ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה

ארצות הברית
במלחמת העולם הראשונה

דגל ארצות הברית
צד בעימות	חלק ממדינות ההסכמה
תאריך כניסה לעימות	6 באפריל 1917
העילה למלחמה	מברק צימרמן (רשמית)
תאריך סיום העימות	11 בנובמבר 1918
אירועי הסיום	ועידת השלום בפריז
ראש המדינה בפועל	וודרו וילסון
מפקדים בולטים	ג'ון פרשינג
נתוני המדינה
אוכלוסייה	103,200,000[1]
פוטנציאל לגיוס	10,000,000
נתוני הצבא
חיל המשלוח האמריקאי	1,000,000 חיילים
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש	116,516 הרוגים 204,000 פצועים

ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה ב-6 באפריל 1917, כשלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, בעקבות פרסומו של מברק צימרמן. אף על פי שנגררה אל המלחמה בחוסר רצון בולט של רוב אזרחיה ומנהיגיה, יצאה ממנה בסופה כמנצחת הגדולה, כמעצמת על כלכלית וצבאית וכמנהיגה מוסרית של העולם המערבי. ארצות הברית גייסה ושלחה לחזית המערבית בצרפת כמיליון חיילים במסגרת חיל המשלוח האמריקאי תחת פיקודו של גנרל הצבאות ג'ון פרשינג. לכוח היו 53,402 הרוגים בשדה הקרב, 63,114 הרוגים שלא בקרב (מתוכם 25,000 מתו בשפעת הספרדית) ו-204,000 פצועים. על אף שהמשמעות הצבאית של הכוח האמריקאי בלחימה לא הייתה גדולה, הדחיפה המורלית שנתנו החיילים הרעננים לבעלי בריתם הייתה מכרעת.

רקע

בניגוד למדינות אירופה, שהיו קשורות זו בזו ברשת סבוכה של בריתות וחוזים שנבעו ממדיניות של מאזן כוחות, ארצות הברית החזיקה בתפיסה של בדלנות ביחסי החוץ שלה, בהתאם לדוקטרינת מונרו^[2]. לפיכך, בעוד מדינות אירופה נגררו עד מהרה להשתתפות במלחמה בהתאם לבריתות ההדדיות, נותרה ארצות הברית כמשקיפה מן הצד. על אף שהנשיא וודרו וילסון והקונגרס האמריקאי הצהירו על נייטרליות, לא הייתה ארצות הברית נייטרלית לגמרי. מראשית המלחמה סייעו אנשי עסקים אמריקאים לבריטניה באמצעות הלוואות, משלוח סחורות תעשייתיות ותחמושת^[3]. הציבור בארצות הברית הביע סלידה ממלחמה והסתבכות בענייני "העולם הישן". וילסון נבחר מחדש במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1916 על בסיס מצע של שלום והסיסמה "הוא שמר אותנו מחוץ למלחמה". בנוסף, עלה במערכת בחירות זו באופן ניכר כוחם של הסוציאליסטים, שהתנגדו למלחמה. הבריטים ניסו לעורר את דעת קהל האמריקאית לתמיכה במלחמה נגד גרמניה על רקע מוסרי, כיוון שגרמניה הפרה את ריבונותה של בלגיה הנייטרלית, אליה פלשה ללא התגרות מצדה. סיסמת תעמולה זו הייתה "זכרו את בלגיה".

הכניסה למלחמה

ב-7 במאי 1915 הוטבעה באוקיינוס האטלנטי אוניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה". האונייה נפגעה מטורפדו ששוגר אליה מצוללת גרמנית. בעקבות פגיעת הטורפדו טבעה הספינה ו-1,198 נוסעים נספו, בהם 128 אמריקאים. התקפה זו של צוללת גרמנית על אוניית נוסעים עוררה זעם במישור הדיפלומטי, אך עדיין ההתנגדות בציבור להילחם במלחמתה של אירופה הייתה גדולה ועזה יותר משאיפת הנקם. אפילו המחאה הדיפלומטית של וילסון עוררה כעס בקרב תומכי הבדלנות, שחששו פן תתדרדר למלחמה. מזכיר המדינה האמריקאי, ויליאם ג'נינגס ברייאן, התפטר ביוני משסבר שממשלתו תוקפנית יתר על המידה כלפי גרמניה.

