מדינה | בחריין |
---|---|
מחוז | מחוז הצפון |
גובה | 4.0 מטרים |
קואורדינטות | 26°13′00″N 50°27′00″E / 26.216666666667°N 50.45°E |
אל-בודייע היא עיירת חוף הממוקמת באזור הצפון-מערבי של האי בחריין, במחוז הצפון של ממלכת בחריין. היא שכנה לכפרים דיראז ובני ג'מרה.
עיירה קטנה לחופי בחריין, נוסדה על ידי שבט הדוואסירי. בשנת 1923, בעקבות סכסוך עם השלטון הקולוניאלי הבריטי, עזב רוב השבט את אל-בודייע ועבר לערב הסעודית. עם זאת, רבים מבני שבט הדוואסירי חזרו מאוחר יותר לאל-בודייע, וחלקם ממשיכים להתגורר בכפר עד היום. לפני גילוי הנפט בבחריין, רוב תושבי אל-בודייע היו מעורבים בתעשיית צלילת פנינים ודיג.
לפי כתב העת של המפרץ הפרסי, עומאן ומרכז ערב בשנת 1917, הכפר אל-בודייע היה מורכב משלושה רבעים נפרדים: פאריק-אל אמארה, סכר פאריק-אל (הממוקם על ראס-בודאיה) ופאריק-אל-בודאיה (הרובע העתיק ביותר). בעיירה התאפיינה במספר ניכר של בתי אבן ובקתות קנים.[1] האוכלוסייה המוערכת הגיעה לכ-8,000 איש, כולם מאמיני האסלאם הסוני; רוב תושבי אל-בודייע (800 בתים) השתייכו לשבט הדוואסיר, אך לצדם חיו גם קבוצות נוספות: שבט האמארה (100 בתים), בני חוואלה (50 בתים), "כושים חופשיים" (200 בתים) ועבדים שחורים (450 בתים). תעשיית צלילת הפנינים. תפסה מקום מרכזי בכלכלת העיירה. למעלה ממחצית מ-100 הסירות בנמל שימשו לצלילה, מה שהעיד על חשיבותה של תעשייה זו לפרנסת התושבים. בעיירה היו גם 3 בתי ספר לקוראן. ענייניה הפנימיים של העיירה טופלו על ידי השייח' מהדוואסיר, ללא הפרעה של השייח' של בחריין .
אל-בודייע קיבלה באופן מסורתי את אספקת המים שלה מבארות במטעי התמרים הסמוכים בכפרים דיראז ובני ג'מרה בהתאמה.[1] זהו כעת המיקום של מרבית החוות, האורוות והחוות המסורתיות של משפחות המפרץ. העיירה משמשת כנקודת קצה אחת של דרך אל-בודייע, העוברת למנאמה, בירת בחריין.
שתי בעיות סביבתיות עיקריות פוגעות באזור דרך אל-בודייע:
כריתת יערות: גלי בנייה גרמו לכריתת אלפי עצי דקל פראיים. עצים אלו שימשו כמסננים טבעיים מפני השמש הקופחת, והיעדרם גורם להתחממות האזור.
חדירת מי ים לאקוויפרים: תהליך הבנייה של נמל הים "מינה סלמאן" בשנות ה-50 גרם לחדירת מי ים לאקוויפרים תת-קרקעיים טבעיים. חדירה זו פוגעת באיכות מי השתייה באזור.
בעבר, דרך אל-בודייע נחשבה לאחד האזורים היחידים בבחריין שנהנו מצל טבעי. כיום, כתוצאה מכריתת העצים והתפתחות הבנייה, אופיו הייחודי של האזור הולך ונעלם.