תחום | other voluntary membership organizations (France), international activities |
---|---|
מדינה | צרפת |
מטה הארגון | הרובע השמונה-עשר של פריז |
חברים | 8,150 (נכון ל־2021) |
יושב ראש | Nathalie Tehio |
עובדים | 17 (נכון ל־2021) |
תקופת הפעילות | 4 ביוני 1898 – הווה (126 שנים) |
www | |
הליגה הצרפתית לזכויות האדם (בצרפתית: Ligue des droits de l'homme) נוסדה בשנת 1898 כחלק ממערך ההגנה במשפטו של אלפרד דרייפוס. זהו ארגון חוץ-ממשלתי הנאבק למען צדק, חירות, זכויות אזרח, זכויות פוליטיות, זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, ונגד גזענות ואנטישמיות.
על פי תקנון הארגון, שנכתב בשנת 1901, "הליגה הצרפתית להגנה על זכויות האדם מפגישה נשים וגברים מכל תחומי החיים ומכל התנאים, הבוחרים בחופשיות להתאגד על מנת לשקף, לדון ולפעול למען ההגנה על הזכויות והחירויות של כולם. היא פועלת בכל רחבי צרפת באמצעות סניפים מקומיים."[1]
הליגה הצרפתית לזכויות האדם נוסדה ב-4 ביוני 1898 על ידי הרפובליקאי הצרפתי לודוביק טרארי בזמן שנאבק להגן על חפותו של אלפרד דרייפוס. בזמן שטרארי העיד במשפטו של אמיל זולא, שהואשם לדעתו בהאשמת שווא, עלה במוחו הרעיון להקים ארגון כלל-ארצי להגנה על זכויות האדם בצרפת.
עקרונות הארגון התבססו על הצהרת זכויות האדם והאזרח, אחד מהמסמכים היסודיים ביותר של המהפכה הצרפתית, שנכתב בשנת 1789.
בנובמבר 1899 דן הארגון במספר אירועי ניצול ואלימות מצד כוחות הכיבוש הצרפתים כלפי תושבי סודאן. הארגון פרסם בנושא זה את ההצהרה הבאה: "זכויות האדם הן מוחלטות ובלתי ניתנות לערעור עבור כל יצור אנושי, ואין סיבה כלשהי שמדינה או משלחת קולוניאלית תפגע בזכויותיהם של התושבים השחורים או הלבנים במדינות עליהן שולטת צרפת."
בשנת 1903 החלו פעילי הארגון להגן על זכויות עובדים, לאחר שפרצה שביתה במפעל תעשייה בצפון צרפת, וחלק מהעובדים נפגעו בשריפה שפרצה בו. משפטני הארגון ייצגו את העובדים. באותה שנה התגלעו חילוקי דעות בתוך הארגון בנושא זכויות העובדים. חלק מחברי הארגון היו פעילים בוועדי עובדים וגייסו את הארגון למטרותיהם, ואילו אחרים טענו שהעיסוק בזכויות עובדים חורג מזכויות האדם האוניברסליות שהן ליבת העיסוק של הארגון. מחלוקת זו גרמה ל-40,000 איש לפרוש מהארגון בין השנים 1909 ל-1914.
בשנת 1933 מנה הארגון כ-180,000 חברים.
הארגון הוצא מחוץ לחוק על ידי ממשלת וישי ב-1940, במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הוקם מחדש בחשאי ב-1943 על ידי מספר פעילים, בהם רנה קאסן. הארגון שב לפעול בפומבי לאחר תום המלחמה. פעולותיו הבולטות היו התנגדות למלחמת אלג'יריה, התנגדות לשימוש בעינויים במהלך מלחמת אלג'יריה (אנ') והפגנות נגד מרד הגנרלים באלג'יריה (1961).
בשנת 1970 תמך הארגון בתנועה למען זכויות האסירים בצרפת, שהוקמה על ידי מישל פוקו.
זכויות האישה היו נושא מרכזי בפעילות הארגון מראשיתו, ונשים רבות היו פעילות בו. בתחילת המאה ה-20 קראו פעילי הארגון לשוויון בין המינים בעבודה, שוויון בפני החוק לנשים נשואות, ודרשו חופשת לידה מעוגנת בחוק. בשנת 1920 החל הארגון לפעול למען זכות בחירה לנשים, ומשנת 1972 למען חוקי ההפלות. סימון דה בובואר הייתה בין פעילות הארגון בשנות השבעים.
הליגה הצרפתית לזכויות האדם הביעה התנגדות עקבית למדיניותו של ניקולא סרקוזי, שלטענתם פגע קשות בזכויות האדם בצרפת. כמו כן הארגון הרבה להגן על זכויות המהגרים לצרפת.
הארגון התנגד לחוק בדבר "התפקיד החיובי של הקולוניאליזם" שנחקק בשנת 2005. לדבריהם, החוק משכתב את ההיסטוריה ומכשיר את מעשי הארגון הצבאי החשאי. לאחר מספר חודשים החוק בוטל.
הליגה תמכה בהענקת זכות בחירה לזרים (אנ') בבחירות המקומיות בשנת 2005. בשנת 2006 הגיש הארגון תלונה לרשות שדות התעופה על כך שסייעה לסוכני CIA להוציא מהמדינה אנשים שנחטפו במסגרת המלחמה בטרור דרך נמל התעופה לה בורז'ה.
על פי NGO Monitor, משנת 2005 הארגון אימץ גישה פרו-פלסטינית, ובין השאר הביע תמיכה בפעולות BDS וגינה את פעולות צה"ל במבצע צוק איתן.[2]
בשנת 2004 מנה הארגון 7,487 חברים, מאורגנים ב-309 סניפים מקומיים ו-57 אזורים.
בין נשיאי הארגון נמנו פרדינאן בויסון, פול לנז'בן וויקטור בש.