חוסר תום לב (בלטינית: mala fides) הוא צורה מתמשכת של הונאה (Deception), בה האדם מעמיד פנים כי הוא פועל מתוך מניע מסוים, אף על פי שהוא פועל ממניע אחר לחלוטין.[1] חוסר תום לב קשור לצביעות, הפרת חוזה, השפעה ומס שפתיים.[2] אין לבלבל את המונח חוסר תום לב עם המונח כפירה (לכאורה, אימוץ כוזב של אמונה דתית). חוסר תום לב עלול להיות כרוך בהונאה מכוונת של אחרים או בהונאה עצמית.
דוגמאות לחוסר תום לב: חיילים מניפים דגל לבן, אך יורים באויב המתקרב לקחת אותם כשבויים (Perfidy); נציג חברה, שמנהל משא ומתן עם עובדי איגודים ללא כל כוונה להתפשר;[3] תובע, הטוען עבור עמדה משפטית שהוא יודע שהיא שקרית;[4] סוכן ביטוח, המשתמש במתכוון בשפה ובהנמקה מטעים על מנת לדחות תביעה.[5]
בפילוסופיה, לאחר הניתוח של ז'אן פול סארטר למושגי ההונאה העצמית וחוסר תום לב (bad faith), נבחן חוסר תום הלב בהקשר של הונאה עצמית; שתי תודעות נפרדות בנפש האדם פועלות באופן עצמאי למחצה, כאשר האחת מוליכה שולל את האחרת. במקרים מסוימים, ניתן לראות חוסר תום לב כתופעה פסיכולוגית, שלא בהכרח כרוכה בהונאה (לדוגמה: היפוכונדריה בעלת ביטויים פיזיים ממשיים (פסיכוסומטיים)). קיים אתגר לוגי בניסיון לקבוע את מידת האמת או השקר של טענות המושמעות בחוסר תום לב וכרוכות בהונאה עצמית (לדוגמה: אם היפוכונדר מגיש תלונה על מצבו הפסיכוסומטי, האם היא אמיתית או שקרית?).[6]
חוסר תום לב משמש כמונח ספרותי בתחומים ידע מגוונים, הכוללים פמיניזם, עליונות גזעית,[7] משא ומתן פוליטי,[8] עיבוד תביעות ביטוח (Insurance bad faith), אינטנציונאליות,[9] אתיקה,[10] אקזיסטנציאליזם, הכחשת שינויי האקלים,[11] והחוק.[5]
אנשים עשויים להחזיק באמונות, שידוע להם שהן סותרות עובדות הידועות להם, כאשר אמונות אלה מוחזקות למעשה בחוסר תום לב, אך יש ויכוח סביב השאלה אם ההונאה העצמית הזו מכוונת או לא.[12]
בספרו "הישות והאין" (Being and Nothingness) הגדיר הפילוסוף ז'אן פול סארטר את המונח חוסר תום לב (בצרפתית: mauvaise foi) כהסתרת האמת מהעצמי.[13] השאלה המהותית לגבי הונאה עצמית (Self-deception) בתום לב היא האם היא אפשרית.[14] על מנת ששקרן ישקר בהצלחה לקורבן, על השקרן לדעת שמה שנאמר שקרי. על מנת להצליח בשקר, על הקורבן להאמין שהשקר אמיתי. כאשר אדם נמצא בהונאה עצמית בתום לב, האדם הוא גם השקרן וגם הקורבן של השקר. כך שבמקביל השקרן, כשקרן, מאמין שהשקר כוזב, וכקורבן הוא מאמין שהשקר נכון. אז יש סתירה בכך שאדם בהונאה עצמית בתום לב מאמין שמשהו נכון ושקרי בו זמנית.[15] סארטר ציין כי "מי שאומרים לו את השקר ומי שמשקר הם אותו אדם, אדם אחד, מה שאומר שאני חייב לדעת את האמת בתפקידי כמתעתע, אם כי זה מוסתר ממני בתפקיד שלי כקורבן", והוסיף כי "אני חייב לדעת את האמת הזאת בדיוק רב כדי להסתיר אותה מעצמי ביתר זהירות - וזה לא בשני רגעים שונים בזמן ... "
