פילוג ממלכת ישראל המאוחדת הוא אירוע שהתרחש על פי ספר מלכים וספר דברי הימים לאחר מותו של שלמה המלך (לפי היסטוריונים מודרניים בשנת 928 לפנה"ס, ולפי הכרונולוגיה המסורתית היהודית בשנת ב'תתקס"ד (798 לפנה"ס)). באירוע זה התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת המקראית לשתי ממלכות, הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה, והממלכה הצפונית – ממלכת ישראל.
לפי התנ"ך, התיישבו שנים עשר שבטי ישראל בכנען והקימו בה התיישבות, שהפכה בהמשך לממלכה. עוד לפני הקמת הממלכה, כבר החל שבט יהודה להתנתק מעט משאר שבטי ישראל, למעט שמעון ובנימין. אחד הגורמים לפיצול נבע מהניתוק הגאוגרפי - משבטי עבר הירדן בשל ים המלח והמדבר, ומשבטי הצפון בשל ההתיישבות הישראלית הדלילה בהרי השומרון (בניגוד להרי יהודה והגליל). דלילות היישוב נבעה בשל העצים והצמחייה העבותה שהיו על כל ההרים והקשו על יישובם או, לפי הנחתם של מספר חוקרים, כיוון שבמקום נשארו התושבים המקוריים שהשתלבו בעם ישראל, כפי שמסתבר מהעדרן של ערי האזור מתיאורי הכיבוש ביהושע.
הניתוק היחסי של שבט יהודה בא לידי ביטוי בתקופת השופטים, כאשר שבטי הצפון והדרום נאבקו כל אחד בנפרד נגד יריביו. בסופו של דבר, התאחד העם כולו סביב מלכותו של שאול, אך הבקיעים נותרו. לפי הגרסה התנכ"ית, לאחר שניצח דוד את גולית הפלישתי ולאחר מיקוח דרישה נוספת מצד שאול נתן שאול לדוד את ידה של בתו מיכל כפי שהתחייב, אך אחר כך רדפו וניסה להורגו. דוד נמלט ובתקופה מסוימת אף חבר לפלשתים, אויביו המרים ביותר של שאול.
לאחר מות שאול בקרב מול הפלשתים בגלבוע ועמו בניו המובילים בתור לירושה, הלכו שבטי ישראל אחרי בנו הנותר- איש בושת שהומלך ביזמת אבנר בן נר, שר הצבא הדומיננטי של שאול: ואילו שבט יהודה המליך את דוד כשליטו. פילוג ומלחמת אחים זוטא זו ארכו כשבע שנים, בסופן נרצח אבנר בידי אנשי דויד. איש בושת מאבד את התמיכה ודוד מומלך על כל העם. אך סימני הקרע לא נעלמו לאורך כל ימי דוד, שלאחר ביסוס מלוכתו מוציא להורג, בעילות שונות ובאופן הדרגתי, את שאריות בני בית שאול, וכולא את בתו בארמון. בכך מבטיח כי לבית זה לא יהיה המשך.
ייתכן גם שבהמשך המלוכה חשו שבטי ישראל כי שבט יהודה מנכס את דוד לעצמו, כפי שמתבטא למשל לאחר שהוכנע מרד אבשלום, כשבאו אנשי יהודה להביא את דוד לירושלים "והנה כל איש ישראל באים אל המלך ויאמרו אל המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה"[1]. בעקבות זה הכריז שבע בן בכרי "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי"[2], והוביל חלק מהעם למרד בדוד, שנכשל במהרה.
שלמה כיוון את פעולותיו כדי לאחד את השבטים בממלכה, וכך למשל חילק אותה ל-12 נציבויות בגבולות שונים משל השבטים. למרות נסיונותיו, הניתוק הפנימי נשאר, אם כי לא התפרץ בימיו.
מלכות שלמה נפתחה בתקווה גדולה עם כינון יחסי מסחר בינלאומיים, ובמיוחד בניית בית המקדש. אך המקרא מספר כי בסוף ימיו, הנשים הנוכריות שנשא "הטו את לבבו"[3] והוא אפשר להן להקים בירושלים מקומות פולחן לאלים שונים. בעקבות זאת, ה' מחליט "לקרוע את הממלכה" מזרעו לאחר שימות, אם כי שבט אחד יישאר "למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי"[4].
עוד בחיי שלמה, בא הנביא אחיה השילוני לירבעם בן נבט, קורע בגד ל-12 חלקים ונותן לירבעם עשרה מהם. אחרי ההדגמה הוא אומר לירבעם בפירוש שממלכה תתחלק והוא ימלוך על עשרה שבטים, לעומת בן שלמה שימלוך על שבט אחד (כנראה בנוסף ליהודה). הנביא אף מבטיח לו - אם יתנהג כראוי, יזכה להמשך שושלתך, כמו שושלת בית דוד. לאחר נבואה זו ניסה שלמה להמית את ירבעם, אך זה מוצא מפלט במצרים.
