מס מותרות הוא מס המוטל על מוצרי מותרות, מוצרים שאינם מוצרי יסוד, או מוצרים חיוניים, במטרה להקטין צריכת מוצרים אלה. דרך הטלת מס מותרות עשויה להיות דומה לזו של מס מכירות ומס ערך מוסף, כאחוז מכל המוצרים מסוג מסוים. אולם הטלת מס זה משפיעה בעיקר על קבוצות צרכנים עשירים, כיוון שהם הצרכנים העיקריים של מותרות, כגון: כלי רכב יוקרתיים, תכשיטים וכדומה. ניתן אף להטיל מס מותרות לרכישות מעל סכום מסוים, וכך לדוגמה, בחלק ממדינות ארצות הברית מוטל מס מותרות על רכישות נדל"ן מעל מחיר מסוים.
מוצר מותרות עשוי להיות "מוצר ובלן"[1], שהוא סוג של מוצר שהביקוש אליו גובר ככל שמחירו עולה. לכן, הטלת מס מותרות עשויה לעיתים להגביר את הביקוש לאותו מוצר מותרות. אולם, באופן כללי, כיוון שלמוצרי מותרות גמישות הכנסה מעצם הגדרתם, הרי שאפקט ההכנסה ואפקט התחלופה יפחיתו בחדות את הביקוש ככל שהמס יאמיר.
במדינת ישראל הונהג מס מותרות בשנת 1949[2], מכוח פקודת מס מותרות, תש"ט-1949, והוטל על סחורות מוגמרות, בהן רהיטים ומכשירי חשמל. המס הוטל גם על נעליים, אך בהמשך צומצם לנעליים יקרות בלבד.[3] בשנת 1952 הוחלפה פקודת מס מותרות ב"חוק מס מסויג ומס מותרות", אשר איפשר הטלת מס מוגבל גם על סחורות שלא הוגדרו כמותרות.[4]. בשנת 1954 תוקן החוק ושונה שמו ל"חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952". התיקון ביטל למעשה את ההבחנה בין מוצרים שמוגדרים כמותרות ומוצרים אחרים[5].
מס המותרות משמש כחלק ממערכות חוקי השכר בענפים כלכליים ובליגות ספורט שונות, בעיקר כאלו המשתמשות בתקרת שכר, על חריגות מסוימות מהתקרה. בעיקר בספורט, המס מתממש במידה והתקרה המונהגת היא תקרת שכר רכה.