בביבליה, תודעה כפולה (double-mindedness) היא מטאפורה לאמונה דתית כוזבת[16], כפי שנכתב באגרת יעקב "בִּהְיוֹתוֹ אִישׁ הַפּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים הֲפַכְפַּךְ בְּכָל דְּרָכָיו" (פרק א', פסוק 8)[17]. פרשנים ומתרגמים שונים דנו בהוויה בעלת שתי אמונות, בהוויה חצויה בלב (double hearted), או חצויה במחשבה (double minded). מילון וובסטר מגדיר חוסר תום לב באמצעות המטפורה של היות בעל שני לבבות (being of two hearts)[1]. הביטוי מתורגם גם ללב כפול, נפש כפולה, שני שכלים, שתי נשמות, שתי עמדות, שתי נאמנויות, שתי אמונות, או להיות כשתי נפשות בו זמנית. התנ"ך והברית החדשה מעודדים את המאמינים שלא להיות צבועים. פסוק קי"ג בספר תהילים פרק קי"ט "סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי; וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי"[18], מתורגם בתרגום אחד לפסוק "אני שונא אנשים בעלי כפל מחשבה, אבל אני אוהב את החוק שלך"[19]. ובתרגום אחר לפסוק "אני שונא את אלה עם נאמנויות כפולות, אבל אני אוהב את ההוראות שלך"[19].
איגרת יעקב מזהירה מפני אמון באדם שלא מסכים עם עצמו באופן תמידי ופוסח על שני הסעיפים[16]. אחת הפרשנויות של הציווי שלא לשאת את שם האלוהים לשווא, קשורה בחוסר תום לב, המצדיק פעולות, הידועות למבצע אותם כלא מוסריות, בטענות על ציווי אלוהי או רשות דתית לנקוט בעמדות לא מוסריות או אמונות לא נכונות, כאשר האדם צריך לדעת טוב יותר[20]. בפרשנות התנ"ך של ג'יימיסון-פוסט-בראון (Jamieson Fausset Brown Bible Commentary), בהתייחס לתודעה הכפולה (double mindedness) באיגרת יעקב 1:8[16], ובהתייחס לצביעות במתי 6:22 (מְנוֹרַת הַגּוּף הִיא הָעַיִן. לְפִיכָךְ אִם עֵינְךָ טוֹבָה כָּל גּוּפְךָ יֵאוֹר)[21], נכתב "מילולית, תודעה כפולה, נשמה כפולה, הנשמה האחת מכוונת כלפי אלוהים, והשנייה כלפי משהו אחר... זה לא כמו הצביעות שמתי מתכוון אליה, אלא אדם הפכפך, מתנדנד, כפי שההקשר מראה לנו". תרגומו של הנרי אלפורד (Henry Alford) לברית החדשה משתמש במונח "התלבטות" (waverer) מהספרות היוונית העתיקה כדי לתרגם את הביטוי "תודעה כפולה".
באיגרת יעקב 1:8 מתייחסים לחוסר יציבות קוגניטיבית, לאדם שלא יציב בגישה שלו. בתרגום דברי האל (God's Word Translation) נכתב כי מדובר ב"אדם שיש לו ספק, שחושב על שני דברים שונים בו זמנית, ולא יכול להחליט על שום דבר". בתרגום המילולי של יאנג (Young's Literal Translation) נכתב שמדובר ב"שתי נשמות". בפרשנות של אדם קלארק (Adam Clarke), אדם עם תודעה כפולה הוא אדם שיש לו שתי נשמות, האחת מיועדת לשמיים, והשנייה לאדמה, והוא מבקש להבטיח לעצמו את שני העולמות בו זמנית. הפרשנות של ג'ון גיל (John Gill) מתייחסת לתופעה שבה אדם מבקש דבר אחד אבל מתכוון לדבר אחר. כלומר, נותן כבוד במילים אבל לא בלב, מבולבל בנפשו.
