פדרו פיגארי
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, נראה שתורגם מהוויקיפדיה הספרדית.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, נראה שתורגם מהוויקיפדיה הספרדית. | |
 | |
| לידה |
29 ביוני 1861 מונטווידאו, אורוגוואי  |
|---|---|
| פטירה |
24 ביולי 1938 (בגיל 77) מונטווידאו, אורוגוואי |
| שם לידה |
Pedro Figari Solari |
| מדינה |
אורוגוואי |
| השכלה |
אורוגוואי |
| תקופת הפעילות |
1881–1938 (כ־57 שנים) |
| עיסוק | אומן, עו"ד, עיתונאי, פילוסוף, סופר, צייר ומחנך |
| מפלגה |
מפלגת קולוראדו |
| חתימה |
 |
  | |
פדרו פיגארי סולארי (בספרדית: Pedro Figari Solari) נולד ב-29 ביוני 1861 במונטווידאו ונפטר ב-24 ביולי 1938. היה צייר, עורך דין, מחנך, סופר ופוליטיקאי מאורוגוואי. נחשב לאחת הדמויות המשפיעות בציור באמריקה הלטינית, בזכות סגנונו המובהק וההשראה מהעולם האמריקאי.
למד משפטים והצטיין בתחום עריכת הדין, כאשר שימש כסנגור אזרחי ופלילי למען מעוטי יכולת. הוא היה בין הבולטים בקידום ביטול עונש המוות, והשפעתו הייתה מכרעת בפרשת אלמיידה, שבה הוכיח את חפותו של קצין צבא שהואשם לשווא. בשנת 1886 יצא לאירופה עם אשתו הצעירה, שם נחשף לתנועות האמנותיות המרכזיות. עם שובו למונטווידאו, למרות תפקידיו כעורך דין, חבר קונגרס ועיתונאי, המשיך לעסוק באמנות. בשנת 1910 הציע רפורמה חדשנית לבית הספר הלאומי לאמנויות ומלאכה, ששילבה אמנות ומלאכה, ובשנת 1915 מונה למנהלו.
בשנת 1921 עבר להתגורר בבואנוס איירס ולאחר מכן בפריז. בתקופה זאת התמסר לחלוטין לציור, פעילות שעד אז עסק באופן פרטי. באירופה ערך תערוכות ועד מהרה זכה להצלחה בקרב הציבור והמבקרים. הוא גם זכה לביקור של חואקין טורס גרסיה ורפאל בראדאס. עבודתו הציורית של פדרו פיגארי בולטת בדומיננטיות של הצבע והדמות ככתם, לעומת הקו. עם זאת, בציורים או באיורים שלו הקו שלו קולח ואקספרסיבי ביותר. הנושאים שלו הם לעיתים קרובות מבנים של פטיו קולוניאלי או ציורים שגיבוריהן שחורים.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פדרו פיגארי היה בנם של חואן פיגארי דה לאזארו ופולה סולארי, שניהם מהגרים איטלקים, פדרו פיגארי ביטא נטיות אמנותיות מגיל צעיר שנדחו בשל לימודיו ופעילותו המקצועית. בשנת 1885 קיבל תואר דוקטור למשפטים מהפקולטה למשפטים ומדעי החברה של אוניברסיטת הרפובליקה. פרסם תזה בתואר הראשון, בנושא משפט חקלאי. [1]
שנה לאחר מכן התחתן עם מריה דה קסטרו קאראביה ונסע לאירופה בפעם הראשונה. בשנת 1887 נולדה בתו הראשונה, איזבל, שמתה זמן קצר לאחר הלידה, אחריה נולדו מריה אלנה, מרסדס, מריה מרגריטה, מריה דליה, חואן קרלוס, מריה איזבל, אמה ופדרו. [2] בגיל 29 השתתף בשיעורי ציור אצל המאסטר האיטלקי גופרדו סומאווילה, אך רק ב-1918 נתן ביטוי מלא לייעוד האמנותי שלו.
בשנת 1915 הוא הפך למנהל בית הספר לאמנויות ומלאכה, שם פיתח סדנאות חדשות, שמטרתן להכשיר לא רק בטכניקת אומנות אלא לקשר תעשייה ואמנות עם זהות אמריקאית, ולקדם את "המנטליות הלאומית". עבודתו הבולטת כעורך דין, פוליטיקאי, עיתונאי, סופר, מחנך והומניסט השפיע על התוכן והעושר של ציוריו . [3]
עורך דין ופוליטיקאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיגארו היה פעיל מאד ציבורית, ב-1889 הוא מונה למגן האזרחי והפלילי של העניים, תפקיד אותו מלא עד 1897.
