החרם על אולימפיאדת מוסקבה (1980)
החרם על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 היה אחד משורה של צעדים שיזמה ארצות הברית כדי למחות על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.[1] ארבע שנים לאחר מכן, ב-1984, החרימו ברית המועצות ומדינות נוספות את אולימפיאדת לוס אנג'לס.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979 דרבנה את נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר להציג ב-20 בינואר 1980 אולטימטום שאם תוך חודש לא ייסוגו כוחותיה של ברית המועצות מאפגניסטן, ארצות הברית תטיל חרם על משחקי אולימפיאדת מוסקבה באותו קיץ.[2] בפגישתו עם חברי הוועד האולימפי הבינלאומי ב-24 באפריל, הודיע יושב ראש הוועד האולימפי הלאומי של ארצות הברית, רוברט קיין, שארצות הברית תהייה מעוניינת לשלוח את נבחרתה האולימפית למוסקבה אם יתחוללו "שינויים יוצאי דופן במצב הבינלאומי".[3]
עוד לפני מועד פקיעת האולטימטום האמריקאי, ארגן נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, מייקל קילנין, פגישות עם הנשיא קרטר ועם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, בניסיון להציל את המשחקים. קילנין עמד על כך שהמשחקים האולימפיים יתקיימו כמתוכנן והנשיא קרטר הבהיר שוב שעמדת ארצות הברית בנוגע לחרם תעמוד בעינה, אלא אם כן ברית המועצות תיסוג מאפגניסטן.[4]
פגישת קבוצת בילדרברג באאכן בסוף אפריל כללה דיונים על השלכות החרם. הוסכם שהעולם יקבל את החרם כצעד שיהווה לא הרבה יותר ממחאה רגשנית ולא כצעד אסטרטגי. נציג מאפריקה שהשתתף במפגש הביע דעה שונה. הוא האמין שבין אם תהיה תמיכה של מדינות נוספות בחרם ובין אם לאו, החרם יהווה מחאה סמלית שתשפיע על ברית המועצות.[5] ממשל קרטר הפעיל לחץ משמעותי על חברות נאט"ו לתמוך בחרם, אך לא כולן עשו כן.
הוועדים האולימפיים הבינלאומיים מחו על הלחץ שהופעל על ידי ארצות הברית ועל ידי מדינות אחרות שתמכו בחרם, שכן הם ראו בחרם כצעד בלתי ראוי להשיג מטרות פוליטיות וסברו שהקורבנות של צעד כזה יהיו הספורטאים עצמם.[6] קנצלר גרמניה, הלמוט שמידט אמר שבעלות בריתה של ארצות הברית "צריכות לבצע בפשטות את מה שנאמר להן".
יישום החרם
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתאגרף מוחמד עלי נשלח על ידי ממשלת ארצות הברית לטנזניה, ניגריה וסנגל כדי לשכנע את מנהיגיהן להצטרף לחרם. נאמר רבות בתקשורת המקומית האמריקאית שהתגובות להצהרותיו הפומביות של עלי בטנזניה הוכיחו ששליחותו נחלה כישלון.
מדינות מסוימות הצטרפו בסופו של דבר לחרם המלא של ארצות הברית על המשחקים. בין המדינות הללו ניתן היה למנות את יפן ואת גרמניה המערבית שהקנצלר שלה, הלמוט שמידט הצליח לשכנע את הוועד האולימפי הגרמני לתמוך בחרם בהחלטה שנתקבלה ברוב צר. סין, הפיליפינים, ארגנטינה וקנדה החרימו גם הן את המשחקים באופן מלא. כמה מן המדינות הללו התחרו במשחקים חלופיים שנקראו "המשחקים הקלאסיים של פעמון הדרור" (Liberty Bell Classic), או "משחקי החרם האולימפיים" (Olympic Boycott Games), שנערכו באותו קיץ בעיר פילדלפיה.