בפרשנות של קלארק (Clarke's commentary on the Bible) לספר דברים 26:17 (אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו—וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ) ולפילוסופיה היהודית - בכל הנוגע לביטוי "היות בעל תודעה כפולה" - הפירוש מתייחס להערה של הרב תנחום (עמוד 84). "הנה הכתוב מוכיח את בני ישראל, ואומר להם שכאשר הם מתפללים, הם לא צריכים שיהיו להם שני לבבות, אחד לקדוש ברוך הוא, ואחד למשהו אחר"[22]. קלארק מעיר כי "יעקב מתייחס לאותם יהודים שהשתדלו לשלב את החוק עם הבשורה של ישוע, שהיו חלוקים בדעתם וברגשותיהם, שלא היו מוכנים לוותר על הטקסים של הלוויים, ועם זאת לא מוכנים לוותר גם על הבשורה של ישוע. אנשים כאלה לא יכולים להתקדם בעולם הרוחני"[22].
הכנסייה הקתולית אינה רואה חוסר תום לב בכל מי שיש לו מחשבות כפירה: למשל, אנשים המחפשים ברצינות אחר האמת ומנהלים חיים הגונים למופת[23].
הפסיכואנליזה מספקת תשובה לשאלה כיצד הונאה עצמית בתום לב מתאפשרת, באמצעות הנחת מימד לא מודע של הווייתנו, שהוא א-מוסרי (האיד), כאשר מנגד, המודע (האני) מוסדר על ידי עקרונות המוסר, החוק והנורמה החברתית (האני העליון), ומושג על ידי מה שפרויד מכנה הדחקה[15]. הרצונות האמיתיים של הלא מודע מבטאים את עצמם כהגשמת משאלה בחלומות, או כעמדה אתית שננקטה באופן לא מודע כדי לספק את משאלות הנפש הלא מודעות[15].
מימוש משאלה (wish fulfillment) הנובעת מחוסר תום לב היא תופעה המצויה במרכז הדיון באתיקה של האמונה (ethics of belief), העוסקת בשאלות המצויות בצמתים של תחומי הידע באפיסטמולוגיה, בפילוסופיה של הנפש, בפסיכולוגיה, בפסיכואנליזה ובאתיקה[24][25][26][27].
אדם שלא משקר לעצמו הוא אותנטי. "אותנטיות" היא נאמנות לרעיונות פנימיים ולא חיצוניים.
דוגמה לחוסר תום לב באתיקה, מתרחשת כאשר עמדה לא אתית נתפסת כאתית, ומוצדקת, למשל, על ידי אלוהים או על ידי נטייתו הגנטית של האדם, אפילו אם עובדות ידועות סותרות את האמונה הזו, ואפילו אם הכנות דורשת מהאדם להשתחרר מאמונה זו[28].
הפנומנולוגיה שיחקה תפקיד משמעותי בדיונים על חוסר תום לב. היא תיארה את התפקיד שיש לחוסר תום לב באתיקה על ידי ניתוח של מבנה הרצון, ההערכה, האושר והדאגה לאחרים - באמפתיה ובסימפתיה (sympathy). הפנומנולוג מרטין היידגר דן במושגים טיפול, מצפון ואשמה, ועבר משם לדון באותנטיות, מה שהוביל בתורו לפמיניזם של סימון דה בובואר ולאקזיסטנציאליזם של ז'אן פול סארטר, שניהם התבססו בתורתם על שיקולי האותנטיות שנבעו מהפנומנולוגיה של היידגר, כשהם מעמתים את האותנטיות עם המושג של חוסר תום לב. סארטר ניתח לוגית את הבעיה שעולה עם המושג חוסר תום לב בכל הנוגע לאותנטיות, ופיתח לעומתה אונטולוגיה של ערכים הנובעים מתוך נכונות ורצון המתבטאים בתום לב[29].
ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר פיתחו רעיונות אקזיסטנציאליסטיים ופמיניסטיים, תוך שימוש במושגים של חוסר תום לב ואותנטיות בכל הנוגע לאתיקה של האמונה[30]. בספרו "הישות והאין" (Being and Nothingness), מתחיל סארטר את דיונו במושג חוסר תום לב בכך שהוא מעלה את השאלה עד כמה אשליה עצמית בתום לב היא אפשרית[13]. סארטר מתייחס ל"חוסר תום לב" כסוג של הונאה עצמית. על מנת לתרץ התנהגות שנעשתה, חוסר תום לב ננקט תחילה על ידי האדם בגוף שלישי כלפי עצמו (האדם משקר את עצמו אבל מודע לשקר). כאשר יש צורך לחמוק מעמדה זו, התודעה מאמצת את נקודת המבט מגוף ראשון (האדם, כקורבן, מאמין לשקר של עצמו). בשני המקרים, ההטעיה לא יכולה להצליח לחלוטין ללא פיצול שני היבטים אלה של הקיום. אם התודעה הייתה יחידה ולא מחולקת, כמו ב"אני" הבלתי ניתן לחלוקה, כמו באינדיבידואל שטוען "אני חושב, משמע אני קיים", אי אפשר היה להסביר כיצד ההונאה העצמית מתאפשרת. התיאוריה הפרוידיאנית של הלא-מודע נתפסת על ידי סארטר כמבוססת על השקפה לא-קוהרנטית של התודעה, אך הפסיכואנליזה כגילוי של "הפרויקט היסודי" של חיי האדם נחשב בעיניו כתקף[31].
הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי, ז'אן פול סארטר, כינה את האמונה שיש משהו טוב באופן מהותי, בפני עצמו, שטמון בעולם כערך מוחלט, ושאנשים יכולים לגלותו, "רוח הרצינות" (spirit of seriousness), שלטענתו מובילה לחוסר תום לב. הוא טען שאנשים נופלים ל"רוח הרצינות" משום שהם לוקחים את ערכיהם ברצינות רבה מדי, ושוכחים שערכים הם באופן מהותי לא-הכרחיים, מותנים, נבחרים ומוקצים באופן סובייקטיבי[32]. כלשונו של סארטר, "לרוח הרצינות יש שני מאפיינים: היא מחשיבה ערכים כנתונים טרנסצנדנטיים, ללא תלות בסובייקטיביות האנושית, והיא מעבירה את האיכות של ה'רצוי' מהמבנה האונטולוגי של הדברים אל המבנה החומרי הפשוט שלהם[13].
פסיכולוגים הציעו תשובות שונות לשאלה עד כמה אשליה עצמית בתום לב יכולה להיות אפשרית[33].
"טרופיזם", בהשאלה מביולוגיה, היא פעולה הנעשית ללא מחשבה מודעת. בעוד שהונאה עצמית עשויה להיות "טרופיזם", שלא נעשה במודע, היא עשויה להיות מונחית על ידי "פרויקטים" או מטרות שיש לאדם, כמו רצון להנאה אישית, עושר, כוח, הנאות עולם הבא (גן עדן) או הישארות הנשמה. למשל, לבריאתן יש מטרה להגיע לגן עדן, ולגזען עם תחושות של חוסר שייכות או מסוגלות, יכול להיות פרויקט אישי להיות עליון על אחרים או להרגיש שיש לו כוח. הפרויקט עצמו, המטרה, עשויים לגרום להונאה עצמית, ללא התערבות המחשבה המודעת, שכן "טרופיזם" יוצר פעולה ללא מחשבה מודעת. פרויקט עלול להיות אנוכי, להציף את ההצדקות, ולהדחיק את העובדות, אך האדם לא בהכרח מתכוון ישירות לתוצאות השליליות של הפרויקט. במקרים אחרים, אדם בוחר בפרויקט עצמו באופן מודע, בכוונה, ובצורה אנוכית. בחירה כזו מניחה את התנאים להיווצרות חוסר תום לב כתוצאה מבחירה שהיא מלכתחילה אנוכית או רעה[34][35][36][37][38][39][40].
הומונקולוס הוא אדם קטן (או מפה של האדם) בתוך האדם, והומונקולריות היא התיאוריה בפסיכולוגיה שיש תתי מערכות של התודעה המבצעות פעולות שונות; התשובה ההומונקלריסטית לשאלה האם ייתכן תום לב בהונאה עצמית היא כי תיתכן משום שתת-מערכת כזו יכולה להטעות או להוליך שולל תת-מערכת אחרת הנמצאת בתוך גבולות של תודעה אחת, מפוצלת, באופן אינהרנטי[41].
בפסיכולוגיה הומניסטית, הכרה של אדם בחוסר תום לב במעשים שלו עצמו גורמת לו לאשמה וחרטה[42].
