גנרל ג'יימס מק'פרסון, צולם בידי מת'יו ברדי | |
לידה |
14 בנובמבר 1828 קלייד, אוהיו |
---|---|
נהרג |
22 ביולי 1864 (בגיל 35) אטלנטה, ארצות הברית |
מקום קבורה | McPherson Cemetery |
מדינה | ארצות הברית |
השכלה | האקדמיה הצבאית של ארצות הברית |
השתייכות |
צבא ארצות הברית צבא האיחוד |
תקופת הפעילות | 1853–1864 (כ־11 שנים) |
דרגה | מייג'ור גנרל |
תפקידים בשירות | |
מפקד צבא טנסי | |
פעולות ומבצעים | |
מלחמת האזרחים האמריקנית קרב פורט הנרי קרב פורט דונלסון קרב שילה המצור על ויקסבורג המערכה על אטלנטה | |
ג'יימס בירדסיי מק'פרסון (באנגלית: James Birdseye McPherson; 14 בנובמבר 1828 - 22 ביולי 1864) היה קצין בצבא ארצות הברית ששירת כגנרל בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא נהרג בקרב אטלנטה, והיה לקצין השני בדרגתו שנהרג בצבא האיחוד במהלך המלחמה ומפקד הארמייה היחיד שנהרג בשדה המערכה.[1]
מק'פרסון נולד ליד קלייד, אוהיו. הוא למד באקדמיית נורוולק שבאוהיו,[2] וסיים את לימודיו באקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית בשנת 1853, כראשון בכיתתו, שכללה את פיליפ שרידן, ג'ון שקופילד, וג'ון בל הוד; הוד הפך ליריבו בשלב מאוחר יותר בחזית המערבית. מק'פרסון הוצב בקורפוס ההנדסה בדרגה ייצוגית של לוטננט משנה. לאחר שסיים את לימודיו שימש עוזר מדריך של הנדסה מעשית באקדמיה הצבאית במשך שנה, ובין השנים 1854-1857 הועסק כעוזר מהנדס בעבודות שהתבצעו בנמל ניו יורק ובשיפורים שבוצעו בנהר ההדסון. בשנת 1857 הוא פיקח על עבודות הבנייה בנמל דלוור, ובשנים 1857-1861 היה מהנדס-מפקח על עבודות ההקמה של ההגנות באי אלקטרז, שבסן פרנסיסקו, קליפורניה.[3]
בתחילתה של מלחמת האזרחים, הוצב מק'פרסון בסן פרנסיסקו, קליפורניה, אך ביקש לעבור לקורפוס ההנדסה, במחשבה כי העברה זו למזרח תקדם את הקריירה שלו. הוא עזב את קליפורניה ב-1 באוגוסט 1861, וזמן קצר לאחר מכן הגיע לניו יורק. הוא ביקש תפקיד בצוותו של מייג'ור גנרל הנרי האלק, אחד המפקדים הבכירים בחזית המערבית. הוא קיבל זאת ונשלח לסנט לואיס, מיזורי בדרגת קפטן בחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית.
הקריירה של מק'פרסון החלה לזרוח לאחר תפקיד זה, הוא שירת בדרגת לוטננט קולונל ומהנדס ראשי בצבאו של יוליסס גרנט במהלך כיבושם של פורט הנרי ופורט דונלסון. לאחר קרב שילה, הוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל וב-8 באוקטובר 1862, לדרגת מייג'ור גנרל. זמן קצר לאחר מכן קיבל את הפיקוד על הגיס ה-17 בארמיית טנסי של גרנט. ב-12 במרץ 1864, קיבל מק'פרסון את הפיקוד על ארמיית טנסי, לאחר שמפקדו הקודם ויליאם שרמן, קודם לפיקוד על כל ארמיות המערב (זאת לאחר שגרנט נשלח מזרחה). הארמייה של מק'פרסון הייתה לאגף הימני בצבאו של שרמן, לצד ארמיית קמברלנד וארמיית אוהיו. ב-5 במרץ 1864 החל שרמן במערכה על אטלנטה.
