בניין מונדנוק

בניין מונדנוק
Monadnock Building
מבט מרחוב דירבורן (2005)
מבט מרחוב דירבורן (2005)
מידע כללי
סוג רב-קומות עריכת הנתון בוויקינתונים
שימוש משרדים
כתובת רחוב וסט ג'קסון 53, שיקגו, אילינוי
מיקום שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה 1891–1893 (כשנתיים)
תאריך פתיחה רשמי 1891 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל ברנהם ורות עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אסכולת שיקגו (אדריכלות) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 41°52′39″N 87°37′46″W / 41.8775°N 87.629444°W / 41.8775; -87.629444
האתר הרשמי של בניין מונדנוק
(למפת שיקגו רגילה)
 
בניין מונדנוק
בניין מונדנוק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בניין מונדנוק (באנגלית: Monadnock Building) הוא גורד שחקים בן 16 קומות השוכן בשדרת ג'קסון 53 מערב, באזור הלופ הדרומי בשיקגו. חציו הצפוני תוכנן על ידי משרד האדריכלים "ברנהם ורוט" (Burnham & Root), ובנייתו החלה בשנת 1891. הוא בניין הלבנים בעל קירות נושאי עומס הגבוה ביותר שנבנה אי פעם, והראשון שנבנה באמריקה עם מסגרות פלדה לעמידות בפני רוחות. גרמי המדרגות בבניין מייצגים את השימוש המבני הראשון של אלומיניום בבניית מבנים. חציו הדרומי, שנבנה מאוחר יותר, בשנת 1893, תוכנן על ידי משרד האדריכלים (אנ') הולאבירד ורוש (Holabird & Roche), והוא דומה בצבעיו ובחזותו לבניין המקורי, אך עיצובו מקושט יותר וקרוב יותר לתכנון המסורתי של אותה עת. עם השלמת בנייתו הוא היה בניין המשרדים הגדול בעולם. הצלחתו המסחרית הייתה זרז להתהוות אזור מסחר חדש וחשוב בדרום אזור הלופ.

ב-1938 שופץ הבניין באחד משיפוצי גורדי השחקים הגדולים הראשונים שבוצעו אי פעם. השיפוץ היה, בין השאר, חלק ממאמץ לחולל מהפכה באופן התחזוקה של בניינים מסוג זה, וכדי לנסות ולעצור את הריסתם של גורדי השחקים הישנים של שיקגו. ב-1979 נמכר הבניין לבעלים חדשים, שהחליטו לשחזרו למצבו המקורי. היה זה אחד משחזורי גורדי השחקים המקיפים ביותר שבוצעו. ב-1987 הכירה הקרן הלאומית לשימור היסטורי בפרויקט כאחד ממפעלי השיקום המובילים בארצות הברית. הבניין מחולק למשרדים בגדלים הנעים מ-23 ועד 560 מטרים רבועים. הבניין משרת בעיקר משרדים עצמאיים. הוא עמד למכירה בשנת 2007.

חציו הצפוני של הבניין בנוי מלבנים חומות-סגולות, המתרחבות בעדינות כלפי חוץ בבסיסו ובחלקו העליון. הוא כולל סדרה אנכית מתמשכת של חלונות הבולטים ממישור הקיר כלפי חוץ. חציו הדרומי מחולק אנכית על ידי לבנים בבסיסו, והוא בעל קרניז נחושת גדול בגגו. סדרת חלונות זכוכית בולטים בשני חצאיו, והם מעניקים למבנה מראה פתוח למרות גודלו. המונדנוק הוא חלק מרובע בית הדפוס בשיקגו, הכולל גם את בניין פישר, בניין מנהטן ובניין המושבה הישנה.

במהלך בנייתו כינוהו מבקרים רבים קיצוני מדי וחסר סגנון. אחרים מצאו בחוסר הקישוטיות שלו ביטוי טבעי לייעודו המסחרי וביטוי לחיי העסקים המודרניים. אדריכלים אירופאים שפעלו בראשית המאה ה-20 שאבו השראה מההקפדה ומהכוונה האדריכלית שבו להביע פונקציונליות. ב-1958 היה הבניין לאחד מהבניינים הראשונים שהוגדרו כ"ציון דרך אדריכלי של שיקגו". ב-1970 הוא התווסף לרשימה הלאומית האמריקאית של מקומות היסטוריים, וב-1976 הוא נוסף לרשימת ציוני הדרך ההיסטוריים הלאומיים של רחוב South Dearborn בשיקגו. מבקרים מודרניים התייחסו אליו כ"קלאסיקה", כ"ניצחון של עיצוב מאוחד", וכ"אחת החוויות האסתטיות המרגשות ביותר של האדריכלות המסחרית שאמריקה יצרה"[1].

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החצי הצפוני (1881–1891)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין מונדנוק הוזמן על ידי משקיעי הנדל"ן פיטר ושפרד ברוקס מבוסטון, במהלך תנופת הבנייה שלאחר השפל של 1873–1879[2]. משפחת ברוקס, שצברה את הונה בעסקי ביטוח ספנות והשקיעה אותו בנדל"ן בשיקגו מאז 1863, שכרה את שירותיו של מנהל הנכסים אוון פ. אלדיס משיקגו, כדי לנהל את בנייתו של ה"גרניס בלוק" בן שבע הקומות ברחוב דירבורן ב-1880[3]. אלדיס, אחד משני האנשים שזכו באמונו של לואיס סאליבן כ"אחראים לבניין המשרדים המודרני"[4][א], שכנע משקיעים כמו האחים ברוקס לבנות גורדי שחקים חדשים בשיקגו. עד סוף המאה, יצר אלדיס למעלה מ-93,000 מטרים רבועים של משרדים חדשים, וניהל כחמישית מהם בלופ של שיקגו[5][6].

דניאל ברנהם וג'ון רוט נפגשו כשרטטים צעירים בחברת קרטר, דרייק ווייט בשיקגו ב-1872, ושנה אחר כך הקימו את ברנהם ורוט (אנ')[7]. על פי דרישתו של אלדיס, האחים ברוקס שכרו את החברה הצעירה לתכנון ה"גרניס בלוק", שהייתה ההזמנה הגדולה הראשונה שלהם[8]. ברנהם ורוט הפכו לאדריכלי הבית של משפחת ברוקס. עבורה השלימו ב-1883 את הבניין הגבוה הראשון בשיקגו, בניין מונטאוק בן 10 הקומות, ואת בניין רוקרי בן 11 הקומות ב-1888[9].

סקיצה משנת 1885 של העיצוב הראשוני, המראה בניין קטן ומקושט יותר עם פרטים בסגנון מצרי
שרטוט של עיצוב מפושט מאוד משנת 1889, ביטול קישוטים לחלוטין לטובת לבנים פשוטות

השריפה הגדולה של שיקגו בשנת 1871, הרסה שטח של 9 קילומטרים רבועים מהעיר, בין נהר שיקגו לימת מישיגן, והפיתוח המסחרי שבא לאחר מכן התרחב לאזור שמדרום לרובע העסקים הראשי לאורך הנהר, וכונה מאוחר יותר "הלופ"[10]. בין השנים 1881–1885 רכש אלדיס סדרה של מגרשים באזור מטעמו של פיטר ברוקס, כולל אתר בגודל 21×61 מטרים בפינת הרחובות ג'קסון ודירבורן[11]. המיקום היה מרוחק, אך אטרקטיבי מכמה סיבות. בנייתו של בניין מועצת הסחר של שיקגו משנת 1885 הפכה את רחוב לסאל (אנ') הסמוך למרכז הפיננסי העיקרי של העיר, והעלתה את ערך הנכסים. בנוסף, חברות רכבת קנו קרקע דרומית משם עבור בניית טרמינלים חדשים, ויצרו ספקולציות נוספות בקצה הדרום-מזרחי של הלופ[12]. ב-1884 הזמין ברוקס את ברנהם ורוט לתכנן בניין על המגרש, והפרויקט הוכרז ב-1885, עם הודעה קצרה ביומן המסחר שהבניין יעלה 850,000 דולר (שהם 24.5 מיליון דולר ב-2020)[13][14]. קהילת האדריכלים בשיקגו לא תמכה בבחירת המיקום של ברוקס. דוגמה לכך היא אמירתו של האדריכל אדווין רנוויק:

"כשאוון אלדיס הקים את המונדנוק בשדרות ג'קסון, לא היה שום דבר בצד הדרומי של הרחוב בין רחוב סטייט לנהר אלא בקתות זולות חד-קומתיות, צריפים בלבד. כולם חשבו שמר אלדיס השתגע בקניית השטח בקצה המרופט של העיר. מאוחר יותר כשהמשיך את הבניין דרך רחוב ואן ביורן כבר היו בטוחים בשגעונו"[15].

