מדיניות ההבלגה
מדיניות "ההבלגה" הייתה מדיניות של ארגון "ההגנה" בסוגיית התגובה לתוקפנות הערבית נגד היישוב בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. פירושה של אותה "הבלגה" היא התאפקות והגנה עצמית. למעשה, מדיניות זו הובילה להתבצרות בתוך היישובים ובהגנה עליהם מבפנים, נגד הפורעים הערבים. מדיניות זו מנעה מעשי תגובות אלימות ומעשי נקם בערבים חפים מפשע. מחנה השמאל-הפועלי תמך במדיניות ההבלגה.
תמיכה במדיניות ההבלגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטעמים מוסריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבים בהנהגת היישוב דיברו על מדיניות ההבלגה כמדיניות מוסרית אשר מהווה מקור גאווה עבור היישוב. הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל בזמן מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, אמר:
אנחנו עומדים עכשיו במצב קשה מאוד מאוד... אני אמרתי לאיש אחד שבא להתווכח איתי כך: אני מזהיר בך, שאם חס וחלילה היו יורים בי והייתי נוטה למות, הייתי מצווה לכל ישראל וליישוב להיזהר ולהימנע מכל מעשה נקם. חלילה וחלילה. חלילה לנו ללמוד על דרך רשעי הגויים. מה השגנו במשך השנתיים? השגנו הישג גדול, קידוש השם לעיני כל הגויים, ופה בארץ ישראל הראה היישוב במשך שנתיים רוח טהורה, נתן ביטוי למוסד היהדות שהתקיים בידו, זהו הישג גדול.
הרב הרצוג והראשון לציון, יעקב מאיר, יצאו בשנים 1937–1938 בקריאה להקפיד על ההבלגה ולהימנע ממעשי נקם.[1]
ברל כצנלסון, ממנהיגי מפא"י, טען[2] בנאום בקונגרס הציוני ה-20 ב-1939 כי הבלגה היא הגנה עצמית שפירושה טוהר הנשק ואי פגיעה בחפים מפשע:
הבלגה משמעותה, יהיה נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים... הבלגה זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אפיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים בקו אחר, היינו מזמן מפסידים את המערכה.
'הוועד הלאומי', הממשלה של היישוב היהודי דאז, פרסם כרוז ובו גילוי דעתו בנוגע להבלגה:[דרושה הבהרה]
לא בשפיכת דם נקיים יכופר דם קדושינו השפוך (פגיעה בערבים חפים מפשע לא תנקום על רצח של יהודים), אלא באמצעים מחודשים לקידום מפעלנו ובחתירה בלתי פוסקת לקראת כיבושים חדשים על דרך שחרורנו. לצערנו העמוק ראו בירושלים מעשי נקם בערבים, אשר הכתימו את כבוד היישוב והעמידו בסכנה את שלום ירושלים. אספת הוועד הלאומי... מביעה את רגשי זוועתה על מעשי פשע אלה, החותרים תחת היסודות המוסריים של היהדות והציונות, הזורעים שנאה בין עמי הארץ הזאת והעלולים להמיט שואה על היישוב היהודי והארץ כולה.
מטעמים מדיניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוד בן-גוריון, ממנהיגי מפא"י, תמך במדיניות ההבלגה מטעמים פרקטיים יותר. הוא העיר כי ההבלגה תביא ליחסים טובים עם בריטניה ולרגש חיובי לציונות בעיני דעת הקהל העולמית. דבר זה, כמובן, יביא תועלת ליישוב היהודי:[דרושה הבהרה]
מטעמים פוליטיים אסור לנו ללכת בדרכי הערבים... הערבים נלחמים באנגליה, והאינטרס הפוליטי שלהם הוא, להילחם באנגליה, כי הם רוצים להרחיק אותה מהארץ שהם מאמינים שהיא ארצם. אנחנו לא רוצים להרחיק את אנגליה, אלא להפך, לקרב אותה, למשוך אותה, לרכוש אותה ולסייע לנו לשוב לארץ.
למרות ההצהרות של הנהגת היישוב בעד ההבלגה, ביוני 1939 ביצעו יחידות של ההגנה פעולות תגמול, למשל בלוביה ובלד א-שייח'.[3]
התנגדות למדיניות ההבלגה והפרתה בידי אצ"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברי האצ"ל, שפעלו נגד התוקפנות הערבית בניגוד להחלטת היישוב היהודי, הכריזו על עצמם כ"שוברי ההבלגה". כוונתם, תקיפה לשם הגנה עצמית. מדיניות האצ"ל הובילה פעולות תגמול, ללא הבחנה, גם נגד תושבים ערבים חפים מפשע, כתגמול על טרור ערבי נגד היהודים.
בשלבים הראשונים של המרד הערבי הגדול, הוביל האצ"ל את קו "התגובה", וזאת בניגוד לתפיסת זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. אולם בעקבות הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף בקיץ 1938, שינה ז'בוטינסקי את עמדתו מהתנגדות לתמיכה בקו זה.[4] ז'בוטינסקי אמר באותם ימים:[דרושה הבהרה]
הזכרתי לעיל את המילה "הבלגה". מילה נדירה. לא שמעו אותה קודם לכן בעברית החדשה, היום-יומית בארץ ישראל. דומה שמילה זו היא כעת הנפוצה ביותר והשנואה ביותר בארץ ישראל... אל יסלפו היהודים את העובדות ואל יבואו בטענות. בארץ ישראל יש צעירים בין השמאל והימין שאינם פוחדים מפני התנגשות עם חיילים בריטים, שמכריחים אותם לשחק תפקיד של מוגי לב. הם אינם חוששים לעצמם ולחייהם, הם חוששים לחורבנה של הצהרת בלפור ולהפרת הברית בין אנגליה לעם ישראל...