שרמן תכנן כי חלקו העיקרי של צבאו ישמש כפעולת הסחה לעבר דלטון, אוהיו, בעוד מק'פרסון יישא בעיקר נטל לחץ התקפת כוחותיו של גנרל הקונפדרציה ג'וזף ג'ונסטון, במטרה ללכוד אותם. על אף תכנון זה, הצליחו בסופו של דבר כוחות הקונפדרציה להימלט ושרמן האשים את מק'פרסון (על "איטיותו"), אף על פי שהיה זה תכנונו הכושל של שרמן שהוביל להימלטות כוחות הקונפדרציה בסופו של דבר. חייליו של מק'פרסון עקבו אחר כוחות הקונפדרציה ב"נחרצות", וקיבלו אספקה מחודשת בבקינגסטון, ג'ורג'יה. החיילים הצליחו להשיג את כוחות הקונפדרציה ליד פמפקינווין קריק (Pumpkinvine Creek), שם תקפו והצליחו להניס את כוחות הקונפדרציה מדאלאס, ג'ורג'יה, עוד לפני ששרמן הורה לעשות זאת. ג'ונסטון ושרמן תמרנו האחד כנגד השני, עד לתבוסתו של האיחוד בקרב קנסאו מאונטיין. לאחר מכן ניסה מק'פרסון לתמרן ולאגף בקרב מאריטה, אך ניסיון זה כשל גם כן.
ב-17 ביולי, גבר תסכולו של נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, עקב האסטרטגיה של ג'ונסטון שניסה לתמרן ולסגת, והחליף אותו בלוטננט גנרל ג'ון הוד. הוד הובס לבסוף, ונסוג לאטלנטה. בינתיים, קידם מק'פרסון את כוחותיו לדיקאוטר, ג'ורג'יה ומשם הם נעו לעבר רמה הבנויה מסדרת גבעות קרחות המשקיפות על אטלנטה. ב-22 ביולי, הם הבחינו כי כוחות הקונפדרציה עזבו את אטלנטה. שרמן האמין כי הקונפדרציה הובסה וכוחותיה מתפנים; אך, מקפרסון סבר בצדק כי הם נעים כדי לתקוף את האיחוד באגפו הימני ובעורפו. אך בעוד הם דנים בהתפתחות החדשה, כיתרו ארבע דיוויזיות תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ויליאם הארדי את הקורפוס ה-16 של צבא האיחוד שהיה תחת פיקודו של מייג'ור גנרל גרנוויל דודג'ס. בעוד מק'פרסון רוכב על סוסו לעבר הקורפוס ה-17 שבעבר היה תחת פיקודו, הוא נתקל בחיילי רגלים מהמשמר הקדמי של צבא הקונפדרציה שקראו לו לעצור. מק'פרסון הרים את ידו לראשו, כנראה כדי להסיר את כובעו, אך לפתע סובב את סוסו בניסיון להימלט. חיילי הקונפדרציה פתחו באש ופצעו את מק'פרסון פצעי מוות.
יריבו, ג'ון הוד, כתב:
אני אנצור את מותו של בן כיתתי וחבר נעוריי, גנרל ג'יימס מק'פרסון, ההודעה על כך גרמה לי לצער כבד. מאז שסיימנו את לימודינו בשנת 1853, וכל אחד מאיתנו קיבל פקודה לשירות בצדדים שונים, לא היה זה בגורלנו להפגש. לא השנים ולא ההבדלים ברגשות שהביאו אותנו לתחום את עצמנו לצדדים הפוכים במלחמה החלישה את חברותי; אכן הקשר שנוצר בצעירותי התחזק בהערכתי ובתודתי בהתנהלותו כלפי אנשינו בפינוייה של ויקסבורג. התחשבותו ויחסו האדיב אליהם עמדו בניגוד בוהק במהלך המרדף של קצינים פדרליים רבים.
— [4]
שרמן בדיווחו הרשמי על מותו של מק'פרסון:
המדינה בכללותה תבין כי היא לא רק איבדה מנהיג צבאי, אלא אדם ששרד, היה מוכשר לרפא את הסכסוך הלאומי שהתחולל בגלל אנשים שאפתניים וערמומיים.
— [5]