במדינות עם בחירות בשיטה היחסית, מפלגות מגישות רשימות מועמדים לבחירות. המועמד האחרון (בהולנדית: Lijstduwer, 'דוחף רשימות') הוא איש תרבות, לא-פוליטיקאי אחר, או פוליטיקאי לשעבר החותם את הרשימה.[1]
בסורינאם, בהולנד ובבלגיה, המקום האחרון מאויש לעיתים קרובות על ידי לא-פוליטיקאים ידועים כמו אמנים, סלבריטאים ואנשי ספורט. הם מועמדים רשמיים, אבל הם מוצבים בסוף רשימת המפלגה. מכיוון שבדרך כלל המועמד האחרון לא יבחר, קבלת מועמדות זאת נחשבת לתמיכה של אותה מפלגה ספציפית מתוך כוונה למשוך יותר קולות למפלגה בשל המוניטין והפופולריות של המועמד האחרון בתחומו, תוך מניעת כל דאגה בנוגע לכשירות של המועמד האחרון כמחוקק.[2] בבחירות לרשויות המקומיות, אנשים רגילים שמוכרים היטב בקהילה עשויים לשמש גם כמועמדים האחרונים.
בהתחשב בעובדה שמערכות בחירות אלו משתמשות בייצוג פרופורציונלי ברשימה פתוחה של המפלגה-רשימה, הקולות שיובאו למועמד האחרון מסתכמים למספר הכולל של הקולות, ומכאן למושבים של המפלגה. המועמד לא צפוי להיות חבר בגוף הנבחר בשל המיקום הנמוך ברשימה, ובדרך כלל דוחה את התפקיד אם הם יאספו מספיק קולות העדפה למושב מלא (שאותו הם יכולים לתבוע לפי השיטה ההולנדית). יכול להיות יותר מ'מועמד אחרון' אחד.[3] מספר חברים ברשימה אשר נחשבים כ'מועמדים האחרונים' משתנה. בהגדרה הרחבה יותר, מועמדים הנמוכים ברשימה ממספר המושבים שצפויה מפלגה לזכות בהם, נחשבים למועמדים האחרונים.
בישראל, המשתמשת ברשימה סגורה של ייצוג יחסי ארצי, קיימת גם מסורת הבחירה בפוליטיקאים (בעיקר שרים וח"כים) לשעבר וסלבריטאים מבוגרים כמועמדים במקומות הנמוכים ברשימה.[4][5][6] על פי חוקת הליכוד, ליו"ר המפלגה הזכות למנות את שלושת המועמדים האחרונים לכנסת.