ממשלות הממלכה המאוחדת, צרפת ואוסטרליה תמכו בחרם, אך השאירו את ההחלטה הסופית על ההשתתפות במשחקים בידי הוועדים האולימפיים שלהן ולספורטאים עצמם. הממלכה המאוחדת וצרפת שלחו משלחות מצומצמות הרבה יותר בהשוואה למה שתוכנן מלכתחילה. ההתאחדויות הבריטיות לענפי ספורט הרכיבה, ההוקי וענפי השיט למיניהם, החרימו את המשחקים במוסקבה.[7] אף על פי כן, הממלכה המאוחדת שלחה לאולימפיאדה משלחת של 219 ספורטאים וספורטאיות, המשלחת הגדולה ביותר מקרב מדינות מערב אירופה.[8]
ספרד, איטליה, שוודיה, איסלנד ופינלנד היו המדינות האירופאיות הבולטות ששלחו את הספורטאים שלהן למשחקים. הספורטאים האיטלקים שהיו בשירות צבאי לא יכלו להשתתף במשחקים בשל התמיכה הרשמית של הממשלה בחרם. אירועים רבים במשחקי מוסקבה הושפעו מהעדרם של משתתפים רבים וכמה מהספורטאים ילידי ארצות הברית שהיו אזרחיהן של מדינות אחרות, כמו איטליה ואוסטרליה, השתתפו במשחקים.
איראן, שבה התחוללה שנה קודם לכן המהפכה האיראנית שהעלתה לשלטון את אויבה המושבע של ארצות הברית, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, החרימה גם היא את משחקי מוסקבה לאחר שח'ומייני הצטרף לגינוי של האו"ם ושל ארגון הוועידה האסלאמית על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.[9] ללא קשר לחרם שיזמה ארצות הברית, דחק ארגון הוועידה האיסלאמית לחרם מיד לאחר תחילת הפלישה. במקביל האשים ח'ומייני את מוסקבה בחימושם של הבלוצ'ים הבדלנים שלחמו במשטרו.[9]
משלחות רבות שהשתתפו באולימפיאדת מוסקבה זכו להתעלמות מהטלוויזיה הסובייטית בטקסי הפתיחה והנעילה של המשחקים בשל העובדה שממשלותיהן תמכו באופן רשמי בחרם. דגליהן של מדינות אלו לא הונפו, וההמנונים שלהן לא נוגנו. בין המדינות הללו ניתן למנות את אוסטרליה, אנדורה, בלגיה, דנמרק, צרפת, הממלכה המאוחדת, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולנד, פורטוגל, פוארטו ריקו, סן מרינו, ספרד ושווייץ.
ספורטאים שהתחרו שלא תחת דגלם הלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלורד קילנין התיר לספורטאים שנמצאו כשירים על ידי הוועדים האולימפיים הלאומיים שלהם להשתתף במשחקים שלא תחת הדגל הלאומי או ההמנון הלאומי שלהם, מהלך שאפשר לוועדים לשלוח ספורטאים שלא בהקשר לאומי, אך החלטה זו לא אפשרה לספורטאים אחרים שלא הוסמכו על ידי הוועדים האולימפיים הלאומיים להשתתף במשחקים, שכן הדבר נתפס בעייני הוועד האולימפי הבינלאומי כפגיעה בסמכויותיהם של הוועדים הלאומיים.[3] ארבעה ספורטאים מניו זילנד התחרו עצמאית וצעדו תחת דגל הוועד האולימפי הלאומי שלהם בשל העובדה שממשלת ניו זילנד תמכה באופן רשמי בחרם.[10] הספורטאים של 16 מדינות לא הניפו את דגלם הלאומי כאשר הם זכו במדליות. תחת זאת, הונף הדגל של הוועד האולימפי הלאומי של מדינות אלו וההמנונים הלאומיים של מדינות אלו לא נוגנו כאשר הן זכו במדליית זהב ותחת זאת נוגן ההמנון האולימפי. באחד מטקסי הענקת המדליות הונפו שלושה דגלים של הוועדים האולימפיים של המדינות שזכו בשלוש המדליות.
