המרד הכורדי בעיראק (1961–1970)

המרד הכורדי בעיראק (1961–1970)
**الثورة الكردية في العراق (1961–1970)**
	פגישת ראש הממשלה העיראקי עבד אל-כרים קאסם והמנהיג הכורדי מוסטפא בארזאני
תאריכים	1961–1970 (כ־9 שנים)
הצדדים הלוחמים
עיראק	התנועה הלאומית הכורדית
מנהיגים
עבד אל-כרים קאסם	מוסטפא בארזאני

המרד הכורדי בעיראק (בערבית: الثورة الكردية في العراق; תעתיק מדויק: אַלתַּ'וְרַה אַלְכֻּרְדִיַּה פִי אַלְעִרָאק), שנקרא לעיתים גם המלחמה העיראקית–כורדית הראשונה, היה מרד שהתנהל בין שנת 1961 לבין החתימה על הסכם מרץ 1970 ושהיה אחת מסבבי העימות המרכזיים בין הכוחות הלאומיים הכורדיים לבין השלטון המרכזי העיראקי במחצית השנייה של המאה ה-20. המרד, שהתנהל בין ימי שלטונו המהפכני של ראש הממשלה עבד אל-כרים קאסם ועד לימי שלטון הבעת' תחת הנהגתם של הנשיא אחמד חסן אל-בכר וסגנו הדומיננטי סדאם חוסיין, התקיים בתקופה שהתאפיינה בדינמיקה פוליטית משתנה ובתהפוכות שלטוניות תכופות בעיראק, היווה פרק מרכזי במאבקו של העם הכורדי לאוטונומיה והגדרה עצמית במסגרת המדינה העיראקית. את המרד, שהפך למלחמה ארוכה, הנהיגו מוסטפא בארזאני והמפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית (KDP) בתגובה לעשרות שנים של תחושת דיכוי תחת הממשלים העיראקיים השונים בבגדאד. המלחמה התרחשה ברובה באזורים הצפוניים ההרריים בעיראק תוך לוחמת גרילה קשה. המלחמה הסתיימה בקיפאון עד 1970, והביאה לנפילתם של 75,000–105,000 הרוגים. הסכם מרץ 1970, שסיים את הסבב הזה של המרד הכורדי, ניסה להתמודד עם הדרישות הלאומיות הכורדיות הללו, והציע לכורדים אוטונומיה, ייצוג פוליטי והגנה תרבותית. עם זאת, אתגרים ומחלוקות פנימיות שונות הדגישו את המורכבות של ביסוס אוטונומיה בתוך מסגרת לאומית גדולה יותר ומנעו מההסכם להתממש.^[1]

הרקע ההיסטורי למרד

עיראק, כמו מדינות רבות אחרות במזרח התיכון, היא אומה מגוונת עם קבוצות אתניות ודתיות שונות. הכורדים המהווים חלק מאוכלוסייתה של עיראק הם קבוצה אתנית מובהקת עם מורשת תרבותית ייחודית. האוכלוסייה הכורדית, המרוכזת בעיקר באזורים ההרריים של צפון עיראק, חיפשה זה מכבר זכויות פוליטיות והכרה בזהותם המובחנת ובזכותם להגדרה עצמית.

משמעות השם "כורדיסטן" הוא "ארץ הכורדים" שכן המושג הופיע לראשונה בימי הביניים. ניתן לתחום את אזור כורדיסטן כאזור המשתרע בין אזרבייג'ן בצפון, כרמאנשאה בדרום, מחוז המדאן במזרח ובמערב אזור אירביל שנמצא בסמיכות לגבול המודרני העיראקי-טורקי. המושג התרחב בהדרגה וכיום התחום משתרע על פני שלוש מדינות: טורקיה, עיראק ואיראן.

