חופש
חופש הוא מושג מופשט אשר מתאר, באופן כללי, היעדר אילוצים, הכרחה או כפייה, ואפשרויות פעולה לא מוגבלות. שאלת החופש נוגעת להיבטים רבים בחיי האדם והחברה. סוגיית החופש נידונה בהקשרים רבים: בפילוסופיה, בענפים שונים של מדעי החברה – ובמיוחד במדעי המדינה, בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה בכלכלה ובאנתרופולוגיה – בחקיקה אזרחית ובקרימינולוגיה, בדת, במדעי המוח, ובמדעי הקוגניציה.
מושג החופש מתחלק לסוגים שונים של חופש בעלי משמעות בתחומים שונים, כגון חירות האדם, עצמאות, חירות המחשבה, חופש הביטוי, חופש דת וחופשה.
החופש החברתי מוכר כאחת מזכויות האדם. החופש החברתי מהווה ערך יסוד בחברות רבות, והוא עילה לוויכוחים ומאבקים פוליטיים ואידאולוגיים רבים. סוגים מסוימים של חופש אנושי מעוגנים בתשתית החוקתית של מדינות רבות בעולם, והם נחשבים לזכויות אזרח ברוב העולם המודרני. כיום רווחת התפיסה שמידת החופש האישי של האזרחים במדינה או בחברה מסוימת מקבילה לרמת ההתקדמות החברתית, החינוך, והנאורות של החברה.
בפילוסופיה, שאלת יכולתו של האדם לבחור את גורלו באופן חופשי היא מהשאלות הפילוסופיות העתיקות והשנויות במחלוקת ביותר. למשל, שתי תורות פילוסופיות עיקריות מתנגדות למושג החופש. הראשונה היא פטליזם – אמונה בגורל, שכל שמתרחש אמור היה להתרחש ו"הסוף ידוע מראש" בכל מהלך שנבחר, והשנייה היא דטרמיניזם – תורת הסיבתיות, שסוברת שאין אפשרות לשנות ולבחור דבר אחר משנבחר, כי באופן טבעי מכלול הסיבות תמיד יוביל אותנו לבחור בדבר מסוים, ללא אפשרות חלופית.
במאות השנים האחרונות קיים תהליך של הרחבת הציבור שזכאי ליהנות מחופש. מזה אלפי שנים, מאז המהפכה הנאוליתית התקיימה חברה מלוכנית ודכאנית שבה עיקר החופש היה אצל קבוצה קטנה של בני המעמדות העליונים, במיוחד לגברים. קבוצה גדולה שכללה איכרים, נשים, ילדים, עבדים ושפחות הייתה בעלת חופש מוגבל מאד. עם השנים גדלה הקבוצה שנהנית מהגנת החוק והנורמות לפעול באופן חופשי יותר. דוגמאות לתהליך זה כוללות את התנועה לביטול העבדות שהעניקה חירות וזכויות גם לבני אדם שחורים ופמיניזם שהעניקה ממדים רבים של חופש לנשים שנשללו מהן בעבר. תנועות אחרות טענו כי החופש שצריך להעניק אינו מוגבל רק לבני אדם שחיים כיום – יש להחיל חלקים ממנו גם ביחס לבעלי חיים ואף למערכות טבעיות ולדורות העתיד.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך רוב הקיום של המין האנושי, משך כמה מאות אלפי שנים, בני אדם חיו בחברות של ציידים-לקטים. היו אלה בעיקר משפחות בנות כמה עשרות אנשים שנדדו ממקום למקום, ובחלק מהמקומות הקימו ארגונים גדולים יותר: שבטים. החופש של בני האדם הוגבל בעיקר בגלל מגבלות טבעיות כמו הצורך להשיג מזון או הצורך להתגונן מפני איתני הטבע. בעבר הניחו רוב ההוגים כי חיי הציידים לקטים היו קשים, קצרים ואומללים, אולם בעקבות מחקרים באנתרופולוגיה וארכאולוגיה הפכה הנחה זו לפחות מקובלת בקרב חוקרים כיום. ממחקר של חברות ציידים-לקטים שקיימות בימינו, נראה שההסדרים החברתיים היו שונים בין חברות שונות, כך שמידת החופש בחברות אלה השתנתה מחברה לחברה. החופש של בני החבורה הוגבל לרוב על ידי מסורות, מנהגים וטאבו שונים, וכן על ידי הכוח של זקני השבט או של בעלי תפקידים חשובים, כמו אנשי רפואה. עם זאת, חבורות אלה חיו במערכת שבה הייתה תלות הדדית גבוהה, ולכן התקיימו בהן חיי שיתוף עם ערבות הדדית חזקה. האיום המרכזי על החופש, מלבד אילוצים טבעיים, היו איומים מצד חבורות או שבטים שכנים – הללו נלחמו לעיתים על טריטוריה, והיו עלולים גם לרצוח את הגברים (ולפעמים גם את הילדים) ולקחת בכוח את הנשים.