פסיכולוגים בחנו את חוסר תום הלב של פסיכולוגים המפקחים על עינויים ומנחים אותם, כאשר הם יודעים שמעשים אלה אינם ראויים, למשל, בבית המעצר בגואנטנמו[43][43].
קיימת מחלוקת האם טענות שנעשות בחוסר תום לב הן אמיתיות או שקריות, כמו למשל כאשר להיפוכונדר יש תלונה ללא סימפטום פיזי[6].
חוסר תום לב יכול להתקיים לא רק אצל אדם פרטי, אלא גם במערכות ידע שלמות[44][44][45].
במסגרת הפסאודו-מדע של האיגניקה הגזעית, חוסר תום לב מוצע כמניע לפעולה הגנתית כנגד גזע חזק מבחינה מסוימת על מנת לספק את השאיפה לעליונות גזעית ולשמר את הבדלי הגזע; למשל, קבוצת מיעוט של לבנים שמאמינים כי שחורים נחותים בחוסר תום לב כדי לשמר את ההבדלים בין הגזעים, מתוך חשש שהבדלים אלו יתפוגגו בתוך רוב של אנשים מגזע אחר[46]. חוסר תום לב באמונות של עליונות גזעית נחקרות בחוגי הלימוד האפרו-אמריקאים (African American Studies)[47]. בגרמניה הנאצית, חברות מסחריות התחרו ביודעין על ייצור תנורים יעילים עבור מחנות הריכוז. היצרנים הצדיקו מעשה זה בצורך להתפרנס, אך הונאה עצמית זו, נעשתה בחוסר תום לב[48]. אדם יכול להונות את עצמו בכוונה על ידי היותו לא אותנטי או לא כנה, כפי שעשו ארגוני הנאצים, שהחזיקו באמונה באיגניקה על מנת להצדיק רצח עם[49].
אנשים העוסקים בזן טוענים כי אינם מושפעים מחוסר תום הלב בהונאה עצמית, מכיוון שאינם מצדיקים את הפעולות במוטיבציות, בדומה לרציונליסט; רציונליסט חייב לתת פשר לתשוקה או רצון לא רציונליים, שמקורם למעשה בגוף ובלא מודע, שאינם רציונליים, בעוד הרציונליסט מתייחס אליהם ככאלה[50].
עבור פילוסופים במסורת האנליטית, האנגלו-אמריקאית, אמירות הכרוכות בערכים מוסריים עוררו דאגה בגלל הדמיון שלהן לאמירות על אובייקטים ואירועים בעולם הפיזי. לְהַשְׁווֹת:
לשתי הטענות יש מבנה דקדוקי זהה, אך הדרך בה אנו מאמתים את הטענה הראשונה שונה לחלוטין מהדרך בה אנו מאמתים את הטענה השנייה. אנו יכולים לאמת את ההצהרה הראשונה על ידי תצפיות שנערכו בעולם הפיזי, אך, על פי דייוויד יום, שום כמות של תצפיות עולמיות במימד הפיסי לא יכולה לאמת הצהרות מהסוג השני. השקפתו של יום היא שלא ניתן להסיק מתוך מצב העניינים הקיים מהו מצב העניינים הראוי או הרצוי. בעוד שאמירות מהסוג הראשון חייבות להיות אמיתיות או שקריות, ישנם פילוסופים שטענו כי אמירות מוסריות אינן אמיתיות או שקריות. ריצ'רד הר (Richard M. Hare) טוען כי אמירות מוסריות הן למעשה ציווי (פקודות). מבחינתו, האמירה "השלכת פסולת אסורה" פירושה "אל תשליכו פסולת", והאמירה "אל תשליכו פסולת" אינה אמיתית ואינה שקרית.
בניגוד חריף לאנשים כמו ריצ'רד הר, ג'ון מקי (John L. Mackie) טוען כי אמירות מוסריות הן שקריות. תפיסתו של מקי מרתיעה את קריספין רייט (Crispin Wright) שאומר שהוא "מסיט את השיח המוסרי לעבר חוסר תום לב"[51]. רייט לא אומר שכל ההצהרות המוסריות נעשות בחוסר תום לב. מה שהוא אומר הוא שאם מקי צודק, ומישהו מסוים מאמין שמקי צודק, אז אותו אדם מאמין יהיה אשם בחוסר תום לב בכל פעם שהוא אומר אמירה מוסרית.