החברה הכורדית מבוססת על מערכת חברתית שבטית, אלמנט שהיווה בסיס מתמיד למאבק בין השבטים הכורדים למדינה זאת בשל מספר גורמים המאפיינים את החברה השבטית ומהווים בסיס לחיכוך. ראשית, מערכת השבטים הכורדית פועלת באופן מסורתי עם מבנה מבוזר, שבו הסמכות מחולקת בין מנהיגי השבטים. האופי המנהיגותי המבוזר עלול להקשות על מדינה מרכזית להפעיל את שליטתה על האוכלוסייה השבטית. שנית, בנושא אוטונומיה ועצמאות, שכן המבנה השבטי מטפח תחושה של ממשל עצמי ורצון לשמור על שליטה מקומית בעניינים קהילתיים ושבטיים. שאיפה זו לאוטונומיה התנגשה עם מודל הממשל הריכוזי שנכפה מהמדינה, מה שיצר בסיס להתנגדות ולקונפליקט. בנוסף, המערכת השבטית שקשורה קשר הדוק לשליטה ובעלות על קרקעות הובילה שבטים להתנגד למה שנתפס בעיניהם כפלישה לשטחים המסורתיים שלהם.

על אף שהכורדים הוגדרו כלאום נפרדת ובעל טריטוריה מובחנת משל עצמו, עם הקמתן של המדינות החדשות על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, נפקד מקומם של הכורדים מהסדר הבינלאומי החדש, שנבנה על-פי עקרון "זכות ההגדרה העצמית של הלאומים", כחלק מארבע עשרה הנקודות של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון.

פריצת המאבק הכורדי לעצמאות בעיראק

הפיכת ה-14 בספטמבר

ערך מורחב – הסכסוך הכורדי-עיראקי (1918–2003)
ב-14 ביולי 1958, התחוללה בבגדאד הפיכה שבמהלכה הפיל כוח מורדים משורות הצבא בהנהגת הגנרל עבד אל-כרים קאסם את השושלת ההאשמית הפרו-מערבית. לאחר ההפיכה הצטיירה שאלת העצמאות הכורדית באור אחר, ממשטר מלוכני מדכא שרדף ללא הפסק את הכורדים ודיכא את שאיפותיהם הלאומיות, קיבל את השליטה לידיו מנהיג שנדמה שהיה יכול להביא לשינוי בתפיסה ובהתנהלות מול המיעוט הכורדי.^[2]

לאחר ההפיכה הצבאית, קאסם הכשיר את הפעילות הפומבית של מפלגות רבות בעיראק, ובכללן גם המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן (KDP). קאסם אישר צעד זה לצד התנאי שבראש המפלגה יעמוד מוסטפא בארזאני, זאת בשל הנחתו של קאסם שמתינות ויציבות ייווצרו רק אם יעמוד בראש ה-KDP מישהו למוד ניסיון כדוגמת בארזאני.^[3] בארזאני הוזמן על-ידי קאסם לחזור ממקום גלותו בברית המועצות לעיראק, לאחר שגורש ממנה בשל ניסיונות מרידה שהנהיג כעשור קודם לכן. כמו כן, במסגרת עסקה שערכו קאסם ובארזאני, הבטיח קאסם להעניק לכורדים אוטונומיה אזורית בתמורה לתמיכתו של בארזאני במדיניותו.^[4]

משטרו של קאסם הכיר ברמה העקרונית ובאופן פומבי בזכויות הלאומיות הכורדיות ואף הוסיף סעיף בחוקתה הזמנית של עיראק הקובע כי מולדתם של הכורדים והערבים אחת היא, וכך גם העתיד. אך מנגד, התביעה של המפלגה הדמוקרטית הכורדית לכלול בחוקה את ההכרה בזכותם של הכורדים לאוטונומיה במסגרת המדינה, נדחתה. אמנם, הכורדים תלו בקאסם תקוות גדולות – אולי בשל העובדה שהיה ממוצא כורדי מצד אימו – אך הם ראו בניסיונותיו של קאסם לשלב אותם באומה העיראקית, מאמץ לבטל את ייחודם הלאומי. זמן קצר לאחר עליית קאסם לשלטון הוא קיצץ בהדרגה את חופש הפעולה של ה-KDP ולאחר מכן אף צמצם את הזכויות המיוחדות שהוא עצמו העניק לכורדים.^[5]

באביב 1959 פרצו עימותים בין שבטים כורדיים לבין צבא עיראק על רקע חילוקי דעות בעניין ייצוג הכורדים במנגנוני השלטון העיראקיים ודרישתם לאוטונומיה ניהולית במחוזותיהם. בתחילת 1960 הצהיר קאסם כי הבטחתו לאוטונומיה אזורית כורדית כבר אינה בתוקף ומכאן הדרך לעימות הייתה קצרה. כתוצאה מכך, ה-KDP החל להתסיס את הציבור הכורדי ולמחות כשהאוטונומיה האזורית הכורדית הפכה למטרה המוצהרת של המרד.^[6]

