נייטרינו אלקטרוני (Electron neutrino, סימול: νe) הוא חלקיק יסוד, חלק מאבני הבסיס המרכיבים את החומר. נייטרינו אלקטרוני הוא חלק מהדור הראשון במודל הסטנדרטי (מודל המתאר מהן אבני הבניין הקטנות ביותר של חומר הידועות לנו היום). הוא פרמיון ממשפחת הלפטונים (leptons). נייטרינו אלקטרוני הוא חלקיק ללא מטען חשמלי, ללא מטען צבע, בעל ספין ½ ובעל מסה קטנה מאוד.[1] הוא אינו מגיב עם הכוח האלקטרו-מגנטי וגם לא עם הכוח החזק אך כן מושפע מן הכוח החלש באינטראקציה חלשה מאוד.
דבר זה גורם לכך שחתך הפעולה של הנייטרינו (הסיכוי שהוא יבצע אינטראקציה עם חלקיק כלשהו) הוא כה נמוך, עד כדי כך שנייטרינו הנורה ממרכז השמש יכול לעבור דרך חומר שצפיפותו כצפיפות השמש ועוביו של החומר שקול למרחק של עשרות שנות אור בטרם תתרחש אינטראקציה אחת. בכל שנייה, עוברים מבעד לגופינו מאות מיליארדי נייטרינים.[2]
כל חלקיקי הנייטרינו המיוצרים בשמש הם מסוג נייטרינו אלקטרוני, אך הם יכולים להפוך לנייטרינו מסוג אחר (למיואון-נייטרינו או לטאו-נייטרינו). גלאי נייטרינו מכילים מאות טונות של חומר, אולם בממוצע, רק אטומים בודדים מתוכו מגיבים לפגיעת נייטרינו במהלך יממה אחת.[3]
הנייטרינו האלקטרוני נחזה בשנת 1930 על ידי הפיזיקאי האוסטרי וולפגנג פאולי (Wolfgang Pauli) שניסה להסביר את אובדן האנרגיה והתנע לכאורה בתהליך של התפרקות בטא.
הפיזיקאי האיטלקי אנריקו פרמי (Enrico Fermi) בשנת 1934 הרחיב עוד יותר את תאוריית התפרקות בטא. נייטרינו אלקטרוני נפלט יחד עם פוזיטרונים בהתפרקות בטא חיובית, בעוד אנטי-נייטרינו (anti-neutrino) נפלט עם אלקטרון התפרקות בטא שלילית.[4]
בשנת 1956 התגלה נייטרינו אלקטרוני על ידי קלייד קוואן (Clyde Cowan) ופרדריק ריינס (Frederick Reines) בניסויים בכור הגרעיני "סוואנה ריבר", למעלה מ-30 שנה אחרי שנחזה קיומו, משום שתגובתו עם אטומי חומר שדרכם הוא עובר היא מזערית, ולפיכך היה צורך במכשור רגיש במיוחד.
ב-2015 שני חוקרים, טקאקי קג'יטה וארתור מקדונלד, זכו בפרס נובל לפיזיקה על ההוכחה לכך שלחלקיקי נייטרינו יש מסה.