שינויים נוספים נערכו באירועי האולימפיאדה, כמו העובדה שנבצר מראש עיריית מונטריאול, ז'אן דרפו, לקחת חלק בטקס הפתיחה. מדליקי הלפיד האולימפי בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול ב-1976, סטיב פרפונטיין וסנדרה הנדרסן, ייצגו את דרפו במעמד העברת הדגל האולימפי בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מוסקבה. בטקס הנעילה של אולימפיאדת מוסקבה הונף דגל לוס אנג'לס במקום דגל ארצות הברית כדי לסמל את העיר המארחת של המשחקים האולימפיים הבאים והדגל האולימפי הועבר לחבר הוועד האולימפי האמריקאי במקום למי שכיהן אז כראש עיריית לוס אנג'לס, טום ברדלי.
באולימפיאדת מוסקבה השתתפו 80 מדינות בלבד, המספר הנמוך ביותר מאז אולימפיאדת מלבורן ב-1956. למרות זאת התאפיינה אולימפיאדת מוסקבה בכך שנשברו בה יותר שיאי עולם בהשוואה לאולימפיאדת מונטריאול.
מדינות שלא השתתפו
[עריכת קוד מקור | עריכה]64 מדינות שהוזמנו להשתתף באולימפיאדת מוסקבה לא השתתפו במשחקים מסיבות שונות, כולל החרם וכולל סיבות כלכליות. בנוסף, לא יכלה קטר להשתתף במשחקים עד להכרה רשמית של הוועד האולימפי הבינלאומי, שאכן נתנה ב-1980, אך מאוחר מדי כדי שהיא תזכה לקבל הזמנה רשמית.[11] טאיוואן סירבה להשתתף במשחקים כמחאה על החלטת נגויה מ-1979 שעל פיה התאפשר רק לרפובליקה העממית של סין להשתתף במשחקים האולימפיים תחת השם "הרפובליקה של סין" ואילו לטאיוואן הותר להשתתף תחת השם "טאיפיי הסינית". המדינות שהחרימו באופן מלא את המשחקים היו:
אורוגוואי
איחוד האמירויות הערביות
איי בהאמה
איי הבתולה של ארצות הברית
איי קיימן
אינדונזיה
איראן
אל סלוודור
אלבניה
אנטיגואה וברבודה
ארגנטינה
ארצות הברית
בוליביה
בחריין
בליז
בנגלדש
ברבדוס
ברמודה
גאנה
גבון
גמביה
גרמניה המערבית
האיטי
האנטילים ההולנדיים
הונג קונג
הונדורס
הפיליפינים
הרפובליקה המרכז אפריקאית
הרפובליקה הסינית
זאיר
חוף השנהב
טוגו
טורקיה
יפן
ישראל
ליבריה
ליכטנשטיין
מאוריטניה
מאוריציוס
מונקו
מלאווי
מלזיה
מצרים
מרוקו
נורווגיה
ניז'ר
סודאן
סומליה
סורינאם
סין
סינגפור
ערב הסעודית
פיג'י
פנמה
פפואה גינאה החדשה
פקיסטן
פרגוואי
צ'אד
צ'ילה
קוריאה הדרומית
קטר
קנדה
קניה
תאילנד
תוניסיה
.svg){kind=small}
מדינות שלא השתתפו בטקס הפתיחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבע מדינות השתתפו במשחקי מוסקבה אך לא לקחו חלק בטקס הפתיחה:
מדינות שיוצגו בטקס הפתיחה על ידי ראש המשלחת
[עריכת קוד מקור | עריכה]שתי מדינות שהשתתפו במשחקים שלחו נציג לטקס הפתיחה שנכנס לאצטדיון האולימפי כשהוא נושא את הדגל האולימפי. עבור שתי מדינות אלו הייתה זו מחווה סמלית, שכן ממשלותיהן התירו לספורטאים לקחת חלק במשחקים במידה ויבחרו לעשות כן. אירלנד, בנוסף לצעד זה, התחרתה גם תחת הדגל האולימפי.