שורשי מתיחות נוספים

פערים כלכליים: החבל הכורדי בצפון עיראק היה עני ומקופח מבחינה כלכלית בהשוואה לשאר המדינה. הזנחת הפיתוח הכלכלי של השלטון המרכזי באזור זה עוררה טינה נרחבת בקרב הכורדים כנגד השלטון המרכזי בבגדאד.^[7]
דיכוי תרבותי: ממשלת עיראק נקטה במדיניות שיערוב ששאפה להטמיע את הכורדים בזהות הערבית באמצעות דיכוי השפה הכורדית, התרבות הכורדית והמורשת הכורדית.^[7]
רפורמות קרקעיות: רפורמות בקרקעות שהוחלו בעיראק השפיעו לרעה על בעלי קרקעות כורדים והחריפו את המתיחות בין השלטון המרכזי לכורדים. הצעדים שנכללו ברפורמות הקרקעות היו מגוונות ובתוכם ניתן למנות הפקעת קרקעות, חלוקה מחדש והגדלת המיסוי. המטרה העיקרית של רפורמות אלו הייתה חלוקה מחדש של קרקעות. בעוד שהרפורמות נועדו לקדם צדק חברתי ופיתוח כלכלי, היו להן השלכות שליליות על בעלי האדמות הכורדים והחריפו את המתיחות הקיימת בין השלטון המרכזי לאוכלוסייה הכורדית. אחזקות קרקע גדולות היו מיועדות להפקעה, והאדמה שחולקה מחדש ניתנה לעיתים קרובות לאיכרים וליחידים חסרי קרקע. עם זאת, בפועל, יישום הרפורמות הללו לא תמיד היה שוויוני, והיו מקרים שבהם אדמות שנלקחו מבעלי קרקעות כורדים לא זכו לפיצוי הולם או לחלוקה הוגנת שהשפיעה באופן לא פרופורציונלי על אזורים מסוימים, כולל אזורים כורדים.^[7]
תמיכה כלכלית חיצונית: המרד הכורדי התרחש בצל המלחמה הקרה. לאורך שנות ה-60, קיבלו הכורדים סיוע בנשק ובמימון בעיקר מאיראן הפרו-מערבית בעוד שעיראק קיבלה סיוע מוגבל מברית המועצות. תמיכתה של איראן בכורדים נבעה מרצונה ללחוץ על עיראק ובכך לאזן את התמיכה שהעניקה עיראק לתנועות הבדלניות הערביות באיראן.^[8]

מהלך המרד

ב-11 בספטמבר 1961 הגיעו היחסים לנקודת שיא, לאחר שה-KDP הגישו שורת תביעות לממשלה העיראקית הכוללת אוטונומיה תרבותית ומנהלתית, הכרה בשפה הכורדית כשפה רשמית וכזו שנלמדת בבתי הספר בכורדיסטן, הקמת אוניברסיטה, הפניית כסף מההכנסות הנפט מאזור כירכוכ ומוסול לטובת פיתוח האזורים הכורדים וכן שליטה על היחידות הצבאיות הנמצאות בכורדיסטן ותביעה שייקלטו אליהם כורדים. השלטונות העיראקיים ראו בדרישות אלו כחתרנות וכניסיון לפגיעה באחדות המדינה ודחו אותן, מנגד הכורדים ראו את הדחיה כניסיון לבטל את זהותם המובחנת.^[9]