סקיצות מוקדמות הציגו בניין בן 13 קומות עם עיטורים בסגנון מצרי עתיק והתרחבות קלה בחלקו העליון, מחולק ויזואלית לחמישה חלקים עם מוטיב דקורטיבי של פריחת לוטוס. תכנון זה מעולם לא אושר, שכן ברוקס חיכה לשיפור בשוק הנדל"ן בדרום הלופ, שברובו עמדו עדיין מבני מחסנים[14]. בעוד רוט היה ידוע בעיטוריו המפורטים בעיצוביו (כפי שניתן לראות בבניין רוקרי), ברוקס היה ידוע בקמצנותו ובהעדפתו לפשטות. עבור בניין מונדנוק, ברוקס התעקש שהאדריכלים יימנעו מקישוט רב וייצרו במקום זאת "אפקט של מוצקות וחוזק, או עיצוב שיפיק את האפקט הזה, ולא קישוטים בולטים למראה"[16]. במכתב ששלח לאלדיס ב-1884, הוא כתב:

"הרעיון שלי הוא שלא יהיו משטחים בולטים או מחורצים, אלא שהכל יהיה שטוח ומיושר...לבניין כל כך צר וגבוה חייב להיות קישוט כלשהו מאחר שהוא בולט כל כך...[אך] הבליטות משמעותן לכלוך, והן אינן מוסיפות כוח לבניין...מטרד אחד גדול [הוא] הלינה של יונים ודרורים"[17].

בזמן שרוט היה בחופשה, ברנהם ביקש משרטט ליצור "חזית ישרה מלמעלה עד מטה, חסרת פשרות, לא מעוטרת"[18]. תחילה התנגד רוט, אך בהמשך הוא התמסר למלאכת העיצוב והכריז שהקווים הכבדים של פירמידה מצרית שבו את דמיונו וכי הוא "יחבור לדבר נטול הקישוטיות"[14][19].

ב-1889 הוכרזה תוכנית חדשה למבנה: מגדל לבנים בעל קירות עבים בגובה 16 קומות, נטול עיטורים, ומרמז על עמוד מצרי[14][20]. ברוקס התעקש כי לבניין לא יהיו בליטות, ולכן התוכנית לא כללה חלונות מפרץ, אך אלדיס טען כי ייווצר שטח נוסף להשכרה על ידי בניית חלונות גַּבְלִית בולטים ממישור החזית, ואכן אלו נכללו בתכנון הסופי[21]. הגובה הסופי של בניין מונדנוק נקבע בכוונה להיות המשתלם ביותר מבחינה כלכלית לבנייה בשיטת קירות נושאי עומס, המצריכה בניית קירות בעובי של 1.8 מטרים בתחתית הבניין ועובי של 46 סנטימטרים בחלקו העליון. גובה רב יותר היה מצריך קירות עבים יותר, שהיו מצמצמים מדי את השטח שניתן להשכרה ופוגעים בכלכליות הבניין. הבעלים לא היו מרוצים מהגובה שתוכנן, אך ההחלטה נכפתה עליהם כתוצאה מהצעה לתקנה עירונית, שאם הייתה מתקבלת הייתה מגבילה את גובה הבניינים בשטח העיר ל-46 מטרים[22]. כדי להגן על פוטנציאל ההכנסה העתידי ולהבטיח את אישור המבנה בגובה רב יותר מ-46 מטר, הגיש אלדיס לעירייה בקשה להיתר לבניין בן 16 קומות באופן מיידי. הממונה על ההיתרים העניק את ההיתר ב-3 ביוני 1889[21], על אף ש"נדהם והופתע מתוכנית שש-עשרה הקומות"[21].

המדרגות הדקורטיביות מאלומיניום יצוק, שמוצגות בתמונה זו משנת 1893, היוו את השימוש הראשון באלומיניום בבניית מבנים.

המבנה, על 17 קומותיו (16 ניתנות להשכרה ועליית גג), נבנה בשיטת קיר נושא עומס ובשעתו היה הבניין הגבוה ביותר בעולם שנבנה למטרות מסחריות[23][ב]. כדי לתמוך במבנה המתנשא לגובה כזה ולחזקו כנגד כוחות הרוח, קירות הלבנים מחוזקים במסגרת פנימית העשויה ברזל יצוק ומחושל. רוט הגה עבור מסגרת זו את הניסיון הראשון לבניית מערכת חיזוק של אלכסוני רוח באמריקה, שבה מרותקות תומכות אלכסוניות מברזל לחיזוק בין עמודי המסגרת[19][ג]. הרצפות חופו באריחי פסיפס שיש מגולפים ביד[24]. בקומות העליונות גרמי מדרגות פתוחים עם חלון תקרה (סקיילייט), ומעקות שיוצרו מברזל יצוק מצופה ברונזה[25]. בקומת הקרקע, הם יוצרו מיציקת אלומיניום – חומר אקזוטי ויקר באותה תקופה. זה היה השימוש הראשון באלומיניום בבניית מבנים[14][26][ד].

הבניין נבנה על ידי החברה של ג'ורג' א. פולר (אנ'), שהוכשר כאדריכל אך הטביע את חותמו כיוצר שיטת הקבלנות המודרנית בבניית מבנים. החברה שלו פיקחה על בניית בניין רוקרי, ב-1902 בנתה את בניין פלאטאיירון בניו יורק עם ברנהאם[27][28]. בלוק מונדנוק נבנה כמבנה יחיד אך מבחינה חוקית היה שני מבנים, המונדנוק והקירסארג', על שם הר מונדנוק והר קירסארג' בניו המפשייר[ה]. עבודות הבנייה הושלמו בשנת 1891. המונדנוק, שרוט כינה "ג'מבו", היה הפרויקט האחרון שלו; הוא מת בפתאומיות בזמן עבודות הבנייה[29][30].

החצי הדרומי והשנים הראשונות (1891–1893)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלויה משנת 1910 של החצי הדרומי של המונדנוק, המציגה את העיטור דמוי הארקדה של הקומות העליונות וכרכוב נחושת נאו-קלאסי

בעקבות ההצלחה המסחרית של הבניין הצפוני, רכש שפרד ברוקס את המגרש הצמוד מדרום בשנת 1893 תמורת 360,000 דולר (10.4 מיליון דולר ב-2020 דולר). גודלו של המגרש היה באורך 61 מטרים וברוחב 21 מטרים[13][31]. אלדיס המליץ על חברת האדריכלים הולאבירד ורוש, שתכננה את בניין פונטיאק עבור פיטר ברוקס ב-1891, להרחיב את המונאדנוק דרומה עד רחוב ואן ביורן[32][33]. ויליאם הולאבירד ומרטין רוש הועסקו כמתמחים באותה תקופה במשרדו של ויליאם לה ברון ג'ני, ובשנת 1881 הקימו משרד משלהם, שהפך לאחד הפוריים בעיר ולמוביל של אסכולת שיקגו[ו]. בעוד הקמת החצי הצפוני הגיעה לחריגת עלויות, הולאבירד ורוש הציגו תכנון חסכוני הרבה יותר[34]. התכנון, עבור שני בניינים המכונים קטדין וואצ'וסט (הקרויים על שם הרים בניו אינגלנד), חיבר את החצי הדרומי לחצי הצפוני כך שיהיו כמבנה אחד בעלות מוערכת של 800,000 דולר (23 מיליון דולר לפי חישוב שווי הדולר ב-2020)[13][35][36]. הבנייה החלה בשנת 1892, תחת פיקוחו של קורידון טי. פורדי, שלימים זכה לשבחים כמהנדס של גורדי שחקים מפורסמים רבים בשיקגו וניו יורק[37].

התוספת, בגובה 17 קומות, שמרה על הצבע והפרופיל המאונך המורכב של המקור, אך הייתה מקושטת יותר בעיצובה, עם פתחי כניסה מפוארים יותר ונגיעות נאו-קלאסיות יותר[38]. הבניין שיקף בעיצובו את המעבר המתרחש בתכנון גורדי שחקים מקירות נושאי עומס לבניית מסגרות פלדה[23]. הקטדין, שנבנה תחילה, תוכנן עם קונסטרוקציית מסגרות ברזל. הוואצ'וסט נבנה כולו ממסגרות פלדה[39]. בעוד שהחצי הצפוני דרש עובי רב של לבנים בקירות הנושאים עומס, התוספת השתמשה רק בציפוי דק של לבנים וטרקוטה, מה שאפשר יצירת מרחבים גדולים יותר של זכוכית ובנייה מהירה וזולה יותר[38]. החצי הדרומי עלה 15 אחוז פחות, שקל 15 אחוז פחות, והיו לו 15 אחוז יותר שטחים שניתנים להשכרה בהשוואה לחצי הצפוני[40]. מחוברים בכל קומה מלבד העליונה וחולקים מרתף משותף, כל אחד מארבעת הבניינים המרכיבים אותו היה מצויד במערכת חימום משלו, מעליות, מדרגות וצנרת כדי לאפשר מכירה נפרדת במידת הצורך[23]. העלות הסופית המשולבת ב-1893 הייתה 2.5 מיליון דולר (72 מיליון דולר במונחים של דולר בשנת 2020)[13][41].

