בשנת 1969 פרייזר קיבלה את התואר הראשון שלה בפילוסופיה בקולג' Bryn Mawr. ב-1980 קיבלה תואר דוקטור לפילסופיה CUNY Graduate Center. היא לימדה במחלקה לפילוסופיה באוניברסית נורת'ווסטרן שעברה לניו סקול ניו יורק. היא שימשה פרופסור אורח באוניברסיטאות בגרמניה, צרפת, ספרד והולנד. בנוסף לפרסומים והרצאותיה הרבים, פרייזר היא עורכת שותפה לשעבר של Constellations, כתב עת בינלאומי לתיאוריה ביקורתית ודמוקרטית, שם היא נותרה חברה פעילה במועצת העורכים.[5][1] היא הוזמנה להעביר את הרצאות טאנר באוניברסיטת סטנפורד ואת הרצאות שפינוזה באוניברסיטת אמסטרדם.[6]
פרייזר כתבה על מגוון רחב של נושאים, אך היא ידועה בעיקר בזכות עבודתה על התפיסות הפילוסופיות של צדק ואי־צדק. פרייזר טוענת שניתן להבין צדק בשתי דרכים נפרדות אך קשורות זו בזו, התואמות שתי צורות של אי צדק:[7][6]
"צדק חלוקתי" (במונחים של חלוקה שוויונית יותר של משאבים) לעומת "חלוקה לא הוגנת".
"צדק הכרתי" (הכרה שווה של זהויות/קבוצות שונות בתוך חברה). לעומת "אי-הכרה".
פרייזר טוענת שתנועות צדק חברתי רבות בשנות ה-60 וה-70 טענו להכרה על בסיס גזע, מגדר, מיניות או אתניות, ושההתמקדות בתיקון העוולה של אי-הכרה האפילה על חשיבותו של האתגר לטפל באי הצדק מהסוג הראשון של חלוקה לא הוגנת.[8] במילים אחרות, פרייזר טוענת כי התמקדות יתרה בפוליטיקת הזהויות מסיטה את תשומת הלב מההשפעות המזיקות של הקפיטליזם, הנאו-ליברלי ואי־השוויון הגובר בעושר המאפיין חברות רבות.[9]
פרייזר מרחיקה לכת עוד יותר בקישור בין המוקד הצר של פוליטיקת זהויות לבין אי-שוויון כלכלי, במיוחד בהתייחס לפמיניזם הליברלי, אותו מכנה פרייזר "השפחה" של הקפיטליזם.[2] במאמרה "כיצד אפשר לשבור את הברית הסמויה בין הפמיניזם לקפיטליזם הפיננסי" (שתורגם לעברית) כתבה פרייזר:
כל תנועות השחרור – ובהן תנועות שחרתו על דגלן מאבק בגזענות, רב-תרבותיות, זכויות להט"ב ואיכות סביבה – הולידו זרמים ניאו-ליברליים ידידותיים לשוק. אולם תפקידה של תנועת הפמיניזם היה חשוב במיוחד, מתוקף הזיקה ההיסטורית שבין מגדר לשעתוק חברתי בחברה הקפיטליסטית. ככל שהפכו הזרמים הליברליים דומיננטיים יותר בתנועה הפמיניסטית, התפיסות המריטוקרטיות האינדיבידואליסטיות שלה לגבי שוויון מגדרי התמזגו עם המחשבה הניאו-ליברלית, באופן שהעניק לקפיטליזם הפיננסי מראית עין של כוח משחרר.
במרץ 2022 היא הייתה בין 151 פמיניסטיות בינלאומיות שחתמו על "התנגדות פמיניסטית נגד מלחמה: מניפסט", בסולידריות עם ההתנגדות הפמיניסטית נגד המלחמה שיזמו פמיניסטיות רוסיות לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה.[10]
ספרה "Fortunes of Feminism" ("הון הפמיניזם: מקפיטליזם בניהול המדינה למשבר נאו-ליברלי") הוא אוסף של חיבורים שנכתבו בין השנים 1985 ל-2010[11] שמטרתו לנתח את "הדרמה בשלוש מערכות" שלפי פרייזר היא חוט המקשר הגל השני של הפמיניזם.[12]
המערכה הראשונה מייצגת את הרגע שבו התנועה הפמיניסטית הצטרפה לתנועות רדיקליות כדי לשנות את החברה באמצעות חשיפת חוסר הצדק המגדרי והאנדרוצנטריות של הקפיטליזם.