בעקבות המהפכה הנאוליתית לפני כמה אלפי שנים, עברו בני האדם לישובי קבע ולחברות גדולות ומורכבות יותר – חברות מלוכניות שהתקיימה בהן גם התמחות כלכלית וריבוד חברתי נוקשה. בחברות אלו החופש היה נחלת מיעוט זעיר מתוך החברה, ורוב גדול מבני האדם לא היו חופשיים. החופש היה בעיקר נחלתם של מלכים ובני אצולה, וכן של השכבה העליונה של כהני דת, סוחרים ומפקדי צבא. בני שכבות אלה היו מוגבלים גם הם, בשל חוקים ומנהגים שונים, והיו מוכרחים לנהל מאבקים ומזימות כדי לשמר את כוחם מול יריבים שהיו עלולים לנשל אותם או להרגם. רוב רובם של האנשים – איכרים, נשים, ילדים, עניים, וכן לוחמים, כמרים או פקידים פשוטים – היו מוגבלים בגלל סיבות שונות כמו עוני, מיסים כבדים, מלחמות, חוקים נוקשים ומוסכמות חברתיות כמו חוקי דת וטאבו. דוגמה לכך היא החובה לשלם מיסים לשליט: איכר שלא שילם מיסים היה עלול להיות מנושל מאדמותיו, או להאלץ למכור את אחת מבנותיו לעבדות. החופש של אנשים הוגבל גם על ידי כיבושים מצד מדינות ומעצמות שכנות – אלו נהגו לכבוש מחוזות וערים, להטיל מיסים כבדים, ולפעמים לשעבד את התושבים או למכור אותם כעבדים.
בתחתית הסולם החברית בתקופה הקדומה היו העבדים והשפחות. אנשים שהיו חייבים כסף שלא יכלו להחזיר החזירו את חובם על ידי מכירת בני משפחה או שעבוד של כל המשפחה כעבדים. בנוסף אנשים נחטפו, נשבו במלחמות, נולדו לעבדים, או נמכרו (לעיתים בידי הוריהם) בכיכר השוק וכך הפכו לעבדים. אנשים אלו נחשבו לרכוש בעליהם ונאלצו לעבוד אותם ללא תמורה, לעיתים עד יום מותם, ללא כל זכות ערעור. ערך חייהם של עבדים לא היה כשל בני אנוש, אלא קרוב יותר לחיות או לרכוש. בחברות רבות אדון שהרג את עבדו (בשל סיבה מוצדקת או בשל גחמה) היה פטור מכל עונש, ואדון שהרג את עבדו של אחר צריך היה לשלם לו פיצויים. מצב זה של עבדות בתוך החברה הפך לנדיר יותר לאחר התחזקות הנצרות. שעבוד אנשים בני אומות אחרות, שנחטפו או נשבו, המשיך להתקיים במדינות מוסלמיות. עיקר העבדות אנושית היה נהוג כלפי בני יבשת אפריקה עד למאות האחרונות, במיוחד במזרח התיכון, באפריקה וביבשת אמריקה במסגרת סחר העבדים האטלנטי.