בשנת 1895 קיבל על עצמו את הגנתו של האנס אנריקה אלמיידה, שהואשם ברצח. התיק ארך ארבע שנים של עבודה, אך לבסוף הוא חשף את חפותו של אלמיידה. ב-1896 פרסם את Cause célèbre. הפשע ברחוב צ'אנה, שם חשף את האינטרסים של העיתונות בהאשמת אלמיידה.
בשנת 1897 נבחר לנציג של מפלגת קולורדו של העיר רושה וב-1900 ו-1902 היה נציג המחוז לבאיחה Lavalleja . באותן שנים הוא קידם הצעת חוק להקמת בית ספר לאמנויות יפות, שימש כיועץ המדינה, מונה ליועץ המשפטי של המחלקה הלאומית להנדסה, היה חבר במועצת הכלא והיה נשיא המוסד האטנאו דה מונטווידאו, משם הוא קידם פרויקטים תרבותיים.[4]
במהלך מלחמת האזרחים באורוגוואי ב-1904, מונה לנשיא מועצת הסיוע המרכזית שיצר José Batlle y Ordónez כדי לספק סיוע רפואי לפצועים לאחר הקרבות. [5]
בשנת 1927 משרד החוץ מינה אותו כשר בכיר ונציג המשימה המיוחדת עבור המלך ג'ורג' החמישי של אנגליה, זמן קצר לאחר מכן קיבל את מסדר האימפריה הבריטית בארמון בקינגהאם .
בשנת 1933 פיגארי שלח מכתב אישי לגבריאל טרה (Gabriel Tarra), במכתב הוא בירך אותו, הודה לו והביע את תמיכתו בהפיכה שטרה יזם, אשר גרמה לפירוק הממשל באותה תקופה. פיגארי כתב לו, שההחלטה של גבריאל טרה הצילה את המדינה מהמשבר המוסדי, הפוליטי, החברתי, הכלכלי והפיננסי החמור שעבר על הרפובליקה. באותה שנה חזר להתגורר במונטווידאו, שם נפטר ב-1938.
עיתונאי וסופר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1893 הוא החל את פעילותו כעיתונאי. הקים את העיתון הליברלי של המלפגה קולורדו. ב-1905 פרסם עשרים ושניים מאמרים בעיתון "אל סיגלו" שהכריעו לביטול עונש המוות באורוגוואי ב-1907. בין השנים 1910-1911 הוא פרסם תשעה עשר מאמרים בעיתון "לה רזון" תחת הכותרת "הרגע הפוליטי".[4]
פיגארי השתמש בעיתונות כדי לפרסם ולהפיץ את השקפת עולמו בנושאים פוליטיים, חינוכיים ואמנותיים.
בשנת 1912 פרסם פדרו פיגארי במונטווידאו את חיבורו הפילוסופי בן שלושת הכרכים 'אמנות, אסתטיקה, אידיאל', חיבור שכתב אותו במשך שנתיים. הספרים תורגמו לצרפתית, ויצאו לאור בפריז ב-1920.
בתקופת היותו מנהל בית הספר לאמנויות ומלאכה, הוא פרסם את התוכנית הכללית שלו לחינוך תעשייתי ומאוחר יותר כתב, יחד עם בנו, האדריכל חואן קרלוס פיגארי, את הספר חינוך מקיף .
ב-1928, לאחר מותו בטרם עת של בנו חואן קרלוס, פרסם את חיבור: אל ארקיטוטו, כתב סדרת סיפורים קצרים ואת הרומן האוטופי Historia Kiria שראה אור ב-1930 בפריז.
פִילוֹסוֹף
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפילוסופיה של פיגארי קשורה לשאלות על המשמעות של הקיום, של החיים.
“Todo es vida en la realidad. Todo lo que ha existido existe, y no puede dejar de existir, de una u otra manera, por cuanto no puede haber creación ni destrucción de substancia, ni tampoco creación o destrucción de energía. Estos dos elementos por lo demás, inseparables –substancia, energía– , son la vida, pues; vale decir, lo que ES. Enteramente inmutables, en cuanto a su esencia, lo único que puede ocurrir, es que se transformen dentro de su propia aspiración insaciable, desbordante, perpetua.
— Pedro Figari, 1912.
