הדולי זום, נקרא גם בשם "אפקט ורטיגו" הוא אפקט קולנועי הנוצר בעזרת מצלמה, ומערער את תפיסת הראייה הנורמלית בעיניי הצופה.
האפקט נוצר על ידי שילוב של שינוי תנועה מכנית בתוך המצלמה, יחד עם שינוי קינטי של המצלמה. הצלם משנה את זווית הראייה (FOV= field of view) בעדשה- הוא יוצר זום מבחינה מכנית. תוך כדי כך, הצלם גורר את המצלמה אחורנית בעזרת מתקן הדולי. שילוב שני האלמנטים יוצר את האפקט. אם נעשה באופן ראוי, נראית הדמות המצולמת כאילו נשארת באותו הגודל אך הרקע מתעוות ומשתנה, הן בפרספקטיבה והן בגודל הפרטים.
ניתן גם להשתמש בדולי זום באופן הפוך; כלומר המצלמה מצלמת בזום אאוט, והדולי מתקרב פיזית לאובייקט המצולם. הנראות הוויזואלית לצופה היא או שהרקע לפתע משתנה בגודלו ובפרטים ומציף את עומק התמונה הקדמי, או שהחזית משתלטת על האווירה והרקע מתרחק- תלוי איזה סוג דולי מבוצע.
מערכת הראייה האנושית משתמשת גם בגודל וגם בפרספקטיבה כדי לשפוט גודל יחסי של אובייקטים, לכן כשהעין מבחינה בשינוי פרספקטיבה ללא שינוי בגודל, מתקבל אפקט בעל אופי מטריד שגורר תחושה רגשית חזקה, על כך נוהגים במאים להשתמש באפקט זה בערבון מוגבל.
האפקט נצפה בשימוש לראשונה על ידי הבמאי הרומני סרג'יו חזום, אך הפך לאפקט ממשי בקולנוע על ידי אירמין רוברט, צלם בחברת ההפקה סרטי פרמאונט, בסרטו של אלפרד היצ'קוק, ורטיגו; סרט זה הפך לאחד הסרטים הנודעים ביותר שבהם נראה האפקט.
דולי זום הפוך ידוע גם בשמות:
הדולי זום נפוץ בקרב קולנוענים המבקשים להעביר תחושה של ורטיגו, "תחושה של נפילה גופנית", תחושת חוסר מציאות, או תחושה כי הדמות בסרט חוותה הארה או הבנה הגורמת לה לזעזוע עמוק ובלבול. אחרי שהיצ'קוק גרם לעלייה בשימוש באפקט (הוא השתמש בו שוב בנקודת המפנה בסרטו מארני), הטכניקה שימשה יוצרי סרטים רבים, ולבסוף הפכה למעין גימיק או קלישאה. הבמאי האמריקאי סטיבן ספילברג הפך את האפקט לקלישאה של ממש, לאחר שהשתמש בו בסרטו "מלתעות", בשוט המפורסם בו מפקד המשטרה ברודי המום בסצנת מתקפת הכריש (זאת לאחר הקדמה מותחת לפני השימוש באפקט).