בימי הביניים היו בני האדם כבולים לתפקידם בסדר החברתי ולמעמדם בהתאם למשפחה בה נולדו. רובה של האוכלוסייה נעדרה חופש אישי, לא הייתה אפשרות לעבור ממעמד למעמד ומתפקיד לתפקיד, והאדם היה קשור לחברה בהתחייבויות שונות. באירופה העבדות נחלשה ובמקומה התפתח מעמד של צמיתים שהיו קשורים לקרקע ולבעלים שלה וחיו חיי עוני מחפיר, ועם זאת מעמדם היה טוב יותר מזה של עבדים. החופש של רוב האנשים היה מותנה בחוקים וגחמות של בני מעמדות גבוהים יותר. אציל מסוים היה עלול להתעלל באיכרים שבתחום אחריותו. מלך אכזר היה יכול לנשל בני אצולה או לרצוח אנשים על פי גחמות. החופש של אנשים ממעמדות נמוכים יותר היה לפעמים תלוי במאבקי כוח בין בתי אצולה שונים ובין הכנסייה לבין המלכים – יחסי יריבות אלה היו מעין "הפרדת רשויות" שגרמה לקיום הגבלת כוחם של המעמדות העליונים. עם זאת מריבות אלה היו יכולים גם לפגוע במעמדות התחתונים בשל מלחמות או דרישה למיסים גבוהים כדי לממן מאבקים שונים.
רק בתקופת הרנסאנס החל להתפתח תהליך החופש המודרני כפי שאנו מכירים אותו בימינו. הריבוד החברתי הפאודלי התערער וההון הפך חשוב מהייחוס, ולמעשה שבר הליברליזם את עול הגילדות מעל האנשים, והצליח לשחרר אותם מהמסגרות המקובעות של הסדר הפאודלי, והנצרות הפרוטסטנטית שברה את עולה של הקתוליות, ואיפשרה חופש מחשבה לבני אירופה[1].
האדם והחופש בעידן המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]מושג החופש האנושי בהגות של העת החדשה עבר שני פיתוחים עיקריים, שניתן להגדירם כ"פנימי" ו"חיצוני". ההיבט הפנימי של חופש האדם טוען כי ייחודו של האדם – לעומת שאר בעלי החיים – טמון בהיותו בעל רצון חופשי, הפועל לא על פי יצריו ודחפיו הטבעיים, אלא על פי שכלו, תובנותיו, עקרונותיו ומצפונו. בהתאם לכך, ככל שיצור "מפותח" יותר ופחות פרימיטיבי, כך קל לו יותר להשתחרר מדפוסים מוכתבים של אינסטינקטים ודחפים, והאדם ניצב בפסגת ההתפתחות. ככל שהאדם התפתח יותר, כך הוא הצליח להסיר מעליו מגבלות ביולוגיות ופיזיקליות שחוקי הטבע והעולם הציבו בפניו. בהתאם לכך, על פי ההומניזם, גישה פילוסופית המציבה את האדם במרכז ומדגישה את הרצון החופשי שלו, לכל אדם יש זכות לחופש. וכך הוא ההיבט ה"חיצוני" של החופש בחלקים רבים של הגות העת החדשה: יש לשלול מצב שבו אדם יהיה בבעלות או תחת שליטה של גורמים אחרים שמחוצה לו.
אויבי החופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי הפסיכולוגים אריך פרום, מחבר הספר מנוס מחופש (שבו הוא מנתח את תולדות החופש באנושות), וויקטור פראנקל, מייסד שיטת הלוגותרפיה, שתי גישות ותפיסות מתנגדות לחופש האנושי והן הסמכותנות והתואמנות (קונפורמיות).
פרום טוען כי הגישה העיקרית הנלחמת בחופש היא הסמכותנות. החינוך לציות עיוור וכניעה אוטומטית כלפי ישויות חיצוניות ובהן ממסדים, רעיונות ואנשים. המודלים הנפוצים הקיימים הם בדרך כלל שלטונות טוטליטריים וממסדים דתיים, ששניהם דורשים מהאנשים החוסים בצילם לוותר על החופש האישי המוקנה להם, ולהביע את עצמם רק באופנים שמסגרות אלו קובעות ומאפשרות להם. הציות שכשלעצמו שהוא חסר משמעות וערכיות, הופך לערך נעלה ולמעלה טובה בעיני מסגרות כאלו, ואי הציות נתפס כעבירה חמורה שעונשה בצידה.
