פיל פורד
| לידה |
9 בפברואר 1956 (בן 68) רוקי מאונט שבקרוליינה הצפונית, ארצות הברית | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| עמדה | רכז | |||||||||||||
| גובה | 1.88 מטר | |||||||||||||
| מכללה | אוניברסיטת קרוליינה הצפונית | |||||||||||||
| דראפט |
בחירה שנייה, 1978 קנזס סיטי קינגס | |||||||||||||
| קבוצות כשחקן | ||||||||||||||
|
1978–1982 1982 1982–1983 1983–1985 |
קנזס סיטי קינגס ניו ג'רזי נטס מילווקי באקס יוסטון רוקטס | |||||||||||||
| הישגים כשחקן | ||||||||||||||
|
חמישיית העונה השנייה ב-NBA (1979) רוקי השנה ב-NBA (1979) חמישיית הרוקיז של העונה (1979) פרס ג'ון אר. וודן (1978) | ||||||||||||||
| קבוצות כמאמן | ||||||||||||||
|
1988–2000 2004–2005 2005–2007 2008–2010 |
קרוליינה הצפונית (עוזר) דטרויט פיסטונס (עוזר) ניו יורק ניקס (עוזר) שארלוט בובקאטס (עוזר) | |||||||||||||
| ||||||||||||||
פיל ג'קסון פורד הבן (באנגלית: .Phil Jackson Ford Jr; נולד ב-9 בפברואר 1956) הוא כדורסלן עבר אמריקאי, ששיחק בליגת ה-NBA בין השנים 1978–1985. בתחילת הקריירה הפגין יכולות קליעה ומסירה מצוינות אשר ביססו את מעמדו כאחד הרכזים המבטיחים ב-NBA, אך בשנת 1981 נפצע בעינו ומאז לא חזר להיות שחקן מוביל כשהיה.[1] לאורך קריירת ה-NBA רשם ממוצעים כוללים של 11.6 נקודות, 1.8 ריבאונדים ו-6.4 אסיסטים למשחק.[2]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קריירת מכללות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פורד נולד וגדל בעיר רוקי מאונט שבקרוליינה הצפונית. בין השנים 1974–1978 למד באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, ובארבע עונותיו כשחקן קבוצת האוניברסיטה קלע 18.6 נקודות בממוצע למשחק.[3] בעונתו השלישית באוניברסיטה הוביל את הקבוצה, יחד וולטר דייוויס, עד לגמר אליפות המכללות, אך במשחק הגמר עצמו הציג יכולת חלשה עקב פציעה במרפק, וקבוצתו הפסידה לאוניברסיטת מרקט בתוצאה 59–67.[4]
בסיום קריירת המכללות שלו ניצב פורד כקלע המוביל בתולדות קבוצת האוניברסיטה, עם 2,290 נקודות בסך הכול. פורד החזיק בשיא זה במשך 30 שנה, עד אשר עקף אותו טיילר האנסברו בדצמבר 2008.[5] בעונת 1976 נבחר פורד לחמישייה השנייה של העונה בליגת המכללות, ובשתי עונותיו האחרונות נבחר לחמישייה הראשונה. כמו כן זכה פורד בעונת 1978 בפרס ג'ון אר. וודן המוענק לשחקן המצטיין בליגת המכללות.[3]
נבחרת ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1976, בסיום עונתו השנייה במכללות, השתתף פורד באולימפיאדת מונטריאול כשחקן נבחרת ארצות הברית, בה שיחק תחת מאמנו מקרוליינה הצפונית דין סמית'. נבחרת ארצות הברית ניצחה את כל שבעת משחקיה בטורניר וזכתה במדליית הזהב. במהלך הטורניר קלע פורד 11.3 נקודות ומסר 9.0 אסיסטים בממוצע למשחק.[6]
קריירת משחק
[עריכת קוד מקור | עריכה]פורד נבחר על ידי קנזס סיטי קינגס בבחירה השנייה של דראפט ה-NBA לשנת 1978.[7] כבר בעונתו הראשונה ב-NBA הציג פורד יכולת מצוינת כשהוביל את הקינגס למאזן השלישי בטיבו באזור המערבי (48–34) עם ממוצעים למשחק של 15.9 נקודות, 8.6 אסיסטים (מקום רביעי בליגה) ו-2.2 חטיפות (חמישי בליגה). לצד הקלע אוטיס בירדסונג והסמול פורוורד סקוט ודמן, היה פורד חלק מקו אחורי צעיר ומבטיח שהצעיד את הקבוצה לשלוש הופעות רצופות בפלייאוף ה-NBA, בהדרכת מאמן הקבוצה הנכנס קוטון פיטסימונס. בסיום עונת הרוקי זכה פורד בתואר רוקי השנה ב-NBA, ואף נבחר לחמישייה השנייה של העונה. כמו כן סיים במקום השמיני בהצבעה לתואר ה-MVP של העונה הסדירה.[8]
בשתי העונות הבאות המשיך פורד להציג יכולת גבוהה עם ממוצעים של 16.8 נקודות ו-8.0 אסיסטים למשחק, אך בדיעבד היו אלו עונותיו האחרונות בליגה כשחקן מוביל; לקראת סוף עונתו השלישית, ב-22 בפברואר 1981, נפצע פורד בעינו השמאלית במהלך משחק מול גולדן סטייט ווריורס, כשנחבל מאצבעו של שחקן הווריורס וורלד בי. פרי.[1] כחודשיים לאחר מכן חזר לשחק והצטרף לקבוצתו לקראת תחילת סדרת גמר המערב מול יוסטון רוקטס, אך פורד התקשה לתרום (7.8 נקודות למשחק), והקינגס הפסידו בתוצאה 1–4.