בעקבות דחיית הבקשות ובעקבות ניסיונות של נאמני בארזאני להשתלט על כבישים אסטרטגיים בין עיירות מרכזיות בצפון עיראק, פרצו מהומות בין הצבא למורדים הכורדים. למהומות הצטרפו שבטים כורדיים נוספים והוא לבש עד מהרה צביון של התקוממות לאומית נגד השלטון המרכזי, שהתאפיינה בעיקר בשימוש בטקטיקות של לוחמת גרילה שכללו פעולות התקפיות של "פגע וברח", תוך ניצול תוואי השטח ההררי באזור כורדיסטן המאזן את אי הסימטריה בין הכוחות הכורדיים והצבא העיראקי. נקודת זמן זו סימלה את התפנית שעברו הכוחות הכורדיים מלוחמה מפוזרת ולא מאורגנת ללוחמת גרילה מסודרת וממוסדת ובהנהגתו של בארזאני, הפכו הכוחות הלאומיים הכורדיים לצבא מאורגן שגדל בהדרגה בהיקפו ובעוצמתו.^[5] אחת הסיבות העיקריות לשינוי תפיסתי זו, היה בשל עריקתם של קצינים כורדים מן הצבא העיראקי, כאלה שבשעת המבחן בחרו בנאמנות לתנועה הלאומית הכורדית על חשבון הנאמנות למדינה העיראקית.^[3]

אף על-פי כן, הצבא העיראקי היה מאורגן, גדול לאין שיעור ומצויד בכמות אמצעי לחימה גדולה וחדישה בהרבה ביחס לכוחות הכורדים. הצבא החל לתקוף את מוקדי המרידה הכורדית, פעולה שהובילה עד מהרה לפריצתה של מלחמה נרחבת, שכללה הרעשות כבדות על כפרים כורדיים והטלת סגר כלכלי על מרחב המחיה של תושביהם. קאסם הורה לחיל האוויר העיראקי להפציץ ללא הבחנה כפרים כורדיים שהכילו גם אזרחים לא חמושים, במטרה לדכא כל שאיפה שלהם לעצמאות. כך, בשל כוחו והעוצמה הרבה שהפעיל, נחל הצבא העיראקי ניצחון במערכה זו, אך ניצחון זה היה זמני בלבד.^[10] פעולות קשות אלה של צבא עיראק סייעו לכוחות הכורדיים לגייס את כל האוכלוסייה המקומית לצידו של מוסטפא בארזאני בפעולות נגד הממשל העיראקי תחת מסגרת לאומית מאוחדת, ועובדה זו הפכה עימות מקומי למדי בין השלטון המרכזי לבין פלח קטן וקיצוני בקרב האוכלוסייה הכורדית, לכדי מלחמת אזרחים דה-פקטו. בעקבות הלחימה, הוציא ראש הממשלה קאסם הוציא את מפלגת KDP אל מחוץ לחוק.^[3]

הכורדים הקימו צבא גרילה שהורכב מיותר מעשרים אלף לוחמים ונקרא הפֶּשְׁמֶרגֶה (Pêşmerge; "הצועדים בעקבות המוות"). בעזרתם, הכורדים הביסו את הכוחות הפרו-ממשלתיים ובארזאני הצליח לאחד את שורות הכורדים ואת מעמדו כמנהיגם. הכוחות הכורדיים הצליחו להסיג כוח של הצבא העיראקי משטח גדול בצפון המדינה ולכבוש אותו. כתוצאה מכך באביב 1961 החל קאסם להתכונן למתקפה צבאית נגד הצפון במטרה להחזיר את השליטה הממשלתית באזור. באביב 1962 פתחו כוחות הפשמרגה במתקפה נגד הצבא העיראקי באזור סולימאניה וכרכוכ והכוחות הכורדים הצליחו במהלך שנה זו להשתלט על חלקים נרחבים בכורדיסטן העיראקית בין גבול איראן לגבול טורקיה.^[9] בנוסף, באוגוסט של אותה השנה הפציצו המורדים הכורדים את צינור חברת הנפט העיראקית, פעולה שהובילה את השלטונות העיראקיים להציע לכורדים חנינה בינואר 1963. בפברואר של אותה השנה התקיים משא ומתן בין הצדדים שבו הציבה ה-KDP אולטימטום לקאסם ודרשה אוטונומיה במרחב הכבוש, אך קאסם התעלם מהדרישות הכורדיות והמשיך בתכנון ובביצוע הלחימה כנגד הכורדים, שנמשכה ברצף עד לנפילת שלטונו בשנת 1963.^[11]