בתורת המשפט, ישנן הגדרות לא עקביות של חוסר תום לב, כאשר הגדרה אחת מבין אלה, הפכה רחבה יותר מאשר זו שנמצאת בשימוש בתחומי הידע האחרים שנדונו בסעיפים הקודמים. מילון החוק של בלאק (Black's Law Dictionary) משווה הונאה לחוסר תום לב[52], אך מדגיש שלרוב נכנסים לכלא בגלל הונאה ולא בהכרח בגלל חוסר תום לב[53]. מילון החוק המקוון של דוהיים (Duhaime) מגדיר חוסר תום לב באופן דומה - "אדם שמנסה בכוונה להונות או להטעות אחר כדי להשיג יתרון כלשהו"[54]. בורר לענייני עבודה, קנדי, כתב כי חוסר תום לב קשור לרציונליות של הנימוק או ההצדקה, בדומה לאופן שבו משמש המונח בתחומי ידע אחרים, אך אינו מוגדר היטב בחוק[54].
ככל הנראה, לא ניתן לכייל במדויק את המונח חוסר תום לב, ובוודאי שלא הוגדר באותו האופן על ידי כל השופטים. בבסיסו, המונח חוסר תום לב מרמז על כוונת זדון או רצון רע. החלטה שהתקבלה בחוסר תום לב מבוססת, לא על קשר רציונלי בין הנסיבות לתוצאות, אלא על אנטיפתיה כלפי אדם מסיבות לא רציונליות... היעדר בסיס רציונלי להחלטה מרמז כי גורמים אחרים נחשבו רלוונטיים. במובן זה, החלטה בחוסר תום לב היא גם החלטה שרירותית. הערות אלה לא נועדו לסיים את הדיון על הגדרת חוסר תום לב. במקום זאת, יש לציין כי חוסר תום לב, שביסודו כוונת זדון ורצון רע, נוגע לפחות, אם לא חובק לחלוטין, מושגים של חוסר סבירות, אפליה ושרירותיות.
מה שכונה על ידי המילון המשפטי של דוהיים "ההגדרה המשפטית הטובה ביותר של קנדה לחוסר תום לב" תואם לשימוש במונח בתחומים אחרים שנדונו לעיל[55]. תום לב והיפוכו, חוסר תום לב, מעוררים מצב נפשי סובייקטיבי, הראשון מונע על ידי מטרה כנה והאחרון על ידי רצון רע.
דוהיים מתייחס גם להגדרה אחרת, "... חוסר תום לב מתייחס למצב נפשי סובייקטיבי... המונע על ידי רצון רע... או אפילו מטרות מרושעות"[54].
ההגדרה המשפטית הסטנדרטית הקיימת כיום ל"חוסר תום לב" בחוק אנגליה וויילס היא ההגדרה של לינדזי ג'יי (Lindsay J) במשפט של חברת גרומקס פלסטיקטור בע"מ (Gromax Plasticulture Ltd) נגד חברת דון ולואו נונווברס בע"מ (Don and Low Nonwovens Ltd):
"ברור שזה כולל חוסר יושר, והייתי אומר, כולל גם כמה עסקאות שנופלות מהסטנדרטים של התנהגות מסחרית מקובלת בתחום העסקי המדובר, כפי שהעריכו אנשים מנוסים בתחום ומיושבים בדעתם. הפרלמנט, בחוכמתו, לא ניסה להבהיר בפירוט מהו תום לב בהקשר זה; כמה נמוך עסקה חייבת להגיע על מנת שתוגדר כחוסר תום לב, זהו עניין שראוי לו להישפט, לא על ידי פרפרזה כלשהי של בתי המשפט (מה שיוביל לסכנה שבתי המשפט יפרשו לא את החוק אלא את הפרפרזה) אלא על ידי התייחסות לדברי החוק ובהתייחסות לכל הנסיבות המהותיות הקשורות בעסקה זו"[56].