כאשר הושלם, המונדנוק היה בניין המשרדים הגדול בעולם, עם 1,200 חדרים ותפוסה של למעלה מ-6,000 איש[42]. העיתון "שיקגו דיילי טריביון" טען כי אוכלוסיית רוב הערים באילינוי בשנת 1896 תוכל להיכנס בנוחות לבניין[43][44]. הוא נחשב למחוז דואר בפני עצמו, עם ארבעה מובילים במשרה מלאה שהעבירו דואר שש פעמים ביום, שישה ימים בשבוע[45]. הוא היה הבניין הראשון בשיקגו שחווט לחשמל, ואחד הראשונים להיות עמיד בפני אש, עם אריחי חרס (אנ') חלולים המצפים את המבנה כך, שמסגרת המתכת תהיה מוגנת גם אם הלבנים בחזית יהרסו[31][46].

מבט ממעוף הציפור על דרום-מזרח הלופ, מבט דרומה מרחוב אדמס, בשנת 1898. המונאדנוק (7) שהושלם נמצא בצד ימין למעלה. ראנד מקנלי כינה את המבנים הללו "כמה מהבניינים המדהימים ביותר בעולם"[47].

ההחלטה של משפחת ברוקס להקים בניין בקנה מידה כזה ובמיקום כה לא סביר השתלמה – זו הייתה ההשקעה הרווחית ביותר שהם ביצעו אי פעם[18]. האקונומיסט, כתב עת לנדל"ן בשיקגו, הודה ב-1892 כי:

"המהירות שבה הושכרו המונדנוק והקירסארג'... היא אחד המאפיינים הפנומנליים בשוק הנדל"ן של העיר הזו. הבנייה וההשכרה המוצלחת של מבנים אלה פשוט יצרה, תוך פרק זמן קצר להפליא, מרכז עסקים חשוב בפינה הדרום-מערבית של הרחובות ג'קסון ודירבורן, נקודה שנחשבה לפני זמן קצר רחוקה מדי דרומה כדי לשגשג כמרכז עסקים."[48]

הדיירים המוקדמים, לפי ראנד מקנלי (אנ'), כללו "תאגידים גדולים, בנקים ואנשי מקצוע... ביניהם אצ'יסון, טופיקה וסנטה פה (אנ'), מישיגן סנטרל (אנ'), ושיקגו ואלטון (אנ'), ובנקי החיסכון האמריקאיים בבורסה הלאומית והגלובלית"[41].

בשנת 1897, חברת Union Elevated Railroad פתחה את קו ה-Union Loop (אנ') של הרכבת העילית של שיקגו, וחלקו האחרון של הקו עבר מצד לצד של הבניין ברחוב ואן ביורן[49][ז]. אלדיס הגיש תביעה נגד "הרכבת העילית של שיקגו" בשנת 1901 על פיצויים בסך 300,000 דולר (9.33 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2020), והתלונן כי:

"דרכי הגישה לבניין... נותקו והאור הטבעי, האוויר והנוף נחסמו, וההנאה מהנכס הופרעה בשל העשן, האבק, הגושים והלכלוך... יצירה וגרימה של רעשים חזקים ומבשרי רעות, ועל ידי תזוזת האדמה הגורמת לרעדים ורטט."[13][50][51]

אלדיס הפסיד בתביעה, אך זכה בערעור, כאשר בית המשפט העליון של אילינוי מצא שבעלי רכוש הסמוך לקווי "הרכבת העילית של שיקגו" יכולים לדרוש החזר על נזקים אם הרכוש נפגע מרעש, רעידות או חסימת אור. ההחלטה סללה את הדרך לתביעות רבות לאחר מכן[52][53].

מודרניזציה (1938–1979)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"עיצוב מתקדם" של משרדים ישנים (משמאל) לסוויטות אר דקו מודרניות יותר (מימין) ב-1938, כלל החלפת חללים קטנים מחולקים במשרדים גדולים יותר, התקנת קירות גבס, התקנת ארונות, שידות וכיסויי רדיאטור[54].

לאחר 1926, פריחה מחודשת בבנייה בעיר יצרה תחרות עזה למבנים ישנים כמו מונדנוק. התפוסה ירדה מ-87 אחוז ב-1929 ל-55 אחוז ב-1937, והבניין החל להפסיד כסף[54]. בשנת 1938, מנהל הבניין, גרהם אלדיס (אחיינו של אוון) הכריז על מה ש"שיקגו דיילי טריביון" כינה "עבודת המודרניזציה הגדולה והחדשנית ביותר בעיר"[55], כחלק מניסיון לעצור את ההריסה של גורדי השחקים המזדקנים של שיקגו. אלדיס דחה את המונח "מודרניזציה" וכינה את תוכניתו "עיצוב מתקדם". הוא האמין שהפרויקט יחולל מהפכה באופן התחזוקה של מבנים, ושהשינוי יסייע לשמר מבנים בשווי מיליוני דולרים, שאחרת היו נהרסים. "אין סיבה", הוא אמר, "שכל בניין משרדים מעוצב יהיה מועד להריסה בגלל התיישנות"[55]. משרד האדריכלים Skidmore & Owings, שהיה חלוץ בעיצוב פונקציונלי, נשכר להוביל תוכנית בתקציב של 125,000 דולר (2.3 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2020) לעיצוב מחדש של הכניסה הראשית, שיפוץ הלובי והחנויות בקומת הקרקע, מודרניזציה של כל החללים הציבוריים ומודרניזציה הדרגתית של המשרדים בהתאם לביקוש[13][54]. המודרניזציה כללה חיפוי של רצפות הפסיפס באריחי גומי וטרצו, סגירת המעליות ומדרגות הנוי והחלפת גימורי השיש והאלון במסדרונות ובמשרדים בחומרים מודרניים[55]. עד סוף 1938 חתמו 35 דיירים חדשים על חוזי שכירות ו-11 דיירים קיימים שכרו שטח נוסף בבניין[56].

בשנת 1966, פורקה חברת אלדיס ושות', שניהלה את הבניין עבור "ברוקס נכסים" במשך 75 שנה, והמונדנוק נמכר תמורת 2 מיליון דולר (16 מיליון דולר לפי שווי הדולר ב-2020) לסאדלר ושות', הבעלים של מרכז ג'ון הנקוק, בניין רוקרי ובניין המושבה הישנה[13][57][58]. הבעלים החדשים ביצעו שוב שיפוץ מודרני של הפנים, התקינו שטיחים, תאורה פלואורסצנטית ודלתות חדשות, ועשו מאמץ גדול לחזק את הקיר הצפוני ששקע ב-44 מילימטר במהלך בניית הבניין הפדרלי של קלוצ'ינסקי, מעבר לרחוב ג'קסון בשנת 1974[57][59].

עד 1977 הוצאות התפעול היו גבוהות, דמי השכירות נמוכים והתפוסה ירדה ל-80 אחוזים[60][61]. הבעלים נאבקו בביצוע תשלומי הלוואות, ונאלצו למכור את הבניין כדי למנוע עיקול[60][61]. לבסוף, הוא נרכש על ידי שותפות בראשות ויליאם ס. דונל ב-1979 תמורת 53.82 דולר למטר מרובע או כ-2 מיליון דולר (7.13 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2020)[13][62][63].

שחזור למקור ואילך (מ-1979)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני השיקום הוסרו מחיצות זכוכית ועץ אלון, חיפויי שיש ותקרות מונמכות.
מסדרון משוחזר המציג חיפויי שיש, מחיצות אלון וזכוכית, גובה תקרה מלא ומדרגות נוי פתוחות

הבניין שדונל רכש ב-1979 דעך קשות. הכניסות מרחוב דירבורן נסגרו, קומת הקרקע "הושחתה על ידי שלטים צעקניים"[64], והלבנים נצבעו והתקלפו. בפנים, לוחות השיש נצבעו ורבות מדלתות האלון המקוריות הוחלפו במהגוני זול יותר. גרמי המדרגות הדקורטיביות נסגרו לסירוגין, ומספר מדרגות ומסדרונות נסגרו לחלוטין. חלק ניכר מאריחי הפסיפס המקוריים נהרס – חלק מהרצפות כוסו בשטיחים, אחרות הוחלפו בוויניל (אנ') או טרצו. מחצית מ-16 המעליות עדיין הופעלו באופן ידני[64]. "זה היה כאילו הוא שופץ בחלקו כל עשר שנים לאורך ההיסטוריה שלו", אמר דונל, "זה מעולם לא נעשה בשלמות"[61].

