המודל של פיקמן (סיפור קצר)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ה. פ. לאבקרפט |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | אימה |
| מקום התרחשות |
בוסטון  |
| הוצאה | |
| הוצאה | סיפורים מוזרים |
| מקום הוצאה | ארצות הברית |
| תאריך הוצאה | אוקטובר 1927 |
  | |
המודל של פיקמן (באנגלית: Pickman's Model) הוא סיפור קצר מאת הסופר האמריקאי ה. פ. לאבקרפט שנכתב בספטמבר 1926 ופורסם באוקטובר 1927 במגזין "סיפורים מוזרים"[1].
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור סובב סביב אמן מבוסטון בשם ריצ'רד אופטון פיקמן המצייר ציורים מבעיתים. עבודותיו מלוטשות לכדי יצירות מבריקות המצביעות על רמה גבוהה של דיוק ושל רגש, אך הן כל כך בולטות בפרטיהן הגרפיים הדוחים עד כדי כך שפיקמן האומלל מסולק ממועדון האמנים של בוסטון ומוחרם בידי עמיתיו.
ת'ורבר (המספר) הוא חברו הטוב של פיקמן אשר בא להציג את התגלגלות ההתרחשויות שהובילו להיעלמותו המסתורית של הצייר. לאחר שהציע פיקמן לקחתו לראות את הגלריה הפרטית שלו, הולכים השניים למבנה נטוש על גדת הנהר באחת משכונות העוני בעיר. משהם צוללים עמוק יותר ויותר לתוך אומנותו ומחשבתו של פיקמן, נדמה כי החדרים מאפילים והציורים רק הופכים למבעיתים יותר, עד שלבסוף מגיעים השניים לחדר בו תלוי ציור ענק של יצור דמוי-אדם בעל עיניים אדומות הלועס בין שיניו קורבן אנושי.
פיקמן שולף את אקדחו בשל רעש פתאומי מחוץ לחדר ויוצא לבדוק את פשר ההפרעה, בזמן שחברו מוצא פיסת נייר מקופלת הדבוקה לציור. מספר יריות נשמעות ופיקמן שב לחדר עם אקדח מעלה עשן בטענה שירה בכמה חולדות, והשניים עוזבים את הגלריה.
מאוחר יותר מבין המספר שכשנורו היריות תחב בטעות את פיסת הנייר לתוך כיסו מרוב לחץ. הוא פותח את הנייר המקופל המתגלה כתמונה המציגה את מושא השראתו של פיקמן, ומבין שרעיונותיו המפחידים של חברו מקורם לא בנפש חולה, אלא במפלצות אמיתיות.
השראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עקרונותיה האסתטיים של דמותו של פיקמן הנוטים לעסוק באימה ובגרוטסקי מזכירים את עקרונותיו של לאבקרפט כפי שהציגם במאמרו "אימה על טבעית בספרות" מ-1927, עליו עבד באותה העת שכתב את הסיפור.
כשת'ורבר המספר מבחין כי "רק אמן אמיתי מכיר את האנטומיה של הנורא או את הפיזיולוגיה של הפחד - את קווי המתאר המדויקים והפרופורציות המתחברים עם האינסטינקטים והזיכרונות התורשתיים של הבעתה, את ניגודי הצבע ומשחקי האור המעוררים את החוש הקדום של ה'מוזר'", הוא משקף את קולו של לאבקרפט בביקורתו על אדגר אלן פו, אשר לטענתו "הבין בצורה מושלמת את המכניקה והפיזיולוגיה של הפחד והמוזרות"[2].
יצירותיו של פיקמן מושוות בסיפור לאלו של מספר אמנים אמיתיים, ביניהם הנרי פוסלי (1741-1825), גוסטב דורה (1832-1883), סידני סימה (1867-1941), אנתוני אנגרולה (1893-1929), פרנסיסקו דה גויה (1746-1828) וקלארק אשטון סמית' (1893-1961).
טכניקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טכניקת הכתיבה של "המודל של פיקמן" אינה אופיינית ללאבקראפט. הסיפור מסופר בצורת מונולוג בגוף ראשון מידי ת'ורבר, המספר, המפנה את דבריו אל הקורא כאילו היה מאזין בדוי, שהתערבויותיו המשוערות ב"שיחה" נרמזות מתוך תגובותיו של המספר אליהן. תיאורים שונים מלמדים על כך שהשיחה בין השניים מתרחשת בחדר העבודה של ת'ורבר בשעת ערב, לאחר שהשניים הגיעו לשם עם מונית. עלילתו של פיקמן מסופרת כמונולוג בתוך מונולוג, המופנה בתורו לת'ורבר, המספר, כאילו היה מאזין.
מקום התרחשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלקה הצפוני של בוסטון מתואר בסיפור כמקום מוזנח ומוצף במהגרים, מעין כוורת מלאה בסמטאות ודרכים צדדיות (בדומה לתיאורה של ברוקלין בסיפורו של לאבקרפט מ-1927, "האימה ברד הוק"). פיקמן מצהיר בחגיגיות: "מה יעזרו לנו מפות, תיקים ומדריכים בחלק הצפוני? כלום ושום דבר! בקלות אוכל להוביל אתכם לשלושים או ארבעים רשתות של סמטאות מצפון לרחוב פרינס שאין בהן יותר מעשרה אנשים, למעט כמובן נחילי הזרים שמציפים אותן".