ביטוח בחוסר תום לב הוא תביעת נזיקין שעלולה להיות למבוטח כנגד המבטח בגין מעשיו. למשל, דחיית תביעה במתכוון על ידי מתן ציטוטים מזויפים של פטורים בפוליסה על מנת להטעות מבוטח, שינוי התביעה באופן לא הגון, כישלון בעיבוד מהיר של תביעה, או התנהגות פסולה אחרת בעיבוד התביעות שנעשתה במתכוון[57]. השימוש במונח ביטוח בחוסר תום לב הורחב לתחומים אחרים, וכולל חוסר תגובה מוחלטת ו/או סירוב להשיב לתביעה בכל דרך שהיא[58].
בתי משפט יכולים לפסוק פיצויים עונשיים, מעבר לנזקים בפועל כנגד כל חברת ביטוח שנמצא כי שינתה תביעה בחוסר תום לב; הפסיקה לגבי גובה הנזקים יכולה להוות כלי להרתעת חברות הביטוח מפני חוזים ביטוחיים הנערכים בחוסר תום לב, ולפיכך הפיצויים עשויים לחרוג בהרבה מסכום הנזק המגיע מכוח פוליסת הביטוח[59]. בקנדה, מקרה אחד מסוג זה הביא לפסיקת פיצויי עונשין של מיליון דולר קנדי, סכום שמהווה שיא בפסיקות הפיצויים בנושא זה, כאשר חברת ביטוח שינתה תביעה להצתה גם לאחר שמומחיה והמתאמים שלה הגיעו למסקנה כי השריפה הייתה מקרית; לחברה הומלץ על ידי היועץ המשפטי שהמבוטחים הנואשים יהיו מוכנים להסתפק בהרבה פחות ממה שמגיע להם[60].
במאמר, "על תום הלב במשפט", שכתב מיכאל ויגודה, הוא מציין כי "קשה אפוא לקבוע מראש את גבולות המושג 'תום לב', והדבר נעשה באופן פרטני, ובעיקר על דרך השלילה: בתי המשפט מצביעים על התנהגות מסוימת כלוקה בחוסר תום לב"[61]. אחת הדוגמאות להתנהגות כזו יכולה להיות עמידה על קיומו הדווקני של הסכם כאשר ויגודה כותב בהקשר לכך ש"הפוסקים נחלקו בשאלה אימתי רשאי אדם לעמוד על קיומו הדווקני של חוזה ואימתי רואים בדבר חוסר תום לב ומידת סדום".
"מידת סדום" הוא ביטוי במסורת חז"ל, המתייחס למצב עניינים שבו אדם מנצל לרעה זכויות משפטיות[62], מצב שהוא למעשה "היפוכה של מידת תום הלב"[61], היינו "חוסר תום לב". במאמרו, ויגודה מדגיש כי במקורות המשפט העברי מתייחסים ל"תום לב" כמעלה מוסרית אבל לא כחוק במימד המשפטי-חברתי[63]. לפיכך, אין מתייחסים אל "חוסר תום לב" כאל פשע בפני עצמו, אלא ש"החובה להשתמש בזכויות בתום-לב קרובה לכללים בדבר שימוש לרעה בזכויות"[64]. לפי ויגודה, הכלל שנקבע בעניין זה הוא "כופין על מידת סדום", היינו "מונעים מן האדם לעשות שימוש לרעה בזכות משפטית שבידו"[65].
צורה נוספת להבין מהו חוסר תום לב במשפט העברי היא במי שנוהג כ"נבל ברשות התורה". חוסר תום לב הוא התנהגות לרעה במסגרת החוק או החוזה[66].
אחד הרעיונות המרכזיים בפמיניזם הוא הרעיון שנשים מוכפפות באופן שיטתי, וכאשר נשים מחזירות לעצמן את השליטה, את תחושת הסוכנות שלהן, מתעורר חוסר תום לב בחברה הפטריארכלית. למשל, סימון דה בובואר מתייגת נשים המקבלות את האמונה הדתית שהגבר הוא הצד הדומיננטי בנישואין בשל רצון האל, כנשים "מושחתות" (mutilated) ו"אימננטיות"[67][68][69][70]. סימון דה בובואר פיתחה תפישות מודרניות של חוסר תום לב ותפיסות מודרניות של פמיניזם בספרה "המין השני"[71].