דונל, שלמד אדריכלות בהרווארד, תכנן לשפץ כליל את הבניין ולבנות מתחם משרדים חדש ומודרני בתוך המעטפת ההיסטורית. משלא השיג מימון עבור השיפוץ, הוא פתח במקום זאת בפרויקט בשלבים[65] כדי להחזיר את המונדנוק למצבו המקורי בפירוט קפדני[24]. לפי ההיסטוריון דונלד מילר, באותה תקופה היה זה המיזם המקיף ביותר שנוסה אי פעם לשחזור של גורד שחקים; לקח שלוש-עשרה שנים להשלימו[66]. בעזרת השרטוטים המקוריים, שהתגלו במכון האמנות של שיקגו, ושני תצלומים ישנים, החזירו דונל וג'ון וינצ׳י (אנ'), אחד מאדריכלי השימור המובילים במדינה, את הבניין למצבו כפי שנבנה לראשונה, לפני תהליכי המודרניזציה שעבר. עבודת השימור נעשתה בחלקים, בכל פעם כשמשרד התפנה[67][68].

פרטי העתקים של גוף תאורה צמוד תקרה, אריחי פסיפס וגוף תאורה צמוד קיר שנמצא בלובי ב-2010

צבע השלאק הותאם לארונות שבהם העץ לא הוכהה בחשיפה לאור. רצפות הפסיפס שוחזרו על ידי אומנים איטלקיים בעלות של 538.12 דולר למטר מרובע[33]. אותרה חברה מקומית שיכלה לבצע את התהליך המורכב של שחזור עבודת הזכוכית ששימשה ליצירת המחיצות והמסדרונות המוארים באופן טבעי, מעיצובו המקורי של רוט[69]. כדי לשחזר את הדלתות ואת עיטורי העץ, דונל רכש את החברה שייצרה את עבודת העץ המקורית מעץ אלון – ועדיין השתמשה באותן מכונות מהמאה ה-19[61]. העתקים מושלמים של גופי התאורה המקוריים מאלומיניום הופקו בעזרת תצלומים מוקדמים, והושגו נורות פחמן כדי לשחזר את אפקט התאורה המקורי[70]. גרם מדרגות אלומיניום בודד ששרד התגלה מאחורי קיר, שוחזר, ושימש מודל לבנייה מחדש של מדרגות הלובי ועבודות המתכת[69]. החיפוי בקומות העליונות שוחזר משיש שהוצל מהבניינים הסמוכים: לסאל 19 ומנהטן, שעברו מודרניזציה זה מכבר[71]. השיש לשיקום קירות הלובי והתקרות נרכש מאותה מחצבה איטלקית שסיפקה חומרים לבנייה המקורית של רוט[70].

חזית רחוב דירבורן בשנת 2008, מראה כניסות גרניט משוחזרות, כניסות לחנויות בקומת הקרקע והעתקי פיברגלס של חלונות מקוריים

הכניסות לרחוב דירבורן נפתחו מחדש ומשקופי הגרניט המסיביים וסביבתם נוקו משכבות של צבע שחור או הוחלפו. נמצא מקור ללבנים המעוצבות הדרושות לתיקון או החלפת הפינות המעוקלות. חלונות זכוכית גדולים בכניסה הוסרו והוחלפו בחלונות מחולקים (אנ') כפולים קטנים יותר שהתאימו לעיצוב המקורי[72]. וילונות מפיברגלס כהה, הדומה לאלו המקוריים, שהיו עשויים מאריג פשתן, הותקנו כדי לשמר את מראה החזית[71]. העלות הממוצעת של עבודות השיקום ב-1989 הייתה 1 מיליון דולר לקומה (2.09 מיליון דולר לקומה במונחים כלכליים של שנת 2020), או 505.92 דולר למטר מרובע[13][73].

מטרתו של דונל הייתה שהמונדנוק "לא רק ייראה כמו שהוא נראה במקור, אלא גם יחיה כפי שהיה פעם"[74], והוא חיפש שוכרים לחנויות בקומת הרחוב שיהיו דומים לשוכריהן במאה ה-19[75]. חלונות הראווה נוקו מכל השלטים והמכשולים, כדי לשמור על קו הראייה מהמסדרון ועד לרחוב, כפי שהיה במקור. נאסרה תאורת פלואורסצנט ורק כיתוב עלי זהב על הזכוכית הותר לשילוט. נבחרו חנויות, כולן בבעלות אישית, כדי להתאים לאופי האדריכלי של הבניין[75]. נבחרה למשל מוכרת פרחים, שהשרתה אווירה של תחילת המאה וגם מספרה מעוצבת עם אביזרי וינטג'. חנות טבק עם ריהוט מעץ אלון, חנות עטים עם ארונות זכוכית, דוכן לצחצוח נעליים ומוסדות שירות אחרים ייצגו, במילותיו של דונל, "סוג של יזמים בקנה מידה קטן שכבשו את החללים מהסוג הזה בתחילת המאה. סוג האנשים שמביאים חיוניות וחיים לבניין כי יש להם חלק בו"[75].

הלובי בשנת 2010, מראה שחזור נאמן של השיש, האלומיניום הדקורטיבי והאביזרים ואת אפקט התאורה הסביבתית של נורות הפחמן

השחזור נחל הצלחה הן מבחינה ביקורתית והן מבחינה מסחרית. הבניין היה בתפוסה של 80 אחוז כאשר נקנה ב-1979 והושכר תמורת 59.20 דולר למטר מרובע. עד 1982, הוא היה בתפוסה של 91 אחוזים ודרש שכר דירה של 96.89 דולר למטר מרובע[61]. בשנת 1987, המונדנוק נבחר כאחד ממיזמי השיקום המובילים בארצות הברית על ידי הקרן הלאומית לשימור היסטורי, תוך ציון "האיכות יוצאת הדופן של מאמץ השיקום הכולל", ואת הדיוק, הפירוט והנאמנות של השיקום הפנימי, בפרט הלובי, ש"משמש מודל לשימור בכל המדינה"[67].

מונדנוק המשוחזר מחולק למשרדים של מ-23 מטר מרובע ועד ל-560 מטר מרובע[76][77]. נכון ל-2008, הוא היה מושכר ב-98.9 אחוזים משטחיו; 300 הדיירים הם בעיקר חברות ויזמים מקצועיים עצמאיים[78][79]. דמי השכירות נעים בין 226 דולר ועד 247 דולר למטר מרובע, בתוספת חשמל[80].

הבניין הוצע למכירה ב-2007, במחיר יעד של 45–60 מיליון דולר[81]. בשנת 2008 הושגה עסקה טנטטיבית במחיר של 48 מיליון דולר[78].

אדריכלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרטוט של מפרצי החלונות הטיפוסיים בחצי הצפוני. הלבנה המחוררת בתחתית מפרץ החלון נראית בשרטוט.

החזית הארוכה של שני חלקי הבניין פונה לרחוב דירבורן, ואורכה הוא 130 מטרים. רוחב הבניינים הוא 21 מטרים[82]. חצי החזית הצפונית, השייכת לחלק של הבניין המקורי, מציגה מסה אנכית סדירה ורצופה של לבנים חומות-סגולות, שהמתווה שלהן יוצר בבסיס הבניין עיקול עדין הפונה כלפי חוץ ועיקול נוסף היוצר את הכרכוב בחלק העליון[83]. ההיסטוריון דונלד הופמן דימה את הבסיס והכרכוב כ"מתקרבים מאוד בצורתם לעמוד פעמון שהמצרים המציאו בהשראת הפפירוס"[84]. פינות הבניין משופעות בחן כשהן עולות כלפי מעלה וחלונות הגַּבְלִית (oriel windows) המחורצים בבסיסם. קווי החלוקה של החיפוי אינם מודגשים בחלק החיצוני; הרציפות של חזית הבניין נקטעת רק על ידי סדרות של מפרצי חלונות שלוחים, המופרדים על ידי שורות של חלונות דקיקים בודדים המשולבים במישור האנכי של החזית הרציפה. פתחי הכניסה הם פתחים קטנים בגובה אחיד, ומעליהם משקופי אבן אופקיים[83].