תופעה נוספת שמבטלת את החופש האנושי, לדעת פרנקל ופרום, היא התואמנות (קונפורמיות), המתבטאת בציות, סתגלנות, הליכה בתלם וקבלת מרותן של הנורמות החברתיות באופן אוטומטי וללא כל ערעור. האנושות, בעיקר בעולם המערבי, חיה באשליה מזויפת של חופש וחוסר הגבלה, אבל מתוך סתגלנות וצייתנות עיוורת למוסכמות, אנשים מחקים אחרים. הם חושבים, רוצים, מרגישים ואף פועלים לפי מה שנראה להם שהחברה והשכל הישר דורשים מהם, ומתכחשים בכך לעצמיות שלהם, כי הדבר יעמיד אותם בבדילותם, ויעצים את פחדיהם לעמוד לבד מול אימת הקיום. פרום שואל, לשם מה זקוק האדם לחופש ביטוי, אם אין לו מחשבות עצמיות, אמיתיות ומקוריות משל עצמו.
סוגי חופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף ישעיה ברלין נודע כמי שיצר הבחנה בין חירות שלילית לחירות חיובית, או בין 'חופש מ' ו'חופש מאת' ל'חופש ל' ו'חופש לשם'. 'חופש מ' או 'חופש מאת' הוא חופש חיצוני בו משחרר האדם את עצמו מעול ואילוצים של גורמים זרים שמחוצה לו, והוא אינו כבול לתפיסה או עשייה מסוימת הנכפית עליו מבחוץ, אבל הוא עדיין עלול להישאר עם ריקנות פנימית, ואילו 'חופש ל' או 'חופש לשם' הוא שלב שני, לאחר שהאדם קיבל חופש לעשות כרצונו, הוא גם עושה דברים המבטאים את רצונו החופשי, וגורמים לו לחוש תחושת חופש, מיצוי עצמי ורווחה פנימית.
בלשון התנ"כית נעשתה הבחנה בין שני מושגי חופש ששניהם קשורים לעבדות. המילה חופש ציינה חופש פרטי של עבד מסוים, שקיבל עצמאות מידי אדוניו והפך לאזרח חופשי, לאחר סיום תקופת עבדותו, או בשל אירוע שחייב את שחרורו, לבין המילה דרור שציינה חופש חברתי של כל העבדים בבת אחת, בעקבות סיום תקופה, או קבלת החלטה משותפת של הציבור.
על פי פרופ' שלום רוזנברג קיימת הבחנה בין שלושה סוגי חופש שונים, והשפה העברית ייחדה מילה שונה לכל אחד מהם:
- חירות – החופש הלאומי בו עם אינו משועבד לעם אחר ויש לו ריבונות על עצמו.
- דרור – החופש החברתי בו אנשים אינם עבדים לאנשים אחרים ויש להם חופש חברתי.
- חופש – החופש האישי בו יכול האדם להחליט החלטות באופן חופשי ויש לו בחירה חופשית[2].
מגבלות החופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף שהחופש על שלל מרכיביו הוא זכות יסוד המוקנת לאזרחים במדינות מערביות, מוסכם על רוב ההוגים כי גם לו יש מגבלות, כאשר הוא מתנגש עם ערכים ואידיאלים אחרים. אחת המגבלות העיקריות בדרך כלל היא אי פגיעה בבני אנוש אחרים. לעיתים המגבלות מורחבות לאי פגיעה במוסדות החברה, או להתנגשות עם נורמות וסייגים שהחברה שמה על עצמה לניהול תקין ומסודר של החברה. בהקשר לכך תקפה אימרתו של הפילוסוף ישעיה ברלין כי "חירות עבור הזאבים היא מוות לכבשים". למשל, ברוב החברות הדמוקרטיות חופש הביטוי יוגבל ויסוייג כאשר הוא יהפוך לביזוי, השפלת הזולת, הוצאת דיבה עליו ואמירת ביטויים גזעניים ועוד. חופש התנועה יוגבל באופן שלא יסכן בני אדם אחרים, למשל בהגבלה של נתיבים ומהירויות. וחופש ההתאגדות יוגבל באיסור להקים התאגדות של שטנה או חבלה שתנסה לפגוע באזרחים אחרים או ביסודות של המשטר. גם בהקשר של בין האדם לעצמו, החופש יכול לעורר שאלות מוסריות, למשל כאשר האדם בוחר או מבקש לפגוע בעצמו בלבד, למשל בנושא של המתת חסד והתאבדות. כיום ברוב החברות בעולם מוסכם להטיל מגבלות חמורות על החופש – בצורת מעצר, כליאה ושלילת זכויות – על מי שהפר את חוקי החברה וביצע פשעים.
