אל טורנו פסיפיקו

אל טורנו פסיפיקו (תור השלום, בקיצור טורנו Turno) הוא כינוי לצורת השלטון בספרד תחת בית בורבון משנת 1876 ועד 1923 ובמיוחד בין 1886-1902, בתקופת המלוכה של מריה כריסטינה. בשיטה זאת, שהוצעה על ידי קנובס דל קסטילו, ונקבעה בחוקה של שנת 1876, הפרלמנט נבחר על ידי העם בבחירות והיא זאת שממנה את הממשלה בשיטה קואליציונית. אולם למלך היה רשות לפזר את הממשלה ולמנות במקומה ממשלה בראשות האופוזיציה. במקרה כזה, הפרלמנט היה מתפזר והיו מוכרזות בחירות חדשות. על הנייר, דבר זה הבטיח שהמלך לא יוכל לנהוג כנגד רצון העם, וספרד הייתה אחת המדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם. אולם למעשה, למפלגה ששלטה בממשלה, דרך משרד הפנים, היה כח עצום שאיפשר לה לנצח בבחירות ברב גדול דרך לחץ על קבלני קולות מקומיים, כך שהמפלגה בשלטון נבחרה על ידי המלך. קבלני הקולות היו בעלי אדמות, מעסיקים ושאר דמויות מקומיות אשר יכלו להביא את אנשיהם, חיים ומתים, להצביע כנדרש^[1]. בהתאם לכך, עד שנת 1914 מפלגת השלטון תמיד זכתה ברוב בבחירות.

בשנים הראשונות, בין 1876-1881, זכתה מפלגתו של דל קסטילו, המפלגה השמרנית, ברוב עצום בבחירות והוא זכה בשלטון. אל מולו ארגן פרחדס סגסטה את המפלגה הליברלית אשר זכתה בשלטון בשנת 1881. לאחר מותו של המלך אלפונסו השנים עשר, נפגשו קסטילו וסגסטה וקבעו ביניהם הסכם רוטציה על פיו יחולק השלטון ביניהם ברוטציה^[2]. מפלגות אחרות זכו במספר מועט של צירים בפרלמנט, למרות שבמקרים מסוימים הייתה להן תמיכה רחבה. המפלגה הסוציאליסטית זכתה לראשונה בנציג בודד בפרלמנט רק בשנת 1910 והמפלגה הרפובליקנית זכתה לרוב בבין 15-40 צירים, מתוך מעל 400 מושבים. היכולת לזייף את הבחירות נבעה בין השאר מכך שעם מתן זכות בחירה כללית לכל הגברים בשנת 1890, רק כרבע מבעלי זכות הבחירה ידעו קרוא וכתוב^[3]. זיוף הבחירות כללו כל מיני פעולות, בין השאר, אי הודעה או חלוקת הודעות מוטעות על מקום או זמן ההצבעה, זיופים ברשימות המצביעים, והחלפות קלפי או הצבעה עבור אלו שלא הגיעו להצביע. במהלך התקופה, העיתונות שנהנתה מחופש הדיבור, התריעה על הזיופים בבחירות וטענה שהתוצאות אינן משקפות, אך ללא הועיל^[4].

ישנם הטוענים ששיטת הטורנו יכלה להתקיים רק הודות לכח הרב שניתן לצבא להגן מפני אויבים פנימיים, ובין השאר להביא חתרנים פוליטיים למשפט בפני בתי משפט צבאיים. לטענתם, כבר בשנות ה-90 של המאה ה-19, הרגישו ספרדים רבים שהבחירות מזויפות, אולם לא היה בכוחם להביא לשינוי המצב^[5]. עם זאת, החל משנת 1914 הצליחו מפלגות שהתפצלו ממפלגות האם הליברלית והשמרנית להשיג נתח משמעותי מקולות הבוחרים ותוצאות הבחירות החלו לשקף יותר את רצון הבוחרים.

מבקרים ליברלים וקומוניסטים של שיטת הטורנו בספרד טענו ששתי המפלגות השולטות לא היו שונות אחת מהשנייה באידאולוגיה, ובעצם כל שייצגו היה את האינטרסים של חבריהן. לעומת זאת, ישנם המציינים הבדלים מסוימים בין המפלגות בכך שהליברלים יותר תמכו בקיצוץ כוחה של הכנסייה, תמכו והשיגו זכות בחירה לכל הגברים ונטו יותר לסחר חופשי לעומת הפרוטקציוניזם השמרני^[6].

הערות שוליים

1. John Lawrence Tone, War and Genocide in Cuba, 1895-1898, UNC Press, 2006, pages 103-104
2. David Ortiz, Paper Liberals: Press and Politics in Restoration Spain, Greenwood Publishing Group, 2000, page 41, remark 10
3. Raymond Carr, Spain: A History, Oxford University Press, 2000, pages 223-224
4. David Ortiz, Paper Liberals: Press and Politics in Restoration Spain, Greenwood Publishing Group, 2000, pages 20-21
5. John Lawrence Tone, War and Genocide in Cuba, 1895-1898, UNC Press, 2006, page 105
6. Raymond Carr, Modern Spain, 1875-1980, Oxford University Press, 2001 , page 10