לידה |
1983 (בת 42 בערך)![]() |
---|---|
מדינה |
![]() |
מקום מגורים |
![]() |
פעילות בולטת | אמנית |
השכלה | דוקטורט מאוניברסיטת טוקיו |
www |
מונירה אל-קאדירי (בערבית: منيرة القادري, באנגלית: Monira Al Qadiri; נולדה ב-1983 בדקר שבסנגל) היא אמנית בינלאומית ממוצא כוויתי, אשר מתגוררת כיום בגרמניה. עבודתה כוללת מיצגי וידאו, פסלים, מיצבים אמנותיים, ומיצגים שונים. בעלת דוקטורט באמנות מאוניברסיטת טוקיו לאמנות. הציגה במגוון גדול של תערוכות יחיד באירופה ובמדינות ערב,[1] ובמספר תערוכות משותפות בין השאר במוזיאון לאמנות מודרנית של ניו יורק ובמוזיאון Palais de Tokyo בפריז.[2] בשנת 2017 הציגה תערוכת יחיד בגלריית Gasworks בלונדון.[3]
פסליה הוצגו ב- EXPO 2020 בדובאי.[4]
לקראת מונדיאל 2022 הציבה קטר מגוון פסלים ברחבי האי, ביניהן פסליה של אל-קאדירי. בנוסף מוצגות עבודותיה של אל-קאדירי ברחבי דוחה.[5]
אל-קאדירי מציגה את עבודותיה בביאנלה של ונציה 2022.[6]
בעבודותיה היא עוסקת במדינות המתבססות על נפט, בהגדרות מגדר, ובמורשת השחיתות בעולם.
אל קאדירי נולדה ב־1983, בדקר, סנגל להורים ממוצא כוויתי. אמה ת'וראיה אל-באקסאמי, אמנית כווייתית ואביה מוחמד אל-קאדירי דיפלומט כוויתי, שהיה בשליחות בסנגל באותה עת. אחותה הנה פאטימה אל-קאדירי, מוזיקאית ואמנית. לדבריה היא גדלה באווירה של אמנות ופתיחות.[7]
בשנת 1985 הוריה חזרו לכווית, שם חוותה את הפלישה העיראקית לכווית ב-1990–1991, שהותירה טראומה על משפחתה. בין השאר אביה נעצר וישב בכלא בבצרה במשך חודשיים, אמה הייתה פעילה בתנועת ההתנגדות לכיבוש העיראקי.
בשנת 1999, בגיל 16, עברה אל-קאדירי, בעקבות משיכתה לאנימה יפנית, ליפן לבדה, באמצעות מלגת לימודים, שם חיה ולמדה במשך עשור. בשנת 2010 היא קיבלה דוקטורט באמנות מאוניברסיטת טוקיו לאמנות, עבור פרויקט שנקרא "האסתטיקה של העצב במזרח התיכון".[8]
בגיל 27, לדבריה כאשר הבינה שלעולם לא תהיה חלק מיפן, וכי במקומות מסוימים היחס לנשים ביפן גרוע אף מאשר בעולם הערבי, היא החליטה לשוב לכווית.
בשנת 2013 הקימה אל-קאדירי את ה- GCC, קולקטיב אמנות של המפרץ הפרסי. בין מקימי הקולקטיב היו אחותה, פאטימה אל-קאדירי ועוד אמנים נוספים.[9]
בשנת 2016 היא עברה לגור באמסטרדם, עבודותיה הציגו במגוון תערוכות במוזיאונים שונים באירופה, ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק כמו גם במרכז לאמנות ג'אמיל בדובאי.
בשנת 2022 הופיעו עבודות הפיסול התלת־ממדיות שלה בביאנלה ה-59 בוונציה. הפסלים בצבעים כרומומנטליים עזים, הודפסו במדפסת תלת מימד והוצגו בתערוכה המרכזית.
סבה של אל-קאדירי היה זמר על ספינה לגילוי פנינים בים, אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של כווית לפני שהפכה למעצמת נפט. בעבודתה מנסה אל-קאדירי לעסוק במוטיבים האילו של עולם הולך ונעלם. במספר עבודות מקשרת אל-קאדירי בין הפנינים לבין הנפט, כיוון שלשניהם יש את אותם גוונים מיוחדים. כווית היא כיום מעצמת נפט ובעבודותיה מתייחסת אל-קאדירי למשבר האקלים ולסכנה לסביבה.[10]
אחד המוטיבים העיקריים באמנותה של אל-קאדירי הוא הזהות המגדרית. במספר עבודות ניתן למצוא את אל-קאדירי לובשת בגדי גברים, לדוגמה בעבודתה "אבו עטיה- אב הכאב" היא מתחפשת לזמר העיראקי יאס חודור. משיכתה לדראג התחילה כבר בנעוריה בכווית בה נשים היו חייבות להישאר בבתיהן מסיבות של בטיחות. היא החלה לקשר בין להיות גבר ללהיות חזק ובעל עוצמה, דבר שגרם לה לרצות להיהפך לגבר. כבר בילדותה היא נהגה להסתפר קצר ולחבוש שפמים מזויפים. עבודותיה מלאות במוטיבים הללו. גם עבודות הווידאו שלה משתמשות בקולות גבריים עמוקים.
לדבריה היא הטרוסקסואלית, אך משיכתה להתלבש כגבר גם כיום נובעת מהיחס לו זוכות נשים בעולם הערבי, ברחוב ובבית. יחס של הטרדות וזלזול במרחב.[7]
ב־2014 נישאה לריאד יאסין, אמן חזותי. מתגוררת בברלין.