חילול לחם הקודש

פיסול בעץ המתאר את חילול לחם הקודש על ידי יהודי פסאו, גרמניה, 1477: הלחם נגנב ונמכר ליהודים, שדוקרים אותו ומחללים אותו. כאשר שוטרים באים כדי לחקור את היהודים, היהודים מנסים להסתיר את חטאם באמצעות שריפת הלחם, אך הלחם הופך לתינוק שנישא על ידי מלאכים. היהודים נעצרים, מעונים, ראשיהם נכרתים, הקהילה היהודית כולה מגורשת מהעיר והנוצרי שמכר את הלחם נענש. לסיום, כורעים הנוצרים ברך ומתפללים.
איור המתאר שריפת יהודים באשמת חילול לחם הקודש בבוואריה, מתוך אנציקלופדיית הכרוניקה של נירנברג (אנ'), 1493
ציור של פאולו אוצ'לו המתאר את עלילת חילול לחם הקודש של פריז משנת 1290: מלווה כספים יהודי שורף את הלחם וגורם לו לדמם. אשתו וילדיו של היהודי מביטים באימה בדם הזורם מן הבית אל הרחוב, בזמן שחיילים פורצים את הדלת כדי לעצור את החוטא.
ויטראז' המתאר יהודים מחללים את לחם הקודש בקתדרלת סנט מישל וסנט גודולה (אנ'), בריסל

חילול לחם הקודש הוא צורה של חילול הקודש על פי מספר זרמים בנצרות, הכרוכה בביזוי לחם הקודש שמייצג את גופו של ישו בטקס האוכריסטיה. בימי הביניים, האשמת יהודים בחילול לחם הקודש הייתה מניע נפוץ לפרעות ביהודי אירופה.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות הקתולית, בנצרות האוריינטלית, בנצרות האורתודוקסית ובמספר זרמים פרוטסטנטיים, חילול לחם הקודש, גניבתו או מכירתו נחשבים לחטא השווה בחומרתו לביזוי שרידים מקודשים או תמונות של ישו. על פי אמונתם של חלק מהפלגים הנוצריים בימי הביניים, לאחר הטרנסובסטנציאציה דקירת הלחם הייתה עשויה לגרום לו לזוב דם. האשמת העם היהודי ברצח ישו הייתה מקובלת, ודקירת לחם הקודש על ידי יהודים נתפסה לעיתים כניסיון לשחזור הצליבה.[1]

עלילות דם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילול לחם הקודש היה עילה רווחת לעלילות דם בימי הביניים. על פי העלילה הנפוצה, יהודים גנבו או רכשו במרמה או בשוחד את לחם הקודש על מנת לחלל אותו. הם דקרו, שרפו או שברו אותו, וכך גרמו לו לדמם או לצעוק. כאשר הם ניסו להסתיר את חטאם, נעשה נס שעורר את תשומת לב הקהילה הנוצרית והוביל לגילוי הפשע.[2] הנאשמים הועמדו למשפט, ועל פי עדויות או וידויים שנגבו בעינויים, נידונו למוות, לרוב בשריפה. לעיתים קרובות לווה המשפט בפרעות של המון מוסת, בהריסת בתי כנסת ובטבח או גירוש הקהילה היהודית המקומית.[3]

עלילת חילול לחם הקודש המתועדת הראשונה אירעה בשנת 1243 בביליץ (אנ') שבגרמניה, והובילה לשריפתם של יהודי הקהילה המקומית על גבעה סמוכה לעיר.[2] האשמות דומות גרמו לרדיפות אנטישמיות נרחבות בפריז (1290),[4] בנירנברג (1298), ברגנסבורג (1298),[5] בסנקט פלטן (1306),[6] בגיסטרו (1330), בדגנדורף (1338),[7] בוולפסברג (1338), בברצלונה (1367), בבריסל (1370),[8] בטרואל ובווסקה (1377), בפראג (1389), בפוזנן (1399),[9] בגלוגוב (1401), בזלצבורג (1404), בקרקוב (1407 ו-1423), בסגוביה (1410), בוורוצלב (1453),[10] בפסאו (1477), במקלנבורג (1492), בפלזן (1504), בברנדנבורג (1510), באלזס (1514), בסוכצ'ב (1556)[11] ועוד. בשנת 1631 נשרף על המוקד היהודי האחרון באשמת חילול לחם הקודש. עלילות חילול לחם הקודש פחתו בהדרגה עם עליית הרפורמציה הפרוטסטנטית, אך המשיכו עד המאה ה-19; ההאשמה המתועדת האחרונה הייתה בברלאד שברומניה, בשנת 1836.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חילול לחם הקודש בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Robert C. Stacey, From Ritual Crucifixion to Host Desecration: Jews and the Body of Christ, Jewish History 12, 1998, עמ' 11–28
  2. ^ 1 2 Dr. Miriam Bodian, Late Medieval Persecutions, The University of Texas at Austin
  3. ^ Rubin M. Desecration of the Host: The Birth of an Accusation. Studies in Church History. 1992;29:169-185. doi:10.1017/S0424208400011281
  4. ^ L'histoire des Billettes, eglise-billettes, ‏1 בדצמבר 2022
  5. ^ Donald L. Keay, Toleration and Persecution: The Jewish Community of Medieval Regensburg, Bridgewater Review, Bridgewater State College, 1983
  6. ^ Sankt Pölten | Jewish Communities of Austria, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי
  7. ^ David B. Green, 1338: Knights on horseback massacre Deggendorf's Jews, Haaretz, ‏30 בספטמבר 2015
  8. ^ History | Brussels Cathedral
  9. ^ Poznań The Tale of the Three Hosts, Wielkopolska, ‏30 במרץ 2012
  10. ^ David B. Green, 1453: Breslau burns its Jews at the stake - Jewish World, Haaretz, ‏3 ביולי 2016
  11. ^ Howard Louthan, From the Jews of Sochaczew to the Heretics of Augsburg, Austrian Academy of Sciences, 2018