החצי הדרומי שומר על הקווים והגוונים של המבנה המקורי, אך נדבכי החיפוי בחזיתו מודגשים עד הקומה השנייה ומגדירים את בסיס המבנה, חלקו האמצעי חלק, וקרניז הנחושת הגדול מדגיש את קו הגג. בלוקים מסיביים של גרניט אדום בעובי של 1.8 מטר, יוצרים את מסגרת הכניסות הדו-קומתיות הגבוהות[24]. מוטיב מפרצי החלונות הבולטים של החלק הצפוני המקורי מופיע גם בחלק הדרומי, אך בשינוי של שני טורי חלונות בולטים רצופים של ארבעה חלונות כל אחד ורצועת הפרדה שקועה אחת של חלונות, נוצר המראה הגלי של החזית, שהייתה סימן מסחרי מוקדם של האדריכלים הולאבירד ורוש (Holabird & Roche)[83][85]. קארל קונדיט, היסטוריון של אסכולת שיקגו, הגיב כך:

"המראה הכללי של המונדנוק כמעט מסווה את שיטת הבנייה בלבנים. המפרצים הבולטים מהקירות עם שטחי הזכוכית הגדולים שבהם מעניקים למבנה מראה קליל ופתוח למרות המסיביות שלו... מופשט מכל שריד של קישוט, הגאומטריה הקפדנית שלו מתרככת רק על ידי העיקול העדין פנימה של הקיר בראש הקומה הראשונה, ההתעקלות כלפי חוץ של הכרכוב, והשיפוע המתקדם של פינות המבנה מלמטה למעלה, בפרופורציות ובקנה מידה עדין, המונדנוק הוא קומפוזיציה מעודנת וקפדנית אך בעלת עוצמה מלאת הבעה בקווי החזית האופקיים והאנכיים"[86].

המונדנוק נשען על מערכת יסודות צפה, שהומצאה על ידי רוט בבניין מונטאוק, שחולל מהפכה באופן שבו נבנו בניינים גבוהים על האדמה ה"ספוגית" של שיקגו[87]. רפסודת בטון בעובי 61 סנטימטרים, מחוזקת בקורות פלדה, יוצרת בסיס פרוס הנמשך 3.4 מטרים מתחת לרחובות שמסביב, ומפזרת את משקל הבניין על פני שטח אדמה גדול[88]. הבניין תוכנן "להתיישב" על הקרקע במצב סופי תוך שקיעת קרקע מתוכננת של כ-20 סנטימטר, אך עד 1905 שקע עוד כמה סנטימטרים[15], מה שחייב את בנייתה מחדש של הקומה הראשונה. עד 1948 הוא שקע 51 סנטימטרים, וכתוצאה מכך נוצרה ירידה לא מתוכננת ממפלס הרחוב לקומת הקרקע[88][89]. הקיר המזרחי כולו נתמך על קופסאות ייחודיות אטומות למי תהום, הנקראות קייסונים (caissons), שהותקנו כאשר הקו הכחול של הרכבת התחתית נחפר מתחת לרחוב דירבורן ב-1940[90].

תוכנית קומה משולבת של שני חצאי (צפוני ודרומי) המבנה, המציגה גודלי משרדים טיפוסיים. המסדרונות הסגורים נפתחו לחיבור בין שני החצאים במסגרת השיקום.

הבניין הצר והארוך מאפשר חשיפה של כל 300 המשרדים שבו לרחובות באמצעות חלונות גדולים, המעבירים אור טבעי מן החוץ אל הפנים, והוא בעל אחוז שטחים ציבוריים קטן בזכות מסדרון מרכזי יחיד. חלונות התקרה (סקיילייט) מכניסים אור שמש טבעי לחדרי המדרגות[91]. המסדרון בחצי הצפוני הוא ברוחב 6.1 מטרים, והמסדרון בחצי הדרומי הוא ברוחב 3.51 מטרים. בחצי הצפוני ישנם שני גרמי מדרגות פתוחים הממוקמים בשליש אורך הקומות, עם רומי מדרגות נקבוביים, מדרכי שיש לבן ומעקות פלדה דקורטיביים. ישנם שני פירים בעלי 4 מעליות כל אחד בצד המערבי של המסדרון, מעלית אחת בכל פיר לנוסעים והשאר למשא[89]. בחצי הדרומי, בדומה לחצי הצפוני, תוכננו במקור 2 פירים בעלי 4 מעליות כל אחד. בפועל, יש פיר מעליות יחיד הממוקם באמצע שטח הקומות בערך. בפיר הדרומי נוצקה רצפת בטון בכל קומה[64]. מאחורי כל אחד מהפירים המתוכננים הללו יש גרם מדרגות עם מדרכי שיש, רומים סגורים מברזל יצוק ומעקות נוי דקורטיביים[89]. טיפוס המשרד הבסיסי תוכנן בשטח של 56 מטרים רבועים, והוא מורכב ממשרד חיצוני אחד ושני משרדים פנימיים או יותר[92]. קירות פנימיים כבדים ברבע ובאמצע אורך הקומות, שקשתותיהם מציגות את מסבכי הרוח החדשניים של רוט, ומסמנות את החלוקה לארבעת קטעי המבנה המקורי[64].

סביבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרובע ההיסטורי The Printer's Row North ותחנת Library-State/Van Buren. המונדנוק נמצא משמאל, מול בניין פישר ומרכז CNA האדום. בניין המושבה הישנה נמצא מימין.

בניין מונדנוק נמצא ברובע Printing House Row (אנ'), נקודת ציון היסטורית לאומית הכוללת את בניין מנהטן, בניין המושבה הישנה ובניין פישר, שהם כמה מגורדי השחקים המוקדמים של העיר שיקגו[93]. בניין מנהטן, שתוכנן על ידי ויליאם לה ברון ג'ני ב-1890, היה הבניין הראשון בשיקגו עם שלד פלדה מלא, חידוש שהציג ג'ני בבניין ביטוח הבית (נבנה עם שלד פלדה חלקי) ב-1884[94]. בניין מנהטן הוא הבניין הראשון בן 16 קומות באמריקה, ובעת פתיחתו "התייחסו אליו בייראת כבוד ובפחד"[95]. הוא נחשב גם לניצחון מהבחינה הטכנית בבנייה[96]. בניין המושבה הישנה בן 17 הקומות, שתוכנן על ידי הולאבירד ורוש (Holabird & Roche) בשנת 1894, נחשב לאחת מיצירות המופת המבניות של זמנה, בזכות צורת החיזוק המבני באמצעות מסגרות קונסטרוקטיביות מהפכניות[97]. זהו השריד היחיד מקבוצת בנייני "אסכולת שיקגו" עם פינות מעוגלות[98]. בניין פישר, שתוכנן על ידי ברנהאם ב-1894, היה בחזקת נס הנדסי – הבניין המסחרי הגבוה הראשון שנבנה כמעט כולו ללא לבנים. מסגרת הפלדה וחיפוי הטרקוטה הדק אפשרו כיסוי של שני שלישים מהחזיתות בקיר מסך מזכוכית[99].

הרובע חופף גאוגרפית לשכונת Printer's Row, ששימשה תחילה כמרכז תעשיית הדפוס וההוצאה לאור של שיקגו, אך היא הוסבה ומשמשת כיום בעיקר לדיור למגורים[100]. באזור גם שוכנת הספרייה הציבורית הגדולה בעולם, ספריית הרולד וושינגטון (אנ'), על שם ראש העיר האפרו-אמריקאי הראשון של שיקגו, וקמפוס הלופ של אוניברסיטת דפול (אנ'), האוניברסיטה הקתולית הגדולה באמריקה[101][102].

מערבית לרחוב ג'קסון נמצא מועדון ליגת האיחוד של שיקגו (אנ'), שנוסד ב-1879 כארגון אזרחי ל"אנשי עסקים ישרים ושומרי חוק"[103]. מצפון נמצאים שלושת הבניינים המרכיבים את הכיכר הפדרלית (אנ') המינימליסטית של לודוויג מיס ואן דר רוהה: בית המשפט של ארצות הברית אוורט מקינלי דירקסן (אנ') משנת 1964, בית המשפט היחיד שתוכנן על ידי מיס; תחנת הלופ של משרד הדואר של ארצות הברית, שנבנתה ב-1973; והבניין הפדרלי של קלוצ'ינסקי משנת 1975, הפרויקט האחרון של מיס, הנחשב לסימן של תקופת השיא בקריירה שלו[104][105]. דרומית-מערבית למונדנוק, בצומת הרחובות קלארק ולסאל, עומד מבנה משולש בן 27 הקומות, המשמש כמרכז מעצר המשרת את בתי המשפט הפדרליים בבניין דירקסן ובבניין הפדרלי ראלף ה. מטקאלף הסמוכים[106].

בצדו הדרומי של הבניין, ברחוב ואן ביורן, עוברים קווי הרכבת העילית של שיקגו; בתחנת Library-State/Van Buren, שנמצאת בלוק אחד מזרחה, עוצרים קווי הרכבת החום, הכתום, הוורוד והסגול. תחנת הרכבת העילית של הקו הכחול, ברחוב ג'קסון, נמצאת בחזית רחוב דירבורן של בניין מונדנוק[107].

ביקורת ומשמעות היסטורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכניסה הדרומית, במקור הכניסה הראשית של הבניין, מציגה משקופי גרניט משוחזרים בשנת 2009. המספרה הווינטג'ית נמצאת משמאל.