ב-8 בפברואר 1963, קציני צבא המתנגדים לקאסם בהנהגת עבד א-סלאם עארף ואחמד חסן אל-בכר ומפלגת הבעת', חוללה הפיכה צבאית שקיבלה את השם מהפכת הרמדאן, שבסיומה הוכנע והוכפף צבא עיראק וראש הממשלה קאסם הוצא להורג. ערב עליית הבעת' לשלטון כבר התקיימה אוטונומיה דה-פקטו בחלקים מסוימים של כורדיסטן העיראקית. אחת התוצאות המובהקות של אוטונומיה זו הייתה הימצאותה של טריטוריות מאוכלסות ברוב כורדי מובהק מחוץ לשליטתו האפקטיבית של השלטון העיראקי ובמקביל, מיסודם של גופים ומוסדות שלטוניים שתיפקדו באופן עצמאי כמעט לחלוטין וניהלו בפועל את ענייני האזור הכורדי.^[5]

בעקבות נפילת משטרו של קאסם והפיכת הבעת', שהביאה להסדר חלוקת-כוח שאפשרה לכורדים מידה של אוטונומיה וייצוג בשלטון המרכזי, הביעו הכורדים נכונות להיכנס למשא ומתן עם השלטון המרכזי והכריזו על הפסקת אש. הכורדים הציגו את דרישותיהם לממשל החדש, ואלה כללו בין היתר שלטון אוטונומי באזורים הכורדיים בצפון, שוויון אזרחי מלא בין הערבים לכורדים בעיראק, הקצאת חלקים מהכנסות הנפט של עיראק לטובתם של הכורדים, מינויים של נציגים כורדים לתפקידים פוליטיים בכירים, השוואת מעמד השפה הכורדית לזו הערבית, מינוי כורדי לסגן נשיא המדינה ולסגן הרמטכ"ל, מינויים כורדים למשרות ממשלתיות ביחס לחלקם באוכלוסייה והקמת יחידות כורדיות במסגרת הצבא העיראקי.^[5]

הכורדים ניצלו את הפסקת האש שיזמו כדי לחזק את כוחם ואת שליטתם באזורי כורדיסטן עד שב-6 ביוני 1963, התחדשה הלחימה בין הצדדים, אך כעת הייתה המדינה העיראקית נתונה לשלטון החדש של מפלגת הבעת'. המשטר החדש פקד על הצבא להטיל סגר על המרחבים הכורדיים באמתלות של מעשי אלימות בלתי פוסקים שבוצעו על-ידי הכוחות הכורדיים נגד כוחות המשטרה ונגד אזרחים. בסופו של דבר, לאחר קרבות רבים ולאחר מתקפה כושלת של כוחות צבא עיראק על המורדים הכורדים, הכריז עארף על הפסקת אש בנובמבר 1963.^[5]

המשטר העיראקי החדש היה נגוע בניגודים פנימיים בין אנשי הבעת' וגורמים מחוץ למפלגת הבעת' ובהם עארף עצמו. בנובמבר 1963, מאבקים פנימיים רבים בין הזרועות האזרחיות והצבאיות של הבעת' הובילו להתפוררות השלטון ולהדחת מפלגת הבעת'. לאחר הדחת מפלגת הבעת' עבד א-סלאם עארף לקח לידיו את השלטון והחל לחתור להגיע להסכם עם בארזאני. ב-15 בפברואר 1964 הצדדים חידשו את המשא ומתן ואת הניסיון להגיע להסכם, העדר הסכמה על סוגיות מרכזיות הובילו את השיחות למבוי סתום וגררו את המשך העימותים. עקב כך, התחזקה בממשלה העיראקית תפיסה כי יש לעצור את האלימות והמרידות בכח.^[5]

ב-3 באפריל 1965 פתח צבא עיראק מתקפה כוללת על הכורדים במטרה להכניעם. לאחר מותו הבלתי צפוי של עבד א-סלאם עארף הוא הוחלף באחיו, עבד א-רחמן עארף, ותחת שלטונו פתחה ממשלת עיראק במאמץ אחרון להביס את הכורדים. מערכה זו נכשלה במאי 1966, כאשר הכוחות של בארזאני הביסו את הצבא העיראקי בקרב על הר הנדרין, שם נאמר שהכורדים טבחו בבריגדה עיראקית שלמה. ביולי 1966, עארף וראש הממשלה דאז, עבד א-רחמן אל-בזאז, גיבשו תוכנית שמטרתה להביא ליישוב הסכסוך, אך זו לא יושמה עקב הפלתו של עבד א-רחמן עארף בהפיכת החצר שבוצעה בשורות מפלגת הבעת' ב-1968, שבעקבותיה עלה לשלטון אחמד חסן אל-בכר.^[12]