המערכה השנייה היא מעבר מדרישה לצדק כחלוקה מחדש לדירשה לצדק של הכרה והבדל, ומעבר לפוליטיקת זהות. סוג זה של מאבק למען הכרה היה מוכן להתיישב בתוך המסגרת המחשבתית של הנאו-ליברליזם ובמאמצים לבנות חברת שוק חופשי.[11][12]
המערכה השלישית מוגדרת כתחייה של התנועה, פרייזר טוענת לרדיקליזם פמיניסטי מחודש המסוגל להתמודד עם המשבר הכלכלי העולמי.[13] לדידה, הפמיניזם חייב להיות כוח הפועל בשיתוף פעולה עם תנועות שוויוניות אחרות במאבק להביא את הכלכלה לשליטה דמוקרטית, תוך בנייה על הפוטנציאל השאפתני של הגלים המוקדמים יותר של שחרור האישה.[11][13]
חיבור זה מספק מסגרת ברורה לחשיבה מחודשת בנושאים הקשורים לעבודה, אמנציפציה, זהות, ותביעות לצדק בהקשר של הנאו-ליברליזם.[12] עם זאת, השימוש של פרייזר בסכמות תאורטיות זכה לביקורת כדחוס ומבלבל לעיתים.[14]
ספרה "Unruly Practices" ("פרקטיקות סוררות: כוח, שיח ומגדר בתיאוריה חברתית עכשווית") הוא אוסף של חיבורים שנכתבו בין השנים 1980 ו-1989.[15] הספר בוחן את תיאוריות הכוח ומקורה אצל מישל פוקו, את הפוליטיקה של הדקונסטרוקציה הצרפתית של ז'אק דרידה לצד האמריקאית של ריצ'רד רורטי, את הפוליטיקה של המגדר אצל יורגן הברמאס, ואת הפוליטיקה של פרשנות הצורך בשני מאמרים מסכמים אשר משרטטים את עמדתה שלה בתוך התיאוריה הביקורתית הסוציאליסטית-פמיניסטית העכשווית.[16]
הוגים בני זמננו כמו דאגלס קלנר שיבחו את כתביה של פרייזר כ"מתובלים בתקווה חברתית" ומחויבות פמיניסטית לסוכנות פוליטית ולקידמה חברתית עם מספר צורות של ספקנות חברתית מודרנית ופוסט-מודרנית.[16] עם זאת, אחרים מתחו ביקורת על מטרתה לספק "סוג של תמונה אבחנתית גדולה הדרושה כדי לכוון את הפרקטיקה הפוליטית [הנוכחית]" של הפמיניזם הסוציאליסטי על היותה שאפתנית מדי ובסופו של דבר צרה מדי.[15]
Fraser, Nancy; Boltanski, Luc; Corcuff, Philippe (2014). Domination et émancipation, pour un renouveau de la critique sociale (בצרפתית). Lyon: Presses Universitaires de Lyon. ISBN9782729708863.
Arruzza, Cinzia; Bhattacharya, Tithi; Fraser, Nancy (2019). Feminism for the 99%: A Manifesto. Verso. ISBN9781788734424.
^ 12Jadžić, Miloš & Miljković, Dušan & Veselinović, Ana (eds.). (2012). Kriza, odgovori, levica: Prilozi za jedan kritički diskurs, Rosa Luxemburg Stiftung Southeastern Europe: Belgrade, p. 239 (in Serbian)
^ 12Fraser, Nancy. Unruly Practices: Power, Discourse, and Gender in Contemporary Social Theory. Minneapolis: U of Minnesota, 1989. Print.
^ 12Kellner, Douglas (1992). "Unruly Practices, Power, Discourse and Gender in Contemporary Social Theory". Radical Philosophy Review of Books. 6: 9–16. doi:10.5840/radphilrevbooks1992622. ISSN1047-8302.
^"Fraser, Nancy." The New School for Social Research. The New School, n.d. Web. March 23, 2015.