"הכל בחיים זאת המציאות. כל מה שהיה קיים קיים, ואינו יכול להפסיק להתקיים, בצורה כזו או אחרת, שכן לא יכולה להיות יצירה או הרס של חומר, ולא יצירה או הרס של אנרגיה. שני היסודות הללו, חומר ואנרגיה הם לא ניתנים להפרדה - הם החיים, הם רק יכולים להשתנות בתוך עצמם".
- פדרו פיגארי, 1912.
ניהול בית הספר לאמנויות ומלאכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]_07.jpg)
פיגארי החל לנהל את בית הספר לאומנויות ומלאכה ב-1915, במסגרת הזאת קידם פיגארי פרויקט חינוכי שאפתני ומודרני. הוא יצר סדנאות חדשות, שינה את משטר של הפנימייה, שילב סדנאות מעורבות, ביטל עונשים, ייעל את המשאבים ותוך קצת יותר משנה הצליח להכפיל את אוכלוסיית בית הספר. לפיגרי לא הסתפק בללמד טכניקה או מקצוע, הוא חיפש הכשרה מקיפה שתפתח את האישיות והייעוד של התלמידים, חיבור מאוזן בין פעילות בפועל לבין פעילות אינטלקטואלית, ניסה תהליכים ניסיוניים וקידום יצירתיות יצרנית עם אסתטיקה אמריקנית. אורוגוואי לא הייתה מוכנה לחזון האוונגרד שלו, [6] פיגארי מצא עצמו מתמודד עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים חזקים שלא ראו בעין יפה את הפרויקט שלו ובשנת 1917 הציג את התפטרותו.
צייר של אדמתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כישלון הפרויקט החינוכי שלו ופרידה מאשתו, החליט פיגארי להתמסר לציור. הוא היה כמעט בן 60 והיה ברשותו כמה רישומי שמן, פורטרטים וצבעי מים שהכין בנעוריו. בשנת 1921 יצא עם חמישה מילדיו לבואנוס איירס כדי להתמסר אך ורק לציור. הוא מצא בבואנוס איירס את הסביבה המעודדת ליצירותו. הוא הצטרף למעגל האינטלקטואלים שעבדו במגזין בואנוס איירס מרטין פיירו, אשר נתנו לו תמיכה ללא תנאי. ב-1921 ערך את התערוכה הראשונה שלו בגלריה מולר יחד עם בנו חואן קרלוס פיגארי קסטרו. בשנת 1925 הם עברו לפריז, שם הציג בגלריה Druet ועד מהרה החלה ההכרה שביססה אותו כאחד הציירים החשובים ביותר של ריו דה לה פלטה. בסדנה שלו בפריז ביקרו אותו האמנים והאינטלקטואלים המהוללים ביותר של התקופה, כמו הסופרים ז'ול סופרוויל, פול ואלרי, ג'יימס ג'ויס, ז'ול רומאינס, אלחו קרפנטייה והציירים פייר בונארד, אדוארד וויאר, פבלו פיקאסו, חואקין. טורס גרסיה, איגנסיו זולואגה ופרננד לג'ר .
פיגארי התמקד בציור המשחזר את העבר ההיסטורי והחברתי במטרה לחזק את הזהות המקומית ואת הזהות האזורית האמריקאית. בציורים שלו ניתן למצוא: דמויות של אנשים שחורים, רקדנים, גאוצ'וס, מרחבי השדות, עצים, ריקודים סלוניים, לוויות, מלחמות שוורים, ועוד. במשיכת המכחול הנחרצת שלו, מלאת חיוניות, מסורות של ילידי המקום נולדות מחדש והזיכרון הקולקטיבי של ריו דה לה פלטה מקבל צבע. פיגארי גם השתמש בביטוים של האימפרסיוניזם ואמץ אותם כחלק מסגנונו האישי.
ב-1938 ערך את תערוכתו האחרונה בבואנוס איירס וכמה ימים לאחר מכן נפטר במונטווידאו. הוא נקבר בבית העלמין המרכזי במונטווידאו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Museo Figari, Museo Figari
- ^ El otro Figari: el Arquitecto. Retrospectiva de Juan Carlos Figari Castro, Museo Figari
- ^ Museo Figari
- ^ 1 2 Museo Figari Cronología de Pedro Figari
- ^ 1904: Instituciones Sanitarias Civiles Sindicato Médico del Uruguay, 1981. Notas para la historia de la cirugía uruguaya.
- ^ פדרו פיגארי, Pedro Figari, מוזיאון פדרו פיגארי
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "פדרו פיגארי".