משטר הבעת' החדש אימץ גישה ריכוזית ולאומנית ערבית יותר מקודמו, והצית מחדש את הסכסוך עם הכורדים. מדיניות "החגורה הערבית" שבה נקט המשטר, ביוזמתו של סגן הנשיא הדומיננטי צדאם חוסיין, הייתה בעיקרה מדיניות של שיערוב וכללה עקירת קהילות כורדיות לאורך האזורים האסטרטגיים העיראקיים, בעיקר האזורים המרובים במרבצי בנפט, והחלפתם במתיישבים ערבים, מה שגרם למתח נוסף ביחסים. ב-1969, החריף הצורך להשקיט את החזית הכורדית ולהגיע להסכם, זאת בשל כמה סיבות שיצרו פוטנציאל להתנגשות ממספר חזיתות. בעיקר ניתן למנות את מאבקי הכוח הפנימיים בשורות מפלגת הבעת' בין הסיעה האזרחית בהנהגת ראש הממשלה אל-בכר וצדאם חוסיין שדחפו להשגת הסכם פשרה עם הכורדים לבין הקצינים משורות הבעת' שחשו קרובים יותר לנאצריסטים שהציגו עמדה נוקשה ביחס להסכם והתנגדו אליו. זאת לצד התדרדרות מתיחות היחסים עם איראן ותסיסה שיעית בדרום המדינה. על כן, ממשלת הבעת' פתחה מחדש בניסיון לסיום המרד הכורדי. ראוי לציין כי גם ברית המועצות לחצה על השלטונות העיראקיים להגיע לפיוס עם הכורדים.^[5]

סיום המרד – הסכם מרץ 1970

ערך מורחב – הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי (1970)

ב-11 במרץ 1970 פרסם הנשיא העיראקי אחמד חסן אל-בכר הצהרה הרשמית בדבר הגעה להסכם עם הכורדים המכיר בזכויות הכורדים ומעניק להם אוטונומיה בשלושה מתוך חמישה מחוזות כורדיים ומהצד השני מתיר לממשלת עיראק לנצל את משאבי הטבע באזורים הכורדיים. ההסכם נחתם בין שלטון הבעת' העיראקי לבין הכורדים בהנהגת בארזאני. ההסכם כלל 15 סעיפים וזכה לכינוי "הצהרת מרץ".

המשטר העיראקי בראשו עומדת מפלגת הבעת' נקט עמדה פשרנית מסוימת תוך ויתורים מסוימים לתביעות הכורדים. ההסכם הפסיק את המרד ואפשר לעיראק להתמודד מול איראן עמה הייתה מצויה בסכסוך על רקע שאיפותיה להפוך למעצמה אזורית במפרץ הפרסי, דבר הנתפס בעיני עיראק כצעד נוסף ומשמעותי בתחרות על ההגמוניה האזורית וכן, כאיום אסטרטגי משמעותי על האינטרסים העיראקיים.^[5] כמו כן, שחקנים אזוריים ובינלאומיים, לרבות ארצות הברית, ברית המועצות והליגה הערבית, דחקו לפתרון הסכסוך הכורדי–עיראקי בדרכי שלום.

ההסכם העניק אוטונומיה משמעותית לאזור הכורדי בתוך עיראק, ואפשר שלטון עצמי מקומי והקמת ממשלה אזורית. הכורדים קיבלו ייצוג בממשל המרכזי, במטרה לתת מענה לדאגותיהם ברמה הלאומית. השפה והתרבות הכורדית הוכרו ועוגנו במסגרת ההסכם במדינה העיראקית.

לאחר חתימת ההסכם נותרו מספר אתגרים ובעיות שלא ניתן עליהם מענה בהסכם. ביניהם ניתן למנות את תיחום הגבולות של האזור האוטונומי, שכלל שטחים כמו העיר כירכוכ העשירה בנפט, אשר נותרה שנויה במחלוקת. נותרו חילוקי דעות בנוגע לחלוקת הכנסות הנפט ומשאבים אחרים בין הכורדים לשלטון המרכזי בעיראק.

