אלון מצוי

קריאת טבלת מיוןאלון מצוי
אלון מצוי בשמורת אלוני אבא בעונת החורף, מסביבו אלונים אחרים עומדים בשלכת
אלון מצוי בשמורת אלוני אבא בעונת החורף, מסביבו אלונים אחרים עומדים בשלכת
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: צמחים וסקולריים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: אלונאים
משפחה: אלוניים
סוג: אלון
מין: אלון מצוי
שם מדעי
Quercus calliprinos
וב, 1838
תחום תפוצה
מפת תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלון מצוי (שם מדעי: .Quercus coccifera L שם קודם: Quercus calliprinos) הוא עץ נמוך שפרותיו בַּלּוּטִים והוא נמנה עם משפחת האלוניים והוא אחד מחמשת מיני הסוג אלון בישראל [1][2][3]. מוצאו באזורים הסובטרופיים סביב אגן אגן הים התיכון. האלון המצוי מהווה מרכיב מרכזי בצמחייה הים-תיכונית בארץ ישראל, ופרטים עתיקים שלו קיימים בקרבת מקומות קדושים ברחבי הארץ.

עלוות העץ עם בלוטים
אלון מצוי

גובהו של אלון מצוי משתנה ממטר אחד (כאשר הוא סובל מרעייה מוגברת של עיזים) ועד שמונה מטרים ויותר במקומות לחים ובמקומות בהם יש הגנה על העץ. עליו גלדניים (נוקשים) בעלי שפה משוננת, מה שהופך אותם לעיתים לקוצניים, בעיקר בעצים נמוכים באזורי חורש סבוך (ככל הנראה כדי למנוע את אכילתו על ידי בעלי-חיים). העלים קרחים משני הצדדים, צבעם ירוק כהה ואורכם עד 6 עד 7 ס"מ.

באביב פורח האלון, כשפרחיו הזכריים ערוכים במעין "עגילים" המשתלשלים מבסיס הענפים החדשים, ופרחיו הנקביים בקבוצות קטנות בחלק העליון של ענפים אלו. ההאבקה נעשית באמצעות הרוח, ומיד אחריה נושרים עגילי הפרחים הזכריים בשלמותם. הבשלת הפרי איטית ונמשכת כ-18 חודשים לאחר האבקת הפרחים.

הפירות הם בלוטים שאורכם 3–4 ס"מ וקוטרם 2–3 ס"מ, הנתונים בתוך מעטפת קשקשים נוקשה המכונה "ספלול". הם מבשילים בראשית החורף ומופצים באמצעות מכרסמים, עורבנים ועופות נוספים. לעומת זמן ההבשלה הממושך, כושר הנביטה שלהם מוגבל, והם יכולים לנבוט רק בחורף הראשון לאחר הבשלתם.

האלון המצוי הוא עץ הבר הנפוץ ביותר בארץ ישראל והמרכיב העיקרי הבונה את החורש בכל אזור ההרים בחבל הים תיכוני. האלון עמיד למדי בטמפרטורות גבוהות ויובש וכן בתנאים של כריתה ורעייה. בגליל ובכרמל יוצר האלון המצוי, יחד עם אלה ארץ ישראלית, חורשים סבוכים שקשה לחדור אליהם. בעבר היו חלקים גדולים מארץ ישראל מכוסים ביער אלון מצוי[4], אולם בזמן מלחמת העולם הראשונה כרתו העות'מאנים יערות שלמים לצורכי המלחמה[5][6], וכך נשארו רק חלקים קטנים יחסית מאותם יערות.

עצי אלון עתיקים נשמרו במקומות שונים בשל קרבתם למקומות קדושים. מעריכים כי גילם של הפרטים הללו מגיע לכמה מאות שנים, אולם לא ניתן לקבוע את הגיל משום שגזע האלון אינו מייצר טבעות שנתיות. אחד הפרטים העתיקים ביותר ששרדו היה האלון המכונה "אשל אברהם" במערב חברון, בצד הכביש לתפוח. יש המעריכים את גילו של עץ זה בכ-850 שנה, ונקשרו אליו מסורות רבות הקשורות באברהם. ב-1995 נכרת העץ לאחר שהתייבש כליל. ריכוזים נוספים של עצי אלון עתיקים קיימים בחורשת הארבעים בכרמל, בהר הבתרים וקבר נבי חזורי בחרמון, ועוד. אלון מצוי הוא ערך טבע מוגן על פי חוק בישראל.[7]

בעולם נפוץ האלון המצוי באזור המזרח התיכון, מצפון אלג'יריה ועד טורקיה.

שימושים רפואיים לפי מקורות קדומים ובימינו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברפואה הקלאסית שימשו מיני אלון אחדים ובלוטיהם לעצירת שטפי דם, לעצירת דימומים אצל נשים, לריפוי שיעול מדמם ולהשחרת השיער. בימי הביניים ציינו רופאים ערבים כי בלוטי האלון משמשים תרופה לעצירת שתן, לטיפול בכאבים בגרון, בדלקות ובפצעים, וכן לכיווץ פי העטרה. רופאים אלו ציינו כי מן הבלוטים מופק גם סם מכווץ, העוצר שטפי דם ושלשולים, וכן סם הסותר רעלים. ברפואה העממית בימינו משמשים בלוטי האלון המצוי לעצירת שלשול, לטיפול בכאבים ובבעיות במעיים, ובתור סם משתן[8].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלון מצוי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ .Quercus coccifera L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 90
  3. ^ אלון מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  4. ^ נילי ליפשיץ, שמחה לב-ידון ורם גופנא, שלטון האלון המצוי באזור מישור החוף המרכזי בישראל בעת העתיקה על-פי עדויות דנדרוארכיאולוגיות, ‏1985
  5. ^ אלון מצוי, באתר "צמח השדה"
  6. ^ האלון - רקע כללי, באתר אלוני ישראל, ‏26 בנובמבר 2020
  7. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
  8. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 70