בראשית 1917 סבלו בריטניה וצרפת מהתדלדלות כוחות בחזית. מיליוני חיילים מן האימפריה הבריטית ומצרפת נהרגו בקרבות ללא הישג, בצבא הצרפתי פרצו מרידות חיילים עקב התנאים הקשים והימשכות המלחמה וברוסיה גברה התסיסה שהביאה לבסוף למהפכת אוקטובר. בריטניה שיוועה לסיוע בכוח אדם מכריע שיכול היה להגיע רק מארצות הברית. כיוון שהמדיניות האמריקאית כלפי בית וכלפי חוץ התבססה על טיעונים משפטיים ומוסריים ולא על בריתות, הייתה מטרתה של בריטניה לייצר עבור ארצות הברית עילה חוקית למלחמה.

מברק צימרמן בגרסתו המפוענחת

ב-17 בינואר 1917 יירט הביון הבריטי מברק שנשלח משר החוץ של גרמניה, ארתור צימרמן, אל שגריר ארצו בארצות הברית, עבור השגריר במקסיקו. במברק, שנודע כ"מברק צימרמן", הייתה הצעה שהגרמנים יעבירו למקסיקו סכום כסף גדול שיאפשר לה לכבוש מחדש את "נחלותיה ההיסטוריות" (טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה) וינסו להסית את יפן כנגד ארצות הברית. חשיפת המברק נתנה בידיו של וילסון עילה למלחמה. ב-3 בפברואר ניתק וילסון את היחסים הדיפלומטיים של ארצו עם גרמניה.

בניגוד למקובל ביחסים בינלאומיים עד אז, כניסתה של ארצות הברית למלחמה לא הוצגה כנובעת מאינטרס אמריקאי צר, אלא מתוך רטוריקה של "שוטר שלום" מוסרי הבא להציל את העולם מעצמו. תפיסה זו של מה נכון וראוי לעולם נבעה מהאתוס האמריקאי. בנאומו של וילסון במליאה משותפת של שני בתי הקונגרס ב-2 באפריל אמר הנשיא:

דבר מפחיד הוא... להוליך עם גדול ושוחר שלום זה למלחמה האיומה והנוראה שבכל המלחמות... אך הצדק יקר מן השלום, ואנו נלחם על הדברים שנשאנו תמיד קרוב ביותר ללבנו, על הדמוקרטיה, על זכותם של אלה המכירים בסמכות להשפיע על ממשלותיהם, על זכויותיהן וחירויותיהן של אומות קטנות, על שלטונו האוניברסלי של הצדק באמצעות אספת עמים חופשיים שתביא שלום וביטחון לכל האומות ותהפוך את העולם עצמו לחופשי סוף סוף.

אין לנו ריב עם אזרחי גרמניה. אין בלבנו כלפיהם אלא רגשות של אהדה וידידות. לא הם דחפו את ממשלתם להיכנס למלחמה הזאת... זו הייתה מלחמה שהוחלט עליה כפי שהוחלט על מלחמות בימים הקדומים, האומללים, שבהם לא נועצו השליטים בעמיה

— הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה, עמוד 35. עברית: דוד בן-נחום

ב-6 באפריל 1917 הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה וב-7 בדצמבר 1917 הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית לצד מדינות ההסכמה.

תגובות הציבור להצטרפות למלחמה

גיוס והתנגדות לגיוס

"הדוד סם רוצה אותך", כרזת הגיוס המפורסמת מ-1917

הכרזת המלחמה לוותה בקריאה להתנדבות לשירות. עם זאת, מתוך כמיליון חיילים שהתכוון הקונגרס לגייס, התייצבו שישה שבועות לאחר מכן רק 73,000 מתנדבים^[4]. לפיכך חוקק הקונגרס חוק גיוס חובה, "חוק השירות הסלקטיבי" (Selective Service Act / Selective Draft Act (P.L. 65-12, 40 Stat. 76), שדרש מכל הגברים בגילאים 21–30 להתייצב לגיוס לצבא ארצות הברית.