חוסר תום לב חשוב למושג של "המצב ההתחלתי" בספר של ג'ון רולס תיאוריה של הצדק, כאשר המחויבות ההדדית של הצדדים, מחייבת שהצדדים לא יבחרו ויסכימו לעקרונות בחוסר תום לב, הם צריכים להיות מסוגלים, לא רק לחיות ולקבל בנאמנות את ההסכם, אלא לתמוך בכנות ובלב שלם בעקרונות הצדק. הצדדים אינם יכולים לקחת סיכונים עם עקרונות שהם יודעים שהם יתקשו לעמוד בהם מרצונם החופשי ובהתנדבות. אחרת הם יחתמו על ההסכם בחוסר תום לב. לכן, רולס מציג את "המצב ההתחלתי" מאחורי "מסך הבערות" אשר שולל את האפשרות, לפחות באופן תאורטי, שהאדם ייטה להסכמים המיטיבים עם מעמדו הנוכחי בחברה.[72]
חוסר תום לב הוא מושג בתורת המשא ומתן המתייחס למצב עניינים בו הצדדים מתיימרים להגיע להסדר, אך אין להם שום כוונה לעשות זאת. למשל, מפלגה פוליטית אחת עשויה להעמיד פנים שהיא מנהלת משא ומתן, ללא כוונה להתפשר, לשם השגת השפעה פוליטית[3][73].
חוסר תום לב במדעי המדינה ובפסיכולוגיה פוליטית מתייחס לאסטרטגיות משא ומתן בהן אין כוונה אמיתית להגיע לפשרה, או למודל של עיבוד מידע[8]. מודל "חוסר תום לב מובנה" (inherent bad faith model) לעיבוד מידע הוא תיאוריה בפסיכולוגיה פוליטית שהוצגה לראשונה על ידי אול הולסטי (Ole Holsti), כדי להסביר את הקשר בין אמונותיו של שר החוץ האמריקני ג'ון פוסטר דאלס לבין מודל עיבוד המידע שלו[74]. זהו המודל של היריב שנחקר באופן הרחב והעמוק ביותר[75]. ראשית, מניחים כי מדינה היא עוינת באופן בלתי הפיך. שנית, מתעלמים מנתונים המצביעים על פרשנות שונה, ומפרשים אותם כתעתועי תעמולה או סימני חולשה. דוגמאות לכך הן עמדתו של ג'ון פוסטר דאלס בנוגע לברית המועצות, או לעמדתה הראשונית של ישראל בנוגע לארגון השחרור הפלסטיני[75].
חוסר תום לב יכול להיות קשור לתודעה כפולה או נאמנות מפוצלת (ראה סעיף תאולוגיה לעיל).
פילוסופיית הנאמנות בוחנת נאמנויות שהאדם לא בחר בהם. למשל, לא בוחרים במשפחה או במדינה, אך כאשר יש עוולות מוגזמות, יש חוסר נכונות כללית להטיל ספק בנאמנויות לא-נבחרות אלה, ותופעה זו מבטאת חוסר תום לב. ברגע שיש לנו נאמנויות כאלה, אנחנו מתנגדים לבחינה מדוקדקת שלהם ומגדילים את הסיכוי לפעולה בחוסר תום לב[76][77]. בפילוסופיה של הפטריוטיות, חוסר תום לב מתייחס לאדם שמסתיר מעצמו את המקור האמיתי של כמה מאמונותיו הפטריוטיות, כמו למשל כאשר נלחמים על דיקטטורה טוטליטרית גזענית נגד דמוקרטיה חופשית ושוויונית.[76][78]
תום לב או כוונה טובה (בלטינית: bona fide) הוא מצב רוחני ומוסרי של הגינות ויושר, וכן עקרון בתחום המשפט. אדם הפועל בתום לב מאמין כי אין בפעולותיו משום פגיעה באדם אחר או גוף אחר, דבר המשליך לעיתים על אחריותו לפגיעה לאדם אחר ולצורך לשפותו בגין נזק כלשהו שנגרם לו בכך.
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
Such a person is double-minded and unstable in all they do
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)