מדינות שהתחרו תחת הדגל האולימפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]משלחותיהן של חמש מדינות התחרו במשחקים תחת הדגל האולימפי ולא תחת דגלן הלאומי או תחת דגל הוועד האולימפי הלאומי שלהן, וזאת כדי לציין את העובדה שהשתתפותן הותרה על ידי מדינותיהן.
מדינות שהתחרו תחת דגלי הוועדים האולימפיים הלאומיים שלהן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל, בדומה למרבית המדינות המערביות ובלחץ של ארצות הברית, החרימה את האולימפיאדה במוסקבה. ב-7 בספטמבר אותה שנה הוענקו 24 "עיטורי מוסקבה" (עיטור כבוד ותעודת הוקרה) לספורטאים שהיו חברי הסגל האולימפי ונמנע מהם להשתתף במשחקים אלה בגלל אותו חרם.[12]
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – החרם על אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)
המשחקים האולימפיים הבאים התקיימו ב-1984 בלוס אנג'לס שבארצות הברית. משחקים אלו עמדו בסימן של חרם נוסף שהפעם הובילה אותו ברית המועצות. ב-8 במאי 1984 פרסמה ברית המועצות הצהרה שהיא תחרים את אולימפיאדת לוס אנג'לס עקב "רגשות לאומניים והיסטריה אנטי-סובייטית שהתעוררו בארצות הברית".[13] 13 בעלות ברית של ברית המועצות הצטרפו לחרם זה. איראן ואלבניה היו שתי המדינות היחידות שהחרימו הן את אולימפיאדת מוסקבה והן את אולימפיאדת לוס אנג'לס. רומניה הייתה המדינה היחידה מהגוש המזרחי שהשתתפה במשחקים ב-1984.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Smothers, Ronald (July 19, 1996). "OLYMPICS;Bitterness Lingering Over Carter's Boycott". The New York Times.
- ^ Smith, Terence (January 20, 1980). "The President Said Nyet". The New York Times.
- ^ 1 2 American Embassy Memorandum to Secretary of State, "Olympics: Lausanne IOC EXCOM Meeting", April 23, 1980, US Department of State, FOIA
- ^ Secretary of State Memorandum to All Diplomatic and Consular Posts Immediate, "Olympics: Mid-May Update", May 16, 1980, US Department of State, FOIA
- ^ Bilderberg meeting report Aachen, 1980. Retrieved June 16, 2009. Archived June 19, 2009.
- ^ American Embassy Memorandum to Secretary of State and White House, "Olympics: IOC Message to Mr. Cutler", April 27, 1980, US Department of State, FOIA
- ^ Associated Press (April 23, 1980). "Governments slapped for boycott pressure". The Spokesman-Review (Spokane, Washington). p. C1. Retrieved August 8, 2012.
- ^ "Great Britain at the 1980 Summer Games". sports-reference.com. Retrieved 2011-04-23.
- ^ 1 2 Golan, Galia; Soviet Policies in the Middle East: From World War Two to Gorbachev; p. 193
- ^ "1980 Moscow Olympics boycott". nzhistory.net.nz. Retrieved 22 August 2010.
- ^ "Qatar". Sports-Reference.com.
- ^ ברוריה ביגמן, "לא קיימנו השבועה לי"א", מעריב, 8 בספטמבר 1980
- ^ Burns, John F. (May 9, 1980). "Moscow Will Keep Its Team From Los Angeles Olympics; Tass Cites Peril, U.S. Denies It; Protests Are Issue". New York Times.