סוציאליסטים ואנרכיסטים, ובראשם אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן, הציגו טיעון לפיו המלחמה היא אינטרס כלכלי של תעשיינים, שהמלחמה מספקת להם שווקים לתוצרתם, ובנקאים, שהעניקו לבריטניה הלוואות עצומות והיו לפיכך בעלי עניין כלכלי בניצחונה. אולם, המשיך הטיעון, אצולת הממון קונה לה דרך להשתחרר מגיוס ושולחת אל המלחמה פועלים וחקלאים עניים כדי להילחם כנגד פועלים וחקלאים עניים כמוהם. הם הקימו את "הליגה נגד גיוס" בניו יורק שפעלה בצעדות, בהפגנות ובחלוקת חומרי תעמולה מול לשכות הגיוס. ההתנגדות התפשטה למדינות החקלאיות של המערב התיכון ודרום ארצות הברית. בתגובה חוקק הקונגרס ב-15 ביוני את "חוק הריגול" (Espionage Act of 1917, 18 USC § 792)‏^[5] שקבע: "אדם אשר, עת ארצות הברית נתונה במלחמה, יגרום בכוונה או ישתדל לגרום לאי-ציות, חוסר נאמנות או מרידה או סירוב פקודה בצבא או בצי של ארצות הברית, או שיפריע בכוונה לשירותי הגיוס והחיול של ארצות הברית... דינו מאסר עשרים שנה". גולדמן וברקמן נאסרו על בסיס חוק זה ולבסוף גורשו לברית המועצות. לאחר המאסר שינו ראשי הסוציאליסטים ודובריהם את דעתם והחלו להטיף בעד אחדות וכניסה למלחמה.

התנגדות נוספת נבעה גם בשל היחסים הדו-ערכיים עם בריטניה, בת ברית מצד אחד, אך מדינה שנלחמה בארצות הברית רק מאה שנים קודם לכן (במלחמת 1812). בין המתנגדים היו גם צאצאי מהגרים מאירלנד שתיעבו את בריטניה.

פטריוטיזם

השיר הפטריוטי You’re a Grand Old Flag מאת ג'ורג' מ. קוהאן בביצוע תזמורת חיל האוויר האמריקאי

נלחמים לצד בריטניה

אזרחי ארצות הברית לא קיבלו מידע אמיתי על הנעשה בשדה הקרב ולא ידעו על היקף ההרוגים ועל הקיפאון בחזית. המידע לגבי המלחמה הועבר על ידי הוועדה למידע ציבורי (Committee on Public Information), שהייתה למעשה גוף תעמולה ממשלתי שעודד צעירים להתגייס. הפרסום המוכר ביותר של הוועדה היה כרזת הגיוס "הדוד סם רוצה אותך" (המבוססת על "לורד קיצ'נר רוצה אותך")^[6]

בצד ההתנגדות פרחה גם תנועת ה"ליגה הפטריוטית". הפטריוטים התבססו על חומרי הוועדה למידע ציבורי ועל גלי שנאה לגרמניה. שירים רבים נכתבו לשם עידוד החיילים ומשפחותיהם, הבולט שבין כותבי השירים הפטריוטים היה ג'ורג' מ. קוהאן, שחיבר את השיר You're a Grand Old Flag, עליו זכה ב-1936 לעיטור מדליית הזהב של הקונגרס עבור תרומתו למורל הלאומי.

הדימויים בכרזות, בשירים ובשיח הפטריוטי היו של הגרמנים כהונים וכחוטפי נשים ודימויים של וילהלם השני, קיסר גרמניה, כפרא ברוטלי, ולעומת זאת דימויים של בריטניה כאישה הזקוקה לעזרתו של הגבר האמריקאי (המיוצג על ידי "הדוד סם") או של "הרוח האמריקאית" (בדמות אמזונה) המובילה את אומות העולם לחופש ולניצחון.

בשדה הקרב

אנשי חיל ההנדסה האמריקאי חוזרים מהחזית בסן-מייל

ערך מורחב – חיל המשלוח האמריקאי

ארצות הברית גייסה בסופו של דבר 2.8 מיליון חיילים, מתוכם כמיליון נשלחו לחזית. אולם הגנרל פרשינג התעקש שלא לשלוח לחזית חיילים ללא אימון רציני, ולכן רק החל מאביב 1918 נשלחו חיילים אמריקאים לחזית. מיוני 1918 נשלחו לחזית באירופה כ-10,000 חיילים אמריקנים רעננים מדי יום.

האמריקאים לא חברו לגייסות מדינות ההסכמה אלא נלחמו במסגרת חיל משלוח עצמאי. ככלל, ולמרות דרישות האירופים, חיילים אמריקאים לא נלחמו בשוחות בעמדות הצבאות הבריטי והצרפתי כגיבוי, אולם חיילים בגדודים אפרו-אמריקאים ופוארטוריקניים "הושאלו" כתגבורת לצבאות אלה בעמדות בשוחות.

