נווי-סן-ספולקר
.svg) סמל נווי-סן-ספולקר | |
 | |
| הכנסייה הישנה המחוברת אל הרוטונדה שמאחוריה | |
| מדינה |
 צרפת |
|---|---|
| חבל |
 סאנטר-עמק הלואר |
| מחוז | אנדר |
| שטח | 35.11 קמ"ר |
| גובה | 191 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 1,648 (1 בינואר 2021) |
| ‑ צפיפות | 47 נפש לקמ"ר (1999) |
| קואורדינטות | 46°35′49″N 1°48′34″E / 46.5969444444°N 1.80944444444°E |
| אזור זמן | UTC+1 |
| https://neuvysaintsepulchre.fr | |
נווי-סן-ספולקר (בצרפתית: Neuvy-Saint-Sépulchre) היא עיירה וקומונה הממוקמת במרכז צרפת. העיירה נקראת על שם בזיליקה בשם Saint-Sépulchre ("הקבר הקדוש"), הניצבת בעיירה, והיא תחנה בדרך סנטיאגו. המילה "Sépulchre" בשמה של העיירה שונה מאיותה התקני של מילה הצרפתית "sépulcre" השמורה לקברו של ישו, והדבר נעשה במכוון בימי הביניים כדי שתכלול אזכור למילה הלטינית "pulcher" שמשמעה "יפה".
מבנה כנסיית הקבר הקדוש החדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניית הכנסייה המקורית שבמקום הסתיימה בשנת 1049 לספירה. הכנסייה, שנבנתה בצורה של בזיליקה, הוקדשה לז'אק דה זבדה (Jacques de Zébédée), הוא יעקב בן-זבדי. על פי המסורת, כאשר שב הקרדינל אד דה שאטוֹרוּ (Eude de Châteauroux) ממסע הצלב הראשון, שהתרחש בין השנים 1096–1099, ביקש להקים במקום כנסייה לפי הדגם של כנסיית הקבר שבירושלים.
על אף שהכוונה המקורית הייתה כנראה להחליף לחלוטין את הכנסייה הישנה, חוברה הכנסייה הישנה אל מבנה הרוטונדה החדש שהוקם. כמו במבנה הרוטנדה שבירושלים, גם במבנה זה הוקם אמבולטוריום המופרד מן החלל הפנימי על ידי 12 עמודים, המסמלים את 12 השליחים של ישו. המבנה כוסה בכיפה שנשענה על תוף, בקוטר של 22 מטרים. גג הכנסייה שופץ, כנראה במאה ה-20 והוא מעוצב כעת כחרוט.
עיטורי הכנסייה אינם מכילים איקונוגרפיה הקשורה לישו ולמותו. כותרות העמודים שבכנסייה מעוצבות בסגנון האדריכלות הרומנסקית ומכילה דמויות מפוסלות של אקרובטים, שדים, קופים ועוד. חוקרת האמנות נורית כנען-קדר מוצאת בפיסול שבכנסייה ביטוי לחיי החצר של תקופת ימי הביניים, אשר חוברת לדגם של תיאור קדושה.[1]
בשנת 2006 הכנסייה זכתה לקבל הכרה כאתר מורשת עולמית בהיותה חלק של דרך סנטיאגו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נווי-סן-ספולקר (בצרפתית)
נווי-סן-ספולקר, ברשת החברתית פייסבוק
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו: כנען-קדר, נורית, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 66–68.
