אשימא

אֲשִׁימָא מוזכרת בתנ"ך כאל של אנשי חמת שיושבו בשומרון על ידי מלך אשור.

במקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אֲשִׁימָא מוזכרת פעם אחת במקרא בספר מלכים: ”וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם ... וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם. וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.” (מלכים ב', י"ז, כ"ד)

זיהוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהויים והקבלות רבות ניתנו במשך השנים לאשימא. זיהויים אלו כוללים:

  • האל "סימא" המוזכרת בכתובות יווניות מצפון סוריה.
  • במאה ה־19, חוקרים חיפשו את אשימא בקרב האלים של המרחב הכנעני פיניקי,[1] ובעיקר זיהו את אשימא עם האל אשמון, אל ריפוי פיניקי. אולם עם התרבות המקורות שנמצאו המזכירים את האל הארמי סימא, ובמיוחד מציאת הכתובת בתימא המזכירה את אשימא[1] נטען שזיהוי זה איננו סביר.[2]
  • ג'ורג' ליווינגסטון רובינסון כתב בשנת 1908 שאשימא היא המקבילה האשורית של אישתר וונוס[3].
  • האלה שמתי ("גורל" באכדית) שהייתה אלת הגורל באימפריה האכדית[4], אך גם הייתה תואר של אלות אחרות כגון דמקינה ואישתר. דמקינה, למשל, כונתה "בנת שמתי", "בוראת הגורל"[5]. המזרחן ג'וליאן אוברמן הציע קשר הדוק בין המושג "שם" ל"גורל או מטרה" מהשורש השמי המערבי "ש.מ.", ומביא מספר דוגמאות בטקסט האוגריתי שבהן השם של אדם או עצם קובע את התפקוד העתידי שלו, נושא שהוא מוכר במיתולוגיות רבות. גודפרי רולס דרייבר מתרגם את "שמת" כ"חיוב, חובה, תפקוד", במילון המונחים שלו לאוגרית ומקשר זאת עם ה"שימתו" האכדי שהוא מתרגם כ"גורל". כהאנשה של הגורל, אשימא הייתה מזוהה עם האלה השמית הדרומית מנאת שפירוש שמה היה "המודדת או הגורל" שעמי עבר הירדן, הנבטים ועמים אחרים של דרום הלבנט ועמים ערבים מוקדמים סגדו לה. שני השמות מופיעים בפסוקים חלופיים בטקסטים אוגריים (באותו אופן, שמה של האלה אשרה מופיע בפסוקים חלופיים עם אל־לאת כדי לציין ששני השמות מתייחסים לאותה האלה)[6].
  • "אשימא" משמעותה "השם" והיא מהווה כינוי כבוד של העלמת שם למגוון של אלים מהמרחב הצפון מערבי השמי, כמו בעל, ענת ועשתרת.[7][8]
  • האל אשם – אחד מאלי האש במיתולוגיה מסופוטמית[9]
  • האלה תשמתו בת זוגו של האל המסופוטמי נבו[3]
  • האל הפרסי אשמן, שמשמעותו "שמים"[3]
  • אישמא, שד פרסי, המקביל לאשמדאי[10]
  • האל הארמי שמכ המוזכר במכתבי אל עמארנה
  • היו גם שטענו שאשימא היא צורה של הביטוי "השם" בארמית והפסוק מכוון לאלוהי ישראל.[9]
  • היו שזיהו את אשימא עם אשמביתאל המוזכר בכתובות ביב,[2][1] אולם אחרים שללו זיהוי זה.[11] התומכים בזיהוי טוענים שאשים־יהו ואשים־בית־אל שנמצאו במקדש העברי ביב שבמצרים הם צורות של "שמה".[12] השם האלוהי או הכינוי אשמע־יהו המופיע בפפירוסים מהמקדש ביב נקשר על ידם עם האל אשימא הן בנושא והן במבנה הטקסט עם עשתרת המופיעה בטקסטים האוגרייתים.[13]
  • השם אשימא נמצא בכתובת שנמצאה על ידי פרופ' יוליוס אויטינג (אנ') בתימא, תוארכה על ידו למאה השישית לפני הספירה ופוענחה: "צלם זי מהר ושנגלא ואשימא אלהי תימא";[14] אולם היו שפענחו את שם האלה מכתובות תימא (אנ') כ"אשירא".[15]
  • היו שזהו את "אשמת שומרון" המוזכרת בנבואת עמוס[16] עם אשימא, ובהתאם מעלה מנחם הרן את ההשערה שפולחן אשימא נכנס לשומרון עוד לפני חורבן ממלכת ישראל. לחלופין, הוא מציג את האפשרות שלתוך נבואת עמוס נכנסו ביטויי לשון מהתקופה שלאחר גלות שומרון.[17][18] אך היו שהתנגדו לזיהוי זה וטענו שבאותה מידה הפסוק יכול לכוון לאשרה או לכל אשמה אחרת.[19][20]