רחוב פרינס, בדומה לרחוב הנצ'מן, רחוב צ'רטר וגרינהאו ליין, הם למעשה רחובות בשכונת נורת' אנד שבבוסטון. אף על פי שהסיפור מעורפל לגבי מיקומו המדויק של הסטודיו של פיקמן, נראה כי לאבקרפט שאב את השראתו ממקום אמיתי. הוא כתב שכאשר ביקר את השכונה יחד עם דונלד וואנדרי, מצא את "הסמטה והבית האמיתיים מהסיפור הרוסים לחלוטין, ושורה שלמה של בניינים כאילו נתלשה מהאדמה"[3].
דמויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ריצ'רד אופטון פיקמן הוא צייר בעל שם מבוסטון הידוע לשמצה בשל יצירותיו המבעיתות. סבתא-רבתא שלו נתלתה על ידי קוטון מת'ר בציד המכשפות בסיילם ב-1692 ("פיקמן" ו"אופטון" הם שמות ששורשיהם בסיילם[4]). ב-1926 נעלם פיקמן מביתו, פרט שהופיע ב"היסטוריה של הנקרונומיקון" מ-1938. פיקמן חוזר שנית כע'ול במשימת החלום של קאדאת' האבודה מ-1926 ועוזר לרנדולף קרטר במסעו. רוברט מ. פרייס כתב כי "לפיקמן המופיע במשימת החלום של קאדאת' האבודה אין הרבה דמיון לדמות אותה אנו פוגשים במודל של פיקמן, אם כי הם לכאורה אותו בן אדם"; הוא מעלה את הרעיון שהדמות הכללית של פיקמן מקבילה לדמותו של טארס טארקס מהנסיכה של מאדים של אדגר רייס בורוס[5].
- ת'ורבר הוא חברו הטוב של פיקמן ומספר הסיפור, המתאר את עצמו כ"בקושי בשל" ו"בגיל העמידה, ומחוכם מספיק". השניים הכירו בזמן שת'ורבר עבד על כתיבת "מונוגרף על אומנות מוזרה". הוא ככל הנראה חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה, "אני מניח שראית מספיק ממני בצרפת כדי לדעת שאני לא נבהל בקלות". בהינתן התיאור הנ"ל, האנציקלופדיה של סיפוריו של ה. פ. לאבקרפט מוצאת את אימתו של ת'ורבר כלפי ציוריו של פיקמן כ"לא סבירה.. לחוצה, ואפילו היסטרית"[6]. ת'ורבר הוא לא הדמות הראשונה של לאבקרפט המפתחת פוביה כתוצאה מחוויה טראומטית. הפחד שלו מרכבות תחתיות ומקומות אחרים הנמצאים מתחת לאדמה מקביל למספר הסיפור "הפחד הפולש" מ-1923, אשר "לא יכול לראות באר או רכבת תחתית מבלי להתחיל לרעוד".
- אליוט הוא הדמות אליה מדבר ת'ורבר והלכה למעשה מהווה את קהל הקוראים. על אף שתגובותיה אינן כתובות, הן נרמזות בעקיפין וניתן להבינן על ידי הדיאלוג שמנהל ת'ורבר.
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]פריץ לייבר שיבח את הסיפור בחיבורו "קופרניקוס הספרותי" עבור "קור הרוח הגדול" שלו בשורותיו האחרונות[7]. פיטר קאנון תיאר את הסיפור כ"דוגמה מושלמת לאחדות עיקרון ההשפעה של פו", אם כי לטעמו הייתה בו חולשה אחת והיא "סופו המבוים"[8].
עיבודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ב-1971 הסופר רוי תומאס והאמן תום פאלמר אימצו את "המודל של פיקמן" לאנתולוגיית אימה של הקומיקס של מארוול בשם "מגדל הצללים" (מהדורה מספר #9 בינואר 1971), אשר הודפסה שנית בשם "אדוני הטרור" (מהדורה מספר #2 בספטמבר 1975).
- ב-1972 תוכנית הטלוויזיה "גלריית הלילה" אימצה את "המודל של פיקמן" כסגמנט, אולם בהבדל קל בו דמותו של ת'ורבר מגולמת על ידי אישה (השחקנית לואיס סורל) אשר מתאהבת בפיקמן (מגולם על ידי השחקן ברדפורד דילמן).
- משחק הווידאו Fallout 4 מ-2015 מכיל דמות ומקום הנקראים על שם פיקמן ומקורם בסיפור.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Publication: Weird Tales, October 1927, www.isfdb.org
- ^ H. P. Lovecraft, "Supernatural Horror in Literature".
- ^ H. P. Lovecraft, letter to Lillian D. Clark, July 17, 1927; cited in Joshi and Schultz, p. 205. See also H. P. Lovecraft, Selected Letters Vol. IV pp. 385–386, cited in Joshi and Cannon, p. 218.
- ^ Joshi and Cannon, p. 219.
- ^ Robert M. Price, "Randolph Carter, Warlord of Mars", Black Forbidden Things, pp. 66–67.
- ^ Joshi, S.T.; Schultz, David E. (2004). An H.P. Lovecraft Encyclopedia. Hippocampus Press. p. 205. ISBN 978-0974878911.
- ^ Lovecraft Remembered, p. 461; cited in Joshi and Cannon, p. 239.
- ^ Joshi and Cannon, p. 8.
| בקרת זהויות |
|
|---|