פרשינג שאף לכך שכוחות חיל המשלוח יוכלו לתפקד באופן עצמאי וללא תלות בחילות צרפת ובריטניה, אולם חיל המשלוח הותיר בארצות הברית את כלי הנשק הכבדים, ולפיכך נאלצו התותחנים האמריקאים להשתמש בארטילריה הצרפתית והבריטית: תותחי 75 מ"מ מודל 1897, תותח 155 מ"מ מודל 1917 שניידר (Canon de 155 C modèle 1917 Schneider) ואחרים. כוחות האוויר האמריקאיים השתמשו במטוסי ספאד אס XIII וניופורט 28 צרפתיים, וחיילי השריון צוידו בטנקי רנו FT-17 צרפתיים.

בתחילת 1918 הוצבו הכוחות האמריקאיים המעטים שהיו מוכנים לפעילות קרבית לצד כוחות צרפתיים ובריטיים באזורי חזית שקטים באופן יחסי. אולם עצם הגעתם, בפרט לאור "נטישת" רוסיה את הלחימה בעקבות מהפכת אוקטובר, היווה תמיכה מורלית לחיילים הבריטים, האוסטרלים, הקנדים והצרפתים.

הפעולה ההתקפית הראשונה של חיל המשלוח הייתה בקרב קנטיני, ב-28 במאי 1918, כאשר כוח אמריקאי שבו למעלה מ-3,000 חיילים כבש את הכפר קנטיני. למעלה מ-1,000 מחיילי הכוח נהרגו בקרב. לאחר קרב זה הגבירו האמריקאים את מעורבותם בקרבות. בחודש יוני 1918 היה לכוח האמריקאי תפקיד חשוב בבלימת מתקפת האביב הגרמנית לכיוון פריז. מתקפה אמריקאית רחבת היקף ראשונה החלה ב-12 בספטמבר 1918 בקרב סן-מייל, בו פיקד פרשינג על כוח של יותר מ-500,000 חיילים אמריקאים. הייתה זו ההתקפה הגדולה ביותר של הכוחות המזוינים של ארצות הברית עד היום.

עד תום המלחמה הספיק חיל המשלוח האמריקאי להשתתף בקרב בשתי חזיתות נוספות. פרשינג שלח את רגימנט הרגלים ה-332 לאיטליה, ושני רגימנטים נוספים (ה-27 וה-339) נשלחו לחזית המזרחית.

ארבע עשרה הנקודות

ערך מורחב – ארבע עשרה הנקודות

בנאום שנשא וילסון בפני הקונגרס ב-8 בינואר 1918, ציין 14 נקודות למען בנייה מחודשת של אירופה לאחר השגת הניצחון.

רוב ה"נקודות" היו כלליות ודרשו חופש תנועה בימים, חיסול הדיפלומטיה החשאית, התפרקות מנשק, השבת הריבונות לאדמות כבושות ואת זכות ההגדרה העצמית. הנאום, שנוצר כהנחיה מוסרית עליונה, ללא תיאום עם שאר מדינות ההסכמה, שאף להגיע אל האידיאלים הגבוהים ביותר לפי תפיסתו של וילסון, והיה מבוא לכינון חבר הלאומים, בו היה מעוניין וילסון מלכתחילה. הבנייה המחודשת של אירופה בעידן הבתר-מלחמתי לוותה באימוץ מצומצם שלהן.

תוצאות המלחמה

כלכלת ארצות הברית נהנתה מפריחה כתוצאה מהצטרפותה של המדינה למלחמה. בעוד שמפעלי התעשייה באירופה נפגעו וכוח האדם במדינות אלה דולדל, הרי שתעשייתה של ארצות הברית התפתחה והשיגה מובילות עולמית, שחרור מתחרות, שווקים חדשים ונרחבים, שדרשו עוד ועוד מוצרים כחלק מתהליכי השיקום, ואף הילה מוסרית נעלה של מצילים. לאחר המלחמה ירדו בתלילות אחוזי האבטלה בארצות הברית והתפתחו מוצרים טכנולוגיים, בהם קנתה ארצות הברית עדיפות עולמית (מכוניות, רדיו, טלפון ועוד).

המלחמה העלתה את ארצות הברית על מסלול למובילות עולמית ולהפיכתה למעצמת-על. צבא ארצות הברית, שהיה כוח סדיר זעיר לפני המלחמה, אשר הוצב ותפקד בעיקר כמשמר גבול מול מקסיקו, הפך לגוף גדול, מאורגן ומיומן שהצמיח תוך כדי המלחמה מפקדים שהיוו את שדרת הפיקוד למלחמת העולם השנייה כדאגלס מקארתור, ג'ורג' מרשל וג'ורג' פטון.