לדעת ויקטור פראנקל חופש ואחריות הם שני צדדים של אותו מטבע. ברגע שהאדם נוטל חירות לעצמו הוא גם מקבל על עצמו אחריות. רבים חוששים מפני נטילת אחריות ונתינת דין וחשבון ולכן מסרבים לקבל החלטות שירחיבו את חירותם. פרנקל קורא לבני האדם ליטול אחריות לגורלם וקובע שזהו החידוש הגדול של שיטתו. הוא גם הצהיר כי ארצות הברית צריכה להקים בחוף המערבי את פסל האחריות, שישלים את פסל החירות. בדומה לכך, סבר הראי"ה קוק, כי עיקרה של התשובה, שהיא תיקון האדם, היא בהפסקת הטלת אחריות למצב האדם על הזולת, ובלקיחת אחריות על גורלו, מתוך אמונה כי ההצלחה הגמורה תלויה רק ברצונו הטוב של האדם[3].
בעלי חיים וחופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות של בעלי החיים לחיות חיי חופש עולה על הפרק אצל חובבי חיות וארגונים להגנת בעלי־חיים. על פי האידאולוגיה בה הם מאמינים, לא רק בני האדם זכאים לחופש אלא גם בעלי החיים. על פי תפיסתם, סביבתם הטבעית של בעלי החיים היא הטבע בו הם יכולים לחיות ולפעול באופן חופשי תוך מאמץ להשיג מזון באופן עצמאי. לעיתים רבות בני אדם נוטלים את החופש של בעלי חיים, ומחזיקים אותם כלואים מאחורי סורג ובריח, אם בגני חיות, אם במכלאות פרטיות, ואם בכלובים ביתיים. במדינות רבות ישנם בעלי חיים מוגנים שאסור לבני אדם פרטיים לצוד או ללכוד אותם ולהעבירם ממקום מחייתם הטבעי. כחלק ממגמה עולמית מעוצבים גני החיות של ימינו באופן שיספק מרחב גדול יותר לחיות, ולא יסגור אותם בתחום צר של כלוב. המחשה בולטת לשינוי זה היא בהבדל שבין גן החיות התנ"כי הישן לחדש בעיר ירושלים. בנוסף ישנן תנועות הדוגלות ביחס הומניטרי לבעלי חיים מבויתים, ובכלל זאת מתן האפשרות לחיים חופשיים, במסגרת החוות שבהן הם מגודלים. למשל לאפשר לתרנגולות להטלה להסתובב באופן חופשי במה שמכונה בעברית ביצי חופש, במקום לגדלן בכלובי סוללה, שמגבילים מאוד את מרחב התמרון, התנועתיות, האפשרות לגירוי סביבתי, והאפשרות לביטוי התנהגויות טבעיות כגון פרישת כנפיים, התפלשות בחול ונבירה באדמה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חירות האדם
- חופש הביטוי
- חופש העיסוק
- חופש התנועה
- תוכנה חופשית
- חופש ההתארגנות
- חופש דת
- ביצי חופש
- בחירה חופשית
- אנרכיזם
- מידע רוצה להיות חופשי
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריך פרום, מנוס מחופש, הוצאת דביר, 1992, מאנגלית: תמר עמית
- ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, 1859, הוצאת שלם, 2007
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שרית סגל, "הקשר בין חירות וחופש לבין אושר", "מאלף עד טף" רשת א' 14 באפריל 2011
- בנימין בראון, אמיתי או יצר רע? לתפיסת החירות של שני הוגים חרדים
- מקורות בנושא חירות הם הסברים – אתר ספריא
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אריך פרום, מנוס מחופש, פרקים א'-ד'
- ^ בעקבות הכוזרי, הגאולה ומעגלי הקיום, עמ' 275. שם הוא גם טוען שלא במקרה הייתה תנועת דרור תנועה סוציאליסטית, ואילו תנועת חירות הייתה תנועה לאומית.
- ^ אורות התשובה ט' א'