הפמיניסטיות

הפמיניסטיות (באנגלית: The Feminists) המכונה גם "הפמיניסטיות - ארגון פוליטי להשמדת תפקידי המין", הייתה קבוצה פמיניסטית רדיקלית מהגל השני, שפעלה בעיר ניו יורק בין השנים 1968–1973.

הקבוצה הוקמה בשנת 1968 כאשר התפצלה מהסניף הניו יורקי של הארגון הלאומי לנשים (NOW), החברות שהתפצלו מהקבוצה, הרגישו כי NOW לא היו מספיק פמיניסטיות. במקור היא נקראה "תנועת ה-17 באוקטובר" שזו היא תאריך הקמתה, אך מהר מאוד שינתה את שמה לפמיניסטיות.[1] טי-גרייס אטקינסון (אנ') הייתה הדמות המרכזית והמנהיגה הלא רשמית של הקבוצה, אך עזבה אותה ב-1971.[2] חברות בולטות נוספות כללו את אן קודט (אנ') (שעזבה בשנת 1969 ועזרה בהקמת קבוצה הנקרא הפמיניסטיות הרדיקליות בניו יורק), שילה מייקלס, ברברה מהרוף, פמלה קירון ושילה קרונן.

על פי ג'רמיין גריר בספרה The Female Eunuch (אנ'), הפמיניסטיות זעקו עקב אי קיומן של מנהיגות בחברה, "אפיינו גברים כאויב", תיארו "אהבה" כ-"תגובת הקורבן לאנס" ועוד.

הפמיניסטיות האמינו כי נשים חוות דיכוי על ידי ההפנמה כי קיימים תפקידי מגדר פטריארכליים, ולכן סבלו ממעין תודעה כוזבת. כדי לשחרר את עצמן מתפקידים מעיקים אלה, הפמיניסטיות קבעו כי התנועה הפמיניסטית חייבת להיות אוטונומית לחלוטין מגברים ובסופו של דבר החליטו כי נשים צריכות להתקיים בנפרד לגברים גם בחייהן האישיים. הקבוצה התנגדה בתוקף למהפכה המינית וטענה כי מהפכה זו היא דרך פשוטה לגברים לקבל גישה לגופן של נשים. טי-גרייס אטקינסון הייתה אחת הפמיניסטיות הרדיקליות הראשונות שמתחו ביקורת ספציפית על פורנוגרפיה.

תחילה, הן דגלו בנשים לנהוג באורח חיים צליבטי, ובהמשך גם באו לתמוך בלסביות פוליטית. הרעיונות הבדלניים של הפמיניסטיות השפיעו גם על חברי הקבוצה, והגבילו את הנשים שחיו עם גברים, והוציאו נשים נשואות לחלוטין מהקבוצה בשנת 1971. לאחר עזיבתה של אטקינסון, הפמיניסטיות נעו לכיוון מטריארכיה ופיתחו "דת אישה", רעיונות שבאו על ידי ביטוי לאחר מכן בשם פמיניזם תרבותי.

אף על פי שהפמיניסטיות התפרקו בשנת 1973, הן מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות הפמיניזם התרבותי, הפמיניזם הבדלני ובהתנגדות לפורנוגרפיה (ברברה מהרהוף הפכה מאוחר יותר למארגנת הקבוצה "נשים נגד פורנוגרפיה"), האידאולוגיות הללו היו פופולריות בקרב הפמיניזם הרדיקלי יותר מאוחר, בשנות השבעים.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אלן ווילס, No More Nice Girls: Countercultural Essays, הוצאת אוניברסיטת ווסליאן: 0-8195-5250-X, 1992
  2. ^ When the group decided that no member could talk to the media unless chosen by lot, Atkinson quit. וויליס, עמוד 140