במקורות תלמודיים ויהודיים מימי הביניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ג, עמוד ב', אשימא לבשה צורה של "צאן קירח" דהיינו עז. במאה ה־19 נטען שזיהוי זה נובע מהדמיון של "אשימא" ל"שמם" ומכאן קרח. כן נטען שבכך אשימא דמה לאל המצרי מנדס(אנ').[21]

לפי תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ג', הלכה ב', צורתה כשל כבש. רב סעדיה גאון מביא פירוש שהיא בעלת צורת חתול. רבי אליהו בחור כותב שאשימא הייתה אלה בצורת קוף. ככל הנראה זיהוי זה נובע מדמיון המלה אשימא לקוף בלטינית.[21]

אברהם אבן עזרא בפתיחה לפירושו למגילת אסתר כתב שהטקסט השומרוני של התורה פותח בייחוס הבריאה לאשימא. נטען שטענה זאת נובעת מעיוות של המלה אלוהים במבטא השומרוני.[21][22]

בתרבות המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה "הזונה הגדולה מבבל" של חנוך לוין אחת הדמויות נקראת בשם אשימא.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Ashima, Dictionary of Deities and Demons in the Bible, 1999, pages 105-106
  2. ^ 1 2 Mesopotamia and the Bible, page 306
  3. ^ 1 2 3 George L. Robinson, The Entrance of Hamath, The Biblical World, Jul., 1908, Vol. 32, No. 1 (Jul., 1908), p. 9
  4. ^ Ashima, Gertrude jobes, Dictionary of Mythology Folklore and Symbols, The Scarecrow Press, 1962, page 139
  5. ^ Julian Obermann, Ugaritic Mythology: A Study of its Leading Motifs. New Haven, Yale. University Press, 1948.
  6. ^ Driver, Godfrey Rolles (1956, 2nd ed., 1971). Canaanite Myths and Legends (2nd ed.). Edinburgh: T. & T. Clark
  7. ^ Amos 8:14, The IVP Bible Background Commentary: Old Testament, 2012
  8. ^ Ashima, Women in Scripture, 2000, page 951
  9. ^ 1 2 חיים ביינארט, אשימא, אנציקלופדיה מקראית, כרך א', עמ' 762
  10. ^ Paul Haupt, The Aryan Ancestry of Jesus, The Open Court, April 1909, page 199
    Paul Haupt, Asmodeus, Journal of Biblical Literature, 1921, Vol. 40, No. 3/4 (1921), p. 175
  11. ^ S. Lowy, The Principles of Samaritan Bible Exegesis, 2022, page 244
  12. ^ Klaas A. D. Smelik (Author), G. I. Davies (Translator), Writings from Ancient Israel: A Handbook of Historical and Religious Documents, Westminster John Knox Press 1992, ISBN 978-0-664-25308-0
  13. ^ Bezalel Porten, J.J. Farber, C.J. Martin, The Elephantine Papyri in English: With Commentary (Documenta et Monumenta Orientis Antiqui) Brill, 1996, ISBN 978-9004101975
  14. ^ C. J. Ball, The Inscribed Stones of Hamath, February 1, 1887, Proceedings of the Society of Biblical Archaeology, Volume 9, page 72
  15. ^ KAI 228
  16. ^ ספר עמוס, פרק ח', פסוק י"ד
  17. ^ מנחם הרן, עמוס, אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ו', 1971, עמ' 228
  18. ^ צבי אילן, אנציקלופדיה מקראית, דבר, 18 במאי 1972
  19. ^ Mesopotamia and the Bible, pages 306-307
  20. ^ Jeremy Schippem, Mark Leuchter, A Proposed Reading of בית אלהיהם in Amos 2:8, The Catholic Biblical Quarterly, Vol. 77, No. 3 (July 2015), pp. 441-448, footnote 13
  21. ^ 1 2 3 Ashima, The Cyclopædia of Biblical Literature, Volume 1, 1851
  22. ^ Barry Walfish, Esther in Medieval Garb, page 264, note 12