נצרות בסין
הנצרות הופיעה בסין במאה ה-7, במהלך שושלת טאנג, אך לא הכתה שורשים משמעותיים עד למאמצים במאה ה-16 על ידי מיסיונרים ישועים שהשפעתם הייתה לא מבוטלת.[1] נכון לשנת 2020, הנצרות בסין כוללת קתולים, פרוטסטנטים, אוונגליסטים ומספר קטן של נוצרים אורתודוקסיים. אף על פי שההיסטוריה של הנצרות בסין אינה עתיקה כמו הטאואיזם, המהאיאנה בודהיזם או הקונפוציאניזם, הנצרות, באמצעות דרכים שונות, נוכחת בסין, לפחות מאז המאה ה-7, וצברה השפעה משמעותית במהלך 200 השנים האחרונות. מספר הנוצרים הסינים גדל באופן משמעותי מאז הקלות באיסורים שהיו על פעילות דתית במהלך הרפורמות הכלכליות בשנות ה-70 המאוחרות; בשנת 1949 הוערך מספר הנוצרים בכארבעה מיליון (כשלושה מיליון קתולים, וכמיליון פרוטסטנטים).[2]
ישנם קשיים ניכרים להשיג נתונים מדויקים על נוצרים סינים. על פי רוב הסקרים הפנימיים האחרונים, ישנם כ-31 מיליון נוצרים בסין נכון לשנת 2020. אף שזו עלייה של 800% מאז ההערכה של 1949, ארגונים נוצרים בינלאומיים מסוימים מעריכים שיש עשרות מיליונים נוספים, אשר בוחרים לא להזדהות בפומבי עקב חשש מהשלכות ההגבלות של המשטר.[3] על אף הרפורמות, פרקטיקה דתית ממשיכה להיות תחת פיקוח ממשלתי הדוק, וכנסיות אשר אינן עומדות בתנאי המשטר, כולל הבעת אמון ותמיכה במפלגה הקומוניסטית, נהרסות ונאסרת פעילותן. סינים מעל גיל 18 בלבד רשאים להצטרף באופן רשמי לקבוצות נוצריות המאושרות ומפוקחות על ידי הממשלה.[4] מצד שני, הרבה נוצרים מאמינים קיימים באופן בלתי מתועד ובלתי פורמלי מאורגנים ברשתות וקהילות לא רשומות, אלו נקראות לעיתים "כנסיות בית" או כנסיות מחתרת" אשר החלו נפוצות בשנות ה-1950, כאשר סינים נוצרים רבים התנגדו לפיקוח ההדוק והמגביל של הממשלה.[5] חברים בקבוצות אלו מגדירים את חברי הקבוצות הללו "הרוב השקט" של הנוצרים הסינים.[6]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Bays, Daniel H. (2011-06-09). A New History of Christianity in China (באנגלית). John Wiley & Sons. pp. 7–15, 18–21. ISBN 978-1-4443-4284-0.
- ^ Miller, 2006. pp. 185-186
- ^ Wielander 2013, p. 3
- ^ Johnstone, Patrick (2001). Operation World. London: Paternoster. p.165
- ^ Goossaert, Vincent and David A. Palmer. The Religious Question in Modern China. Chicago: The University of Chicago Press (2011), pp. 380-387.
- ^ Hunter, Alan and Kim-Kwong Chan. Protestantism in Contemporary China. Cambridge: Cambridge University Press (1993), p. 178.