בעת בנייתו ופתיחתו של הבניין, ראו אותו מבקרי האדריכלות בשיקגו כחריגה קיצונית מדי מהעיצובים הקודמים של ברנהם ורוט, קיצוני מדי בפשטותו הבוטה ובהתעלמותו מהנורמות האסתטיות הרווחות. הם כינו אותו "בית מהנדס"[108] ודוגמה "פוריטנית לחלוטין"[109] של הסגנון המסחרי[110]. המבקרים האירופיים היו עוד פחות אוהדים. האדריכל הצרפתי ז'אק ארמן אמר: "המונדנוק לא היה עוד תוצאה של אמן שהגיב לצרכים מסוימים בתבונה ושאב מהם את כל ההשלכות האפשריות. זו עבודתו של פועל, שללא שמץ של לימוד, יוצר 15 קומות זהות לחלוטין כדי ליצור בלוק, ואז עוצר כשהוא מוצא את הבלוק גבוה מספיק"[111].

מבקרים אחרים ראו את חוסר הסגנון הזה כ"טבעי", ומה שהפך את המונדנוק למודרני באמת. המבקר הניו יורקי בר פרי (Barr Feree) כתב ב-1892 כי "אין ניסיונות בחזיתות... אין תוספות נוי, אלא רצף של חלונות, המצהירים בכנות שהמבנה הוא בניין משרדים, המוקדש לעסקים, וזקוק לכל שטח זמין להשתמש בו"[112]. מונטגומרי סולייר (אנ'), אחד המצדדים הנלהבים ביותר של המונדנוק, טען שחוסר הקישוט של המונדנוק אינו חוסר אמנות, אלא "מקרין את כוח המשיכה של חיי העסקים המודרניים"[112].

גלויה במבט לצפון, מבית קורט טייך ושות' הישן.

המונדנוק זכה לשבחים רבים מצד אדריכלים גרמנים של תחילת המאה העשרים, כולל לודוויג מיס ון דר רוהה, שעם הגעתו לשיקגו ב-1938 הכריז כי "גוש מונדנוק הוא כל כך בעל חוזק ועוצמה, שאני גאה ושמח, בבת אחת, לקבוע את ביתי כאן."[113]. אדריכלים אירופאים אלה מצאו את תשומת הלב של התכנון למטרה הפונקציונלית של הבניין מעוררי השראה. אדריכל הבאוהאוס לודוויג הילברסיימר (אנ') כתב כי "הפתרון הכוזב – למרבה הצער נפוץ מדי – של שימוש חסר משמעות ושגוי בעיטורים נמנע כאן באופן אינסטינקטיבי. תחושה מולדת לפרופורציות מעניקה לבניין הנהדר הזה עקביות פנימית וטוהר לוגי"[113].

מבקרים מודרניים שיבחו את המונדנוק כאחת הדוגמאות החשובות ביותר של אסכולת שיקגו, יחד עם מרכז סאליבן (אנ') של לואיס סאליבן[61]. הוא כונה "הניצחון של העיצוב המאוחד"[114], "אחת החוויות האסתטיות המרגשות ביותר שהאדריכלות המסחרית שלנו ייצרה אי פעם", והושווה לחנות הסיטונאית של מרשל פילד של הנרי הובסון ריצ'רדסון (אנ')[115].

הבניין היה אחד מחמשת הראשונים שנבחרו על ידי ועדת שיקגו לציוני דרך אדריכליים ב-1958, "מתוך הכרה בעיצובו המקורי ובעניין ההיסטורי שלו כמבנה בעל הקירות נושאי עומס הגבוה ביותר בשיקגו"[27][116]. הוועדה ציינה כי "השימוש המאופק בלבנים, בקירות מאסיביים נושאים, והשמטת צורות נוי, מתאחדים בבניין פשוט אך מלכותי"[27]. בשנת 1973 הצביעה מועצת העיר שיקגו פה אחד על המונדנוק כנקודת ציון בשיקגו, וקבעה כי "שני החצאים של הבניין הזה מספקים פרספקטיבה ייחודית לבחינת ההיסטוריה וההתפתחות של האדריכלות המודרנית... ביחד, הם מסמנים את סופה של מסורת בנייה אחת ותחילתה של אחרת."[117][118][ח] מבקרים של מתן מעמד רשמי למונדנוק טענו שהחלטת מועצת העיר תימנע את ההריסה הדרושה של הבניין בעתיד. הם טענו שהמונדנוק הוא "דוגמה מצוינת לבניין... שאינו ממלא עוד את הפונקציות שהוא תוכנן למלא", ושהוא "נכס מבוזבז" שהשיג ביצועים נמוכים יותר מהשוק ויקר פחות מהקרקע שעליה הוא עומד[119].

המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, שאליו התווסף הבניין ב-1970, ציין כי "הקירות הישרים והבלתי מעוטרים של הבניין, היוצרים מסה רבת עוצמה, הפכו אותו, באופן נבואי, למבשר של 'גורדי השחקים' – סגנון שלא היה פופולרי עד סוף שנות העשרים", וכן ש"שני החלקים יוצרים, כהרכב, את אחת ההצהרות האדריכליות החזקות, אך המעודנות ביותר בהתפתחות האדריכלות של המאה העשרים"[120][1]. מועמדותו כנקודת ציון היסטורית לאומית בשנת 1976, כחלק מרובע בית הדפוס ברחוב דירבורן דרום, כלל את ההערה כי מדובר ב"אחת ההצהרות הקלאסיות ביותר שנאמרו אי פעם בלשון גורדי השחקים"[88].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Aldis v. Union Elevated R. Co., 68 N.E. 95 (Supreme Court of Illinois 1903).
  • American Architect (February 27, 1892). "Chicago". American Architect and Building News. 35 (822). OCLC 1479311.
  • Architectural Forum (October 1938). "Chicago Remodels a Landmark". Architectural Forum: 308–310. ISSN 0003-8539.
  • Baeb, Eddie; Corfman, Thomas A. (May 5, 2007). "Monadock for sale". Crain's Chicago Business. Retrieved October 20, 2010.
  • Berger, Miles L. (1992). They Built Chicago: Entrepreneurs Who Shaped a Great City's Architecture. Chicago: Bonus Books. ISBN 978-0-929387-76-5.
  • Borzo, Greg (2007). The Chicago 'L'. Charleston, S.C.: Arcadia Pub. ISBN 978-0-7385-5100-5.
  • Bruegmann, Robert (1997). The Architects and the City: Holabird & Roche of Chicago, 1880–1910. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-07695-9.
  • Burchard, John; Bush-Brown, Albert (1967). The Architecture of America: A Social and Cultural History. London: V. Gollancz. OCLC 150479726.
  • Chase, Al (January 16, 1938). "Interior of 45 Year Old Block to be Rebuilt". Chicago Daily Tribune. ProQuest 182022922.
  • Chicago Daily Tribune (January 1, 1893). "Chicago's Great Buildings" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (April 23, 1893). "Ownership of the Monadnock" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (February 24, 1896). "Tale of a Skyscraper" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (July 8, 1900). "Most Remarkable Postal District in the World" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (January 6, 1901). "'L' Roads Win in Damage Suit" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (April 26, 1903). "Court Hits 'L' Roads" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (November 6, 1938). "Monadnock Gets 35 New Tenants After Restyling" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved December 8, 2010.
  • Chicago Daily Tribune (May 7, 1958). "Pick 4 Loop Buildings as Landmarks" (fee required). Chicago Daily Tribune. Retrieved November 1, 2010.
  • Downtown Transit Sightseeing Guide (Map). Chicago Transit Authority. 2010. Archived from the original on June 11, 2014. Retrieved November 26, 2010.
  • Chicago Tribune (April 26, 1966). "Monadnock Building Takes on Bright Look" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Tribune (April 18, 1968). "Landmark Commission Reactivated" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved November 1, 2010.
  • Chicago Tribune (June 1, 1979). "Monadnock Sold, Default Averted" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Chicago Tribune (October 25, 1987). "Monadnock Building Preservation Honored" (fee required). Chicago Tribune. p. 2.G. Retrieved January 4, 2011.
  • Chicago Tribune (November 10, 2010). "DePaul University". Chicago Tribune. Retrieved January 6, 2011.
  • City of Chicago (November 14, 1973). "Monadnock Block". Chicago Landmarks. City of Chicago. Archived from the original on June 11, 2008. Retrieved December 6, 2010.
  • Clarke, Jane (January–February 1985). "A Man and His Mountain: Restoring the Monadnock". Inland Architect. 29 (1): 20–23. ISSN 0020-1472.
  • Clarke, Jane; Saliga, Pauline A.; Zukowsky, John (1990). The Sky's the Limit: A Century of Chicago Skyscrapers. New York: Rizzoli International. ISBN 978-0-8478-2104-4.
  • Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks (1972). A Summary of Information on the South Half of the Monadnock Block. Chicago: The Commission. OCLC 6405161.
  • Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks (1976). Monadnock Block. Chicago: The Commission. OCLC 4675569.
  • Condit, Carl W. (1973). The Chicago School of Architecture: A History of Commercial and Public Building in the Chicago Area, 1875–1925. Chicago: University of Chicago Press. OCLC 1112620.
  • Corfman, Thomas A. (April 2, 2008). "Firm has tentative deal to buy Monadnock". Chicago Real Estate Daily. Retrieved October 20, 2010.
  • Douglas, George H. (2004). Skyscrapers: A Social History of the Very Tall Building in America. Jefferson, N.C.: McFarland & Co. ISBN 978-0-7864-2030-8.
  • Federal Reserve Bank of Minneapolis. "Consumer Price Index (Estimate) 1800–2008". Federal Reserve Bank of Minneapolis. Archived from the original on December 20, 2014. Retrieved December 7, 2010.
  • Freitag, Joseph K. (1895). Architectural Engineering: With Special Reference to High Building Construction, Including Many Examples Of Chicago Office Buildings (1st ed.). New York: J. Wiley & Sons. OCLC 3920336.
  • Frommers (2009). "Chicago Public Library/Harold Washington Library Center". Frommers. Retrieved October 27, 2010.
  • Fuller, Ernest (December 6, 1958). "Famous Chicago Buildings". Chicago Daily Tribune. ProQuest 182177744.
  • Hines, Thomas S. (2008). Burnham of Chicago: Architect and Planner (2nd ed.). Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-34172-9.
  • Hoffman, Donald (1973). The Architecture of John Wellborn Root. Johns Hopkins Studies in Nineteenth-Century Architecture, 19. Baltimore, Md.: Johns Hopkins University Press. ISBN 978-0-8018-1371-9.
  • Hotchkiss, George Woodward, ed. (1891). Industrial Chicago. Vol. 1. Chicago: Goodspeed Pub. Co. OCLC 144605167.
  • Keohan, Thomas G. (July 1989). "Historic Interior Spaces No. 2: Preserving Historic Office Building Corridors". Preservation Tech Notes. Washington, D.C.: National Park Service. ISSN 0741-9023.
  • Kerch, Steve (April 3, 1991). "Time Travel: For Monadnock's Small-Tenant Niche, The Past is the Present and Future". Chicago Tribune. Retrieved October 22, 2010.
  • Merwood-Salisbury, Joanna (2009). Chicago 1980: The Skyscraper and the Modern City. Chicago Architecture and Urbanism. Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-52078-0.
  • Miller, Donald L. (March 1991). "One Fine Building and a Few Good Men". Chicago Magazine: 140–147. ISSN 0362-4595.
  • Miller, Donald L. (1997). City of the Century: The Epic of Chicago and the Making of America (1st trade paperback ed.). New York: Simon & Schuster. ISBN 978-0-684-83138-1.
  • Monadnock Building (2010a). "Building". Archived from the original on July 14, 2011. Retrieved November 1, 2010.
  • Monadnock Building (2010b). "Monadnock". Retrieved November 1, 2010.
  • Monadnock Building (2010c). "Leasing". Archived from the original on July 14, 2011. Retrieved November 1, 2010.
  • Monroe, Harriet (1896). John Wellborn Root: A Study of his Life and Work. New York: Houghton, Mifflin. OCLC 2014414.
  • Nagelberg, Alvin (August 24, 1966). "Monadnock Building, Loop Landmark, Sold" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Nagelberg, Alvin (June 14, 1967). "Monadnock Building Found to Be Sinking". Chicago Tribune. Archived from the original (fee required) on January 29, 2012. Retrieved October 20, 2010.
  • National Park Service (November 20, 1970). "Monadnock Block". National Register of Historic Places. National Park Service. Retrieved September 29, 2010.
  • National Park Service (January 7, 1976). "South Dearborn Street—Printing House Row North Historic District". National Historic Landmark Summary Listing. National Park Service. Archived from the original on October 10, 2012. Retrieved September 29, 2010.
  • National Park Service (1992). Metals in America's Historic Buildings: Uses and Preservation Treatments (2nd ed.). National Park Service. ISBN 978-0-16-061655-6.
  • New York Times (April 26, 1903). "Decide Against Elevated" (PDF). New York Times. Retrieved October 20, 2010.
  • O'Gorman, Thomas J. (2003). Architecture in Detail Chicago. New York: PRC Publishing. ISBN 978-1-85648-668-2.
  • Newman, M. W. (November 11, 1991). "At 100, Monadnock Gladly Shows its Age". Chicago Sun-Times. Archived from the original on November 5, 2012.
  • Overby, Osmund R.; Homolka, Larry J. (1963). "Monadnock Block". Historic American Buildings Survey. Library of Congress.
  • Pitts, Carolyn (January 7, 1976). "National Historic Landmark Nomination: South Dearborn Street–Printing House Row Historic District" (PDF). National Register of Historic Places Inventory. National Park Service.
  • Plumbe, George, ed. (1893). The Daily News Almanac and Political Register. Vol. 9. Chicago: Chicago Daily News Company. OCLC 1696012.