כל עם ילידים נלחם במתיישבים כל עוד קיים זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות הזרה. כך נוהגים וכך ינהגו ערביי ארץ ישראל, כל עוד מקנן בליבם ניצוץ של תקווה כי יעלה בידם למנוע את הפיכתה של פלשתינה לארץ ישראל... לפיכך יכולה התיישבותנו להתפתח בחסותו של כוח שאיננו תלוי באוכלוסייה המקומית, מאחורי 'קיר ברזל' שלא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית לפרוץ אותו.
דוד רזיאל, מפקד האצ"ל באותם ימים, טען כי התגובה האלימה תביא להפסקת הטרור הערבי, כי הערבים האויבים מבינים רק את שפת הכוח:[דרושה הבהרה]
הטרור הערבי ושותפו הטוב והנאמן ההבלגה היהודית, יצרו בארץ מצב כזה שיהודי היה מוכרח להימנע מכמה עבודות מפני שהמוות היה אורב בדרכים, בעוד שערבי היה יכול ללכת לכל מקום שרצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו, אפילו בסביבה יהודית טהורה. ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמליים ואת עבודותיהם הרגילות. פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב, זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו, וברור שאי אפשר להסתפק בפעולה הגנה גרידא...
כל החישובים האלה מוליכים אל מסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף... הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו. לפני שזה יספיק לתקוף אותו, הוא צריך לשלול מאויבו את האפשרות לתקוף...
האצ"ל באותם ימים פעל בנוסח "דם תחת דם", דם יהודי תחת דם ערבי. הוא פרסם זאת ב"קול קורא":[דרושה הבהרה]
אל תתפתו אחרי המחלוקת של מלחמה בעד ונגד פשיזם. לא פשיזם לנו היום ולא סוציאליזם. את תקוות ישראל הנצחית והיחידה גוזלים מאיתנו בשפך דם יהודים. ותשובתנו היחידה, הריאלית והממשית היא- דם תחת דם! אל תתחבאו יותר למראה הפורעים בנו! השמידו את האויב טרם שידו תתרומם! צאו לחזית ואל תברחו מן החפירות!
החזית שלנו היא בתוך מרכז היישוב הערבי ושם צריכה להיות ידנו נטויה. הדרך שהראו הפצצות בשוקי חיפה, ירושלים העתיקה ויפו- היא תצילנו. אין דם נקיים בקרב הערבים! אין עוברים לתומם מבין הערבים! נוער עברי, התגייס להשמיד ביד רמה את האויב!
בכרוז שפרסם האצ"ל 5 חודשים לפני הכרזת העצמאות[דרושה הבהרה] נאמר:[5]
להכות במרצחים הבריטים והערבים!
במשך שבוע אחד נפלו בהרוגים ובפצועים קרוב למאה אזרחים עברים. רכוש במאות אלפי לירות הושמד. אלפי אזרחים היו למחוסרי קורת-גג. התחבורה- עורק החיים הכלכליים- הושבתה.
בעולם נתקבל הרושם, כי הפורעים הערבים והסוכנים הבריטים העומדים מאחוריהם, הם הם שליטי הארץ הזאת.
אין לסבול עוד מצב זה- - אין להסתפק בשיטת ההתגוננות.
היא הייתה נכונה עד כה מבחינה מדינית- על כן נהגנו לפיה- חיילנו עמדו במשך שבוע בכל נקודות התורפה והדפו התקפות- אך שיטה זו תמיט עלינו אסונות פוליטיים אם נוסיף לנקוט בה בעתיד.
היוזמה תישאר בידי הפורעים. אנו נהיה מופתעים. ידינו תהיינה כבולות בידי המשעבד הבריטי.
הקץ לשיטת ההתגוננות הפסיבית!
נצא לקני המרצחים ונכריתם!
אין לנו ריב בעם הערבי. אנו רוצים בשלום עם העם השכן. אך את ידי המרצחים נגדע בלי רחמים.
והמרצחים אינם רק הפורעים הערבים המוסתים; הם גם - או בעיקר - שליחי המשעבד הנאצו-בריטי.
הם הם שהטילו את הארץ למערבולת דמים. הם המזיינים את הפורעים והמעודדים אותם. הם האוסרים מגינים עבריים ומפרקים את נשקם. הם הרוצחים אותם בדם קר.
כוונת האויב ברורה:
הוא רוצה לפרק את הנשק מעל הכוח העברי.
הוא רוצה להפכנו ליהודי-חסות. הוא רוצה להכניענו ולהטיל עלינו את תוכנית מוריסון.
נסכל מזימתו!
נכה במשעבד הנאצו-בריטי.
לא ניתן לו לחזות בשקט בהתנגשויות דמים, פרי הסתתו, ובהתשת כוחנו.
נכריחו ונמריצו לפנות את הארץ - בניגוד לתוכניותיו השטניות.
הקץ להשתוללות הדמים במולדת!
- הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעקב שביט (עורך), הבלגה או תגובה: הוויכוח ביישוב היהודי, תרצ"ו-תרצ"ט (1936–1939), רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1983.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כרוז הרבנים הראשיים, דבר, 17 בנובמבר 1937; קריאת הרבנות הראשית, דבר, 8 ביולי 1938
- ^ ברל כצנלסון, כתבים, כרך ט', עמ' 66-65, הוצאת מפא"י, 1946
- ^ יהודה לפידות, פעולות תגובה ונקם של ההגנה, באתר "דעת"
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 9, עמ' 224.
- ^ להכות במרצחים הבריטים והערבים! (הקישור אינו פעיל)