הגורם הישיר לפילוג היה הסירוב להקלה במיסים הכבדים שהושתו על שבטי ישראל. תחילת תהליך המיסוי הייתה עוד בתקופת המלך דוד, כאשר דוד ציווה על יואב לפקוד את כל ישראל. המפקד נועד לצורכי קביעת מיסים - בתוצרת חקלאית, במס עובד, בגיוס לצבא ועוד. כתוצאה מהמפקד נהרגו שבעים אלף איש[5] במגפה שהוטלה על העם כעונש אלוהי. בספר דברי הימים מסופר כי שני שבטים לא נפקדו - שבט לוי (שהיה להם פטור ממס בגלל שירותם בקודש) ושבט בנימין (שבית המקדש היה בגבול נחלתו) (דברי הימים א כא, ו). יורשו של דוד, המלך שלמה, המשיך להטיל מיסים כבדים מאוד על העם על מנת לממן את מפעלי הבניה הגדולים שיזם. וכבר בתקופתו פרץ מרד, בראשותו של ירבעם בן נבט, שהיה ממונה על כל 'סבל' 'בית יוסף' (כלומר, על גביית המיסים משבטי מנשה ואפרים), אך המרד הזה נבלם וירבעם ברח מצרימה[6]. ייתכן כי שבט יהודה היה פטור ממסים היות שברשימת הניצבים של שלמה, שהיו ממונים על גביית המיסים, לא נזכר נציב לשבט יהודה[7]. רחבעם, בנו של שלמה, סירב להפחית את עול המיסים כבקשת העם וכתוצאה מכך פרץ מרד נוסף, שהתחיל עם רצח אדנירם (אֲדֹנִירָם בֶּן-עַבְדָּא), השר שהיה ממונה על גביית המיסים מטעם בית המלוכה[8] עוד מזמנם של דוד[9](שמואל ב כ, כד) ושלמה[10]. מרד זה הביא לפילוג הממלכה.
עם מותו של שלמה, בנו רחבעם בא לשכם כדי שיומלך על כל העם, ובמקביל קראו לירבעם בן נבט לחזור. במקום להמליך את רחבעם, העם בא וירבעם בראשו, ודורשים שישלוט ביד רכה יותר מאשר שלמה אביו, שהעביד את העם קשה לצורך מפעלי בנייה נרחבים. רחבעם המופתע פרש לשלושה ימי התייעצות כדי להחליט, ובסופו של דבר, במקום לנהוג כעצת יועצי אביו הזקנים, שטענו כי "אם היום תהיה עבד לעם הזה... והיו לך עבדים כל הימים"[11] הוא נשמע לעצת חבריו שהמליצו לו להיות קשוח עם העם ולהכריז שהוא יהיה אף קשוח מאביו. בעצתם הוא אמר: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" ועורר את זעם העם שהכריז "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל"[12]. רחבעם שלח אליהם את השר אדרם על המס אבל העם רגם אותו למוות ומרד בבית דוד באופן סופי.
השמועה על שובו של ירבעם התפשטה בעם וכל עם ישראל המליך אותו עליו, למעט שבט יהודה שנשאר נאמן. עם זאת, במלחמה שרחבעם יוצא אליה מיד כדי להשיב לעצמו את השלטון בצפון, גם שבט בנימין מתייצב לצידו. לפי הפסוקים הצליח רחבעם להוציא למלחמה משני השבטים 180,000 איש, אך בעקבות הופעתו של הנביא שמעיה המכריז כי הפילוג נעשה על ידי ה', העם חוזר למקומותיו.
כדי למנוע מהעם להתאחד בעתיד עם יהודה, פועל ירבעם לשינוי התפיסה הדתית של ממלכת הצפון ומקים עגלי זהב בבית אל ובדן, בגבול הדרומי ובגבול הצפוני של ישראל. יתר על כן, כדי למנוע כל אפשרות של קשר בין הממלכות, ירבעם משנה את לוח חגי השנה וקובע חג "בחודש אשר בדא מלבו"[13].
בשנים הראשונות הייתה יריבות גדולה בין שתי המדינות והן נלחמו זו בזו פעמים רבות, בדרך כלל ללא שינויים של ממש. אולם כבר בימי אחאב (כ-60 שנה לאחר הפילוג) המדינות מתיידדות והוא משיא את בתו למלך יהודה. גם בהמשך, בדרך כלל היו יחסים טובים בין ישראל ויהודה בהשוואה ליחסים עם המדינות הסובבות האחרות, אך לא תמיד.