ארצות הברית, שלא הייתה מעצמה מרכזית לפני המלחמה, הפכה יחד עם בריטניה וצרפת לאחת המעצמות המרכזיות בקביעת תנאי הכניעה של גרמניה. אולם, האכזבה מחוזה ורסאי, שלא התנהל ברוח האידיאליזם של "ארבע עשרה הנקודות" אלא ברוח האירופאית הנושנה של מאזן הכוחות, הביאה את וילסון להסדר שלום נפרד עם גרמניה ובעלות בריתה במסגרת ועידת השלום בפריז.

החיילים ששבו משדות הקטל של אירופה ציפו לשלום, לאחווה ולקיום האידיאלים של וילסון. משנתבדו, פשטה בדור אווירה של דקדנס, ניהיליזם, נהנתנות ושטחיות שהתבטאו בתוצאות חברתיות כ"שנות העשרים הסוערות" ו"הדור האבוד".

חיילים-יוצרים אמריקאים שחזרו מן המלחמה תיארו כמו בני-דורם האירופים את מוראותיה. בין היוצרים החשובים ניתן למנות את ארנסט המינגוויי ("הקץ לנשק") ואת דלטון טרמבו ("ג'וני שב משדה הקרב").

יהודי ארצות הברית ומלחמת העולם הראשונה

גלויה לחייל של האגודה למען החייל היהודי

יהודים רבים יחסית היו חברים ב"גרעין הקשה" של המתנגדים הסוציאליסטים לכניסה למלחמה, בעיקר בניו יורק (גולדמן וברקמן עצמם היו יהודים). עם זאת, בקרב המגויסים גויסו לצבא גם יהודים בגיל הגיוס. עבורם, כמו עבור כל קבוצה אתנית בצבא, פעלה אגודה מיוחדת שסייעה להם באופן מיוחד.ויליאם סוואלסון ובנג'מין קאופמן היו בין היהודים הבודדים שזכו במדליית הכבוד על גבורתו במהלך הקרבות.

מתנדבים מקרב יהדות ארצות הברית התארגנו במסגרת הגדודים העבריים בגדוד ה-39 של קלעי המלך שכונה גם "הגדוד האמריקאי". שורשים להקמתו נעוצים ביוזמה של פנחס רוטנברג מ-1915 להקים יחידת צבא של יהודי ארצות הברית וקנדה שיילחמו לצד בריטניה לכיבוש ארץ ישראל, אך באותה עת לא הסכימו יהודי ארצות הברית ליוזמה. כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם חל שינוי בעמדתם.

היוזמים העיקריים להקמת הגדוד ב-1917 היו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון שהוגלו מארץ ישראל. הגדוד מנה 5,000 מתנדבים אנשי התנועות הציוניות "החלוץ" ו"פועלי ציון", והוא פעל תחת פיקוד בריטי. מפקד הגדוד היה הקולונל אליעזר מרגולין. ב-1918 נשלחו חיילי הגדוד לארץ ישראל. כמחצית מאנשיו שהגיעו השתתפו במערכות הלחימה בעמק הירדן ובשומרון. חלק מאנשי הגדוד הגיעו לארץ ישראל רק בתום המלחמה.

לקריאה נוספת

• ארנון גוטפלד, ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה, אוניברסיטה משודרת, עמודים 101 - 117
• הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו, בבל, 2007 עמודים 479 - 500 (בעיקר על ההתנגדות למלחמה ולגיוס)
• ג'יימס טראסלו אדמס, האפוס של אמריקה, מוסד ביאליק, עמודים 353 - 374

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה

• מפתח שמות ועניינים בנושא (באנגלית)
• Charles B. Macharles, World War I: The U. S. Army Overseas, American Military History.
• אמריקה במלחמה הגדולה (באנגלית)
• היסטוריה אמריקאית: ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
• סדרת סרטוני וידאו על הכניסה האמריקאית למלחמה: חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד' (באנגלית)
• הסיפור של חיל המשלוח האמריקאי (באנגלית)
• יובל מלחי, פרק 61: המלחמה הגדולה - 1917 ארה"ב והחזית המערבית, באתר "קטעים בהיסטוריה", 29 באוקטובר 2012

הערות שוליים

1. גודל אוכלוסיית ארצות הברית 1900 - 1984
2. ראו למשל הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2009 עמוד 205
3. ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, John J. Dwyer
4. הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו, בבל, 2007 עמוד 485
5. חוק הריגול
6. "הכרזה המפורסמת ביותר בעולם"