למרות החתימה על ההסכם, ממשלת עיראק עיכבה את יישומם של מרבית מהסיכומים, מה שהוביל למתיחות בין הצדדים ולכך שעד אמצע שנות ה-70, התסכולים הגוברים בקרב הכורדים על רקע העיכובים ביישום ההסכם, הוביל להתמוטטותו. בשנת 1974 פתחה ממשלת עיראק במתקפה צבאית נגד הכורדים, שסימנה את סופה של תקופת האוטונומיה הקצרה שהעניק הסכם מרץ 1970.^[5]

ראו גם

הערות שוליים

^ First Kurdish–Iraqi War, PWM- Polynational War Memorial, ‏2013
^ Mahir A.Aziz, The Kurds of Iraq, New York: I.B.TAURIS, 2015, עמ' 68-69
^ ¹ ² ³ סרג' גאנטנר, התנועה הלאומית הכורדית, תל אביב: עם הספר בע"מ, 1968, עמ' 1. עמ' 43-42 2. עמ' 47. 3. עמ' 48-47.
^ David McDowall, "The Kurds", The Minority Rights Group report no. 23, London: MRG, 1989, עמ' 19
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ מיכאל אפל, עראק- מלוכה מהפכה רודנות., רעננה: בית הספר להוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 1. עמ' 162 2. עמ' 197 3. עמ' 205 5. עמ' 215- 216 6. 247-248 7. 248-249
^ דורון יצחקוב, אינטרסים מנוגדים: המשטר האיראני ושאיפותיהם הלאומיות של הכורדים בעיראק, עיונים בביטחון המזה"ת מס' 142, רמת גן: מרכז בגין סאדאת, 2017, עמ' עמ' 10
^ ¹ ² ³ Deparement of State, USA, the Implication of the Iran Iraq Agreement, 1975, עמ' 6-7
^ JOANE NAGEL and BRAD WHORTON, ETHNIC CONFLICT AND THE WORLD SYSTEM: International Competition in Iraq (1961-1991) and Angola (1974-1991), University of Florida Press, 1992, עמ' 1-35
^ ¹ ² מיכאל אפל, עראק- מלוכה, מהפכה ורודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 195-196 198-199
^ עפרה בנג'ו, מרד הכורדים בעיראק, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 19
^ Jawad Mella, Kurdistan and the kurds, London: Palingswick House, 2005, עמ' 132-131 133
^ 18. Iraq/Kurds (1932-present), uca.edu (באנגלית אמריקאית)

[1] First Kurdish–Iraqi War, PWM- Polynational War Memorial, ‏2013

[2] Mahir A.Aziz, The Kurds of Iraq, New York: I.B.TAURIS, 2015, עמ' 68-69

[:0-3] ¹ ² ³ סרג' גאנטנר, התנועה הלאומית הכורדית, תל אביב: עם הספר בע"מ, 1968, עמ' 1. עמ' 43-42 2. עמ' 47. 3. עמ' 48-47.

[4] David McDowall, "The Kurds", The Minority Rights Group report no. 23, London: MRG, 1989, עמ' 19

[:1-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ מיכאל אפל, עראק- מלוכה מהפכה רודנות., רעננה: בית הספר להוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 1. עמ' 162 2. עמ' 197 3. עמ' 205 5. עמ' 215- 216 6. 247-248 7. 248-249

[6] דורון יצחקוב, אינטרסים מנוגדים: המשטר האיראני ושאיפותיהם הלאומיות של הכורדים בעיראק, עיונים בביטחון המזה"ת מס' 142, רמת גן: מרכז בגין סאדאת, 2017, עמ' עמ' 10

[:4-7] ¹ ² ³ Deparement of State, USA, the Implication of the Iran Iraq Agreement, 1975, עמ' 6-7

[8] JOANE NAGEL and BRAD WHORTON, ETHNIC CONFLICT AND THE WORLD SYSTEM: International Competition in Iraq (1961-1991) and Angola (1974-1991), University of Florida Press, 1992, עמ' 1-35

[:3-9] ¹ ² מיכאל אפל, עראק- מלוכה, מהפכה ורודנות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 195-196 198-199

[10] עפרה בנג'ו, מרד הכורדים בעיראק, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 19

[:2-11] Jawad Mella, Kurdistan and the kurds, London: Palingswick House, 2005, עמ' 132-131 133

[12] 18. Iraq/Kurds (1932-present), uca.edu (באנגלית אמריקאית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]