  • Priwer, Shana; Phillips, Cynthia (2009). Skyscrapers and High Rises. Frameworks. Armonk, NY: Sharpe Focus. ISBN 9780765681218.
  • Rand McNally (1898). Bird's-Eye Views and Guide to Chicago. Chicago: Rand McNally. OCLC 26177999.
  • Randall, Frank A. (1999). History of the Development of Building Construction in Chicago (2nd revised and expanded ed.). Urbana: University of Illinois Press. ISBN 978-0-252-02416-0.
  • Reuel, Henri (1986). "Landmark Chicago". Chicago Architectural Annual: 19–23. ISSN 0885-2359.
  • Siegel, Arthur, ed. (1970). Chicago's Famous Buildings: A Photographic Guide to the City's Architectural Landmarks and Other Notable Buildings (2nd revised and enlarged ed.). Chicago: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-75685-1.
  • Sinkevitch, Alice (ed.). (2004). AIA Guide to Chicago (2nd ed.). Orlando, Fla: Harcourt. ISBN 978-0-15-602908-7.
  • Solomon, Alan (2010). "Printers Row: One-Time Printing District Becomes a Popular Residential Area". Explore Chicago. City of Chicago. Archived from the original on August 13, 2010. Retrieved October 27, 2010.
  • Storch, Charles; Branegan, Jay (March 9, 1979). "Monadnock Building Foreclosure Suit Filed" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Union League Club of Chicago (2006). "History". Union League Club of Chicago. Retrieved November 15, 2010.
  • Walsh, Michael (May–June 1987). "Evolving Design". Inland Architect. 31 (3): 51–53. ISSN 0020-1472.
  • Washburn, Gary (February 24, 1974). "Landmark Battle Isn't Good vs. Bad, Developers Say" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Washburn, Gary (August 15, 1982). "Tight Money a Parent of Renewal" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.
  • Weese, Harry (1978). Four Landmark Buildings in Chicago's Loop: A Study of Historic Conservation Options. Washington, DC: Heritage Conservation and Recreation Service, Department of the Interior. OCLC 5279878.
  • Wiseman, Carter (2000). Twentieth-Century American Architecture: The Buildings and their Makers. New York: Norton. ISBN 978-0-393-32054-1.
  • Ziemba, Stan (March 22, 1973). "Monadnock Cited for Architecture" (fee required). Chicago Tribune. Retrieved October 20, 2010.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בניין מונדנוק בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ השני היה ויליאם אי הייל (William E. Hale), שהציג את המעלית ההידראולית בשיקגו ב-1878. (Miller 1997, p. 311)
  2. ^ כאשר הושלם, בגובה 66 מטרים, היה המונדנוק בניין הלבנים המסחרי הגבוה בעולם, ונכון לשנת 2000, הוא נשאר כזה הגבוה מסוגו (Wiseman 2000, p. 56). אולם, הוא אינו בניין הלבנים הגבוה ביותר ביותר. תואר זה שייך לבניין עיריית פילדלפיה מאבן ושיש, בגובה 167 מטרים (Priwer & Phillips 2009, p. 51).
  3. ^ המונדנוק נבנה ממערכת מסגרות ואלכסונים, שחיזקה את רצפות הבניין באמצעות קורות ברזל. שיטה זו התפתחה למה שעתיד להיקרא מערכת מסגרות, העושה שימוש בלוחות קשיחי דופן במקום, שהולאבירד ורוש השתמשו בה לראשונה בבניין המושבה הישנה ב-1894 (Freitag 1895, pp. 151–152).
  4. ^ אנדרטת וושינגטון צוידה בכיסוי אלומיניום יצוק במשקל 2.8 קילוגרמים בשנת 1884, ללא ספק השימוש האדריכלי הראשון באלומיניום. בבניין מונדנוק נעשה השימוש הראשון באלומיניום כמרכיב פונקציונלי בבניית בניין (National Park Service 1992, p. 84).
  5. ^ למונדנוק היו שני שמות (ומאוחר יותר ארבעה) כי היה מבחינה חוקית ארבעה מבנים נפרדים – המונדנוק, הקירסארג', הקטדין והווא'צוסט – כל אחד בבעלות ענף אחר של משפחת ברוקס, שיכול היה למכור את חלקו באופן עצמאי. שאר השמות ננטשו בסוף שנות ה-90 והבעלות הארבע-כיוונית התמוססה בתחילת שנות ה-20. את האותיות M, K ו-W עדיין ניתן למצוא על ידיות הדלת המקוריות מברזל יצוק, מה שמציין באיזה בניין נמצא כל משרד במקור (Merwood-Salisbury 2009, pp. 159–160).
  6. ^ הולאבירד ורוש העבירו את משרדיהם לחצי הצפוני של המונדנוק ב-1892, בעוד החצי הדרומי היה בבנייה. הם נשארו שם עד 1910, ובנו לא פחות מחמישה פרויקטים גדולים עבור האחים ברוקס, כמעט באותו זמן, כולם בבלוקים הסמוכים למונדנוק. (Bruegmann 1997, pp. 38, 40)
  7. ^ צד רחוב ואן ביורן תוכנן להיות הכניסה הראשית. כאשר פסי הרכבת העילית של שיקגו הוקמו ממש על מפתן הבניין, התצורה התהפכה כדי להפוך את רחוב ג'קסון ל"חזית" הבניין (Fuller 1958, p. B5).
  8. ^ הוועדה המקורית ל"ציוני דרך אדריכליים" הייתה מייעצת במהותה, ובסופו של דבר לא הצליחה להגן על המבנים הבולטים של שיקגו. החל משנת 1968 ניתן כחוק מעמד של "נקודת ציון של שיקגו", שאסר הרס או שינוי דרסטי של מבנים ייעודיים ללא אישור מהעיר. (Chicago Tribune 1968, p. B10)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Pitts 1976, p. 8.
  2. ^ Miller 1997, p. 320.
  3. ^ Berger 1992, p. 34.
  4. ^ Miller 1997, p. 319.
  5. ^ Douglas 2004, p. 19.
  6. ^ Berger 1992, p. 39.
  7. ^ Hines 2008, p. 17.
  8. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 18.
  9. ^ Miller 1997, pp. 319, 326.
  10. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 16.
  11. ^ Berger 1992, p. 44.
  12. ^ Merwood-Salisbury 2009, pp. 20, 58.
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Federal Reserve Bank of Minneapolis 2014.
  14. ^ 1 2 3 4 5 Merwood-Salisbury 2009, p. 58.
  15. ^ 1 2 Randall 1999, p. 141.
  16. ^ Hoffman 1973, p. 156.
  17. ^ Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1976, p. 3.
  18. ^ 1 2 Condit 1973, p. 66.
  19. ^ 1 2 Condit 1973, p. 67.
  20. ^ Sinkevitch 2004, pp. 63–64.
  21. ^ 1 2 3 Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1972, p. 8.
  22. ^ American Architect 1892, p. 134.
  23. ^ 1 2 3 Fuller 1958, p. B5.
  24. ^ 1 2 3 Miller 1991, p. 147.
  25. ^ Keohan 1989, p. 6.
  26. ^ National Park Service 1992, p. 85.
  27. ^ 1 2 3 Overby & Homolka 1963, p. 2.
  28. ^ Sinkevitch 2004, p. 469.
  29. ^ Monroe 1896, p. 141.
  30. ^ Hoffman 1973, p. 155.
  31. ^ 1 2 Plumbe 1893, p. 383.
  32. ^ Chicago Daily Tribune, April 1893, p. 30.
  33. ^ 1 2 Clarke, Saliga & Zukowsky 1990, pp. 41–42.
  34. ^ Hoffman 1973, p. 165.
  35. ^ Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1972, p. 3.
  36. ^ Chicago Daily Tribune, January 1893, p. 28.
  37. ^ Condit 1973, p. 119.
  38. ^ 1 2 Commission on Chicago Historical and Architectural Landmarks 1972, p. 4.
  39. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 60.
  40. ^ Bruegmann 1997, p. 472.
  41. ^ 1 2 Rand McNally 1898, p. 24.
  42. ^ Kerch 1991.
  43. ^ Plumbe 1893, p. 3.
  44. ^ Chicago Daily Tribune 1896, p. 3.
  45. ^ Chicago Daily Tribune 1900, p. 49.
  46. ^ Keohan 1989, p. 1.
  47. ^ Rand McNally 1898, p. 22.
  48. ^ Berger 1992, p. 45.
  49. ^ Borzo 2007, pp. 54–55.
  50. ^ Chicago Daily Tribune 1901, p. A5.
  51. ^ Chicago Daily Tribune 1903, p. 8.
  52. ^ Aldis v. Union Elevated R. Co. 1903.
  53. ^ New York Times 1903.
  54. ^ 1 2 3 Architectural Forum 1938, p. 307.
  55. ^ 1 2 3 Chase 1938, p. C12.
  56. ^ Chicago Daily Tribune 1938, p. C14.
  57. ^ 1 2 Nagelberg 1967, p. D3.
  58. ^ Nagelberg 1966, p. C5.
  59. ^ Chicago Tribune 1966, p. C5.
  60. ^ 1 2 Storch & Branegan 1979, p. E7.
  61. ^ 1 2 3 4 5 6 Washburn 1982, p. N_B1.
  62. ^ Chicago Tribune 1979, p. E8.
  63. ^ Keohan 1989, p. 5.
  64. ^ 1 2 3 4 Weese 1978, p. 90.
  65. ^ Newman 1991.
  66. ^ Miller 1991, pp. 140–141.
  67. ^ 1 2 Chicago Tribune 1987, p. 2D.
  68. ^ Miller 1991, pp. 145, 147.
  69. ^ 1 2 Clarke 1985, p. 22.
  70. ^ 1 2 Miller 1991, p. 145.
  71. ^ 1 2 Clarke 1985, p. 23.
  72. ^ Reuel 1986, p. 22.
  73. ^ Keohan 1989, p. 8.
  74. ^ Miller 1991, p. 140.
  75. ^ 1 2 3 Walsh 1987, p. 52.
  76. ^ Chicago Tribune 1987.
  77. ^ Monadnock Building 2010a.
  78. ^ 1 2 Corfman 2008.
  79. ^ Monadnock Building 2010b.
  80. ^ Monadnock Building 2010c.
  81. ^ Baeb & Corfman 2007.
  82. ^ Randall 1999, p. 185.
  83. ^ 1 2 3 Merwood-Salisbury 2009, pp. 59–60.
  84. ^ Hoffman 1973, p. 174.
  85. ^ Clarke, Saliga & Zukowsky 1990, pp. 42.
  86. ^ Condit 1973, p. 68.
  87. ^ Miller 1997, p. 374.
  88. ^ 1 2 3 Pitts 1976, p. 29.
  89. ^ 1 2 3 Weese 1978, p. 89.
  90. ^ Randall 1999, p. 142.
  91. ^ Keohan 1989, p. 2.
  92. ^ Keohan 1989, p. 3.
  93. ^ Pitts 1976, p. 3.
  94. ^ Pitts 1976, p. 13.
  95. ^ Rand McNally 1898, p. 80.
  96. ^ Pitts 1976, p. 9.
  97. ^ Pitts 1976, p. 16.
  98. ^ Sinkevitch 2004, p. 62.
  99. ^ Pitts 1976, p. 24.
  100. ^ Solomon 2010.
  101. ^ Frommers 2009.
  102. ^ Chicago Tribune 2010.
  103. ^ Union League Club of Chicago 2006.
  104. ^ O'Gorman 2003, p. 27.
  105. ^ Siegel 1970, p. 212.
  106. ^ Sinkevitch 2004, pp. 74–75.
  107. ^ Chicago Transit Authority 2010.
  108. ^ Hotchkiss 1891, p. 70.
  109. ^ Hotchkiss 1891, p. 170.
  110. ^ Bruegmann 1997, p. 120.
  111. ^ Merwood-Salisbury 2009, p. 46.
  112. ^ 1 2 Merwood-Salisbury 2009, p. 63.
  113. ^ 1 2 Merwood-Salisbury 2009, p. 136.
  114. ^ Burchard & Bush-Brown 1967, p. 251.
  115. ^ Condit 1973, p. 69.
  116. ^ Chicago Daily Tribune 1958, p. B6.
  117. ^ City of Chicago 1973.
  118. ^ Ziemba 1973, p. W4.
  119. ^ Washburn 1974, p. B1.
  120. ^ National Park Service 1970.


ערך מומלץ