Filipino Farm Worker Movement". National Parks Conservation Association (באנגלית). נבדק ב-2021-11-03.
30. "Uhm Center For Philippine Studies". אורכב מ-המקור ב-9 באוגוסט 2007.
31. "Ilokanos."
32. "Ilocano in Philippines". joshuaproject.net.
33. "UCLA Language Materials Project". אורכב מ-המקור ב-2010-12-30. נבדק ב-2012-09-28.
34. "Ilocano Lowland Cultural Community". National Commission for Culture and the Arts (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-11-03.
35. "Ilocano literature", Wikipedia (באנגלית), 2021-09-15, נבדק ב-2022-04-17
36. University of Washington Press, University of Washington Press (באנגלית אמריקאית)
37. "Pandilíng". Museo Ilocos Norte (באנגלית אמריקאית). 2012-10-17. נבדק ב-2022-04-17.
38. "The Tabungaw Hat Maker of San Quintin". silverbackpacker.com (באנגלית אמריקאית). 2018-05-10. נבדק ב-2022-04-17.