בעונה הבאה השתתף פורד ב-72 משחקים, אך הפציעה בעין המשיכה להפריע לו ותפוקתו ירדה ל-9.9 נקודות ו-6.3 נקודות בממוצע למשחק. את עונת 1982/1983 התחיל כשחקן ניו ג'רזי נטס, שהעבירה אותו לאחר 7 משחקים למילווקי באקס, בה שיתף פעולה עם סידני מונקריף ומרקס ג'ונסון ועזר לה להעפיל לגמר המזרח. לקראת עונת 1983/1984 חתם ביוסטון רוקטס, ובמהלך העונה העוקבת שוחרר מהקבוצה. בשנת 1986 ניסה לשוב ל-NBA כשחתם על חוזה בלתי-מובטח בגולדן סטייט ווריורס, אך הוא נופה מסגל הקבוצה לפני תחילת העונה, ולמעשה פרש ממשחק פעיל.
למעשה ניתן לחלק את קריירת המשחק של פורד לשתי תקופות מובחנות: ב-227 המשחקים בהם שותף לפני הפציעה בעינו תרם פורד 16.5 נקודות ו-8.2 אסיסטים בממוצע למשחק, ולעומת זאת ב-255 המשחקים שלאחר הפציעה ממוצעיו צנחו ל-7.3 נקודות ו-4.8 אסיסטים למשחק בלבד.[2]
קריירת אימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1988 חזר פורד לאוניברסיטת קרוליינה הצפונית כשמונה לעוזר מאמן קבוצת הכדורסל, תחת מאמנו לשעבר דין סמית', ובשנת 1993 זכה עם הקבוצה באליפות המכללות. בהמשך שימש כעוזרו של ביל גת'רידג' באותו תפקיד, ובשנת 2000 פוטר יחד עם כל צוות האימון, ומונה לגזבר הקבוצה.[6]
בעונת 2004/2005 היה עוזר מאמן בדטרויט פיסטונס תחת לארי בראון, ובשתי העונות העוקבות בניו יורק ניקס, תחת אייזיאה תומאס. בעונות 2009–2010 חזר לעבוד עם בראון כעוזרו בקבוצת שארלוט בובקאטס.[9]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרופיל, באתר Basketball-Reference
- פרופיל, באתר Sports-Reference
- פרופיל אולימפי, באתר olympedia.org
- פרופיל, באתר פיב"א
- פרופיל, באתר ליגת ה-NBA
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Warriors Giving Ford Another Chance, באתר הניו יורק טיימס, 24 בספטמבר 1986
- ^ 1 2 סטטיסטיקות הקריירה של פורד ב-NBA, באתר Basketball-Reference
- ^ 1 2 סטטיסטיקות המכללות של פורד, באתר Sports-Reference
- ^ Injuries to key players as much a UNC hoop tradition as championships, באתר nsjonline.com, 28 במרץ 2017
- ^ Hansbrough sets career scoring record in UNC win, באתר ESPN, 19 בדצמבר 2008
- ^ 1 2 ביוגרפיה וסטטיסטיקות בנבחרת ארצות הברית, באתר Sports-Reference
- ^ רשימת הנבחרים בדראפט ה-NBA 1978, באתר Basketball-Reference
- ^ תוצאות ההצבעה לתואר ה-MVP של עונת 1978/1979, באתר Sports-Reference
- ^ Bobcats' Brown hires 3 assistants; pursues Moe, באתר ESPN, 4 ביוני 2008
| רוקי השנה ב-NBA | |
|---|---|
|
| נבחרת ארצות הברית – האלופה האולימפית - מונטריאול (1976) | ||
|---|---|---|
|
1 • 2 • 3 • 4 פורד • 5 שפרד • 6 דאנטלי • 7 דייוויס • 8 באקנר • 9 גרונפלד • 10 קאר • 11 מיי • 12 ארמסטרונג • 13 לגארדה • 14 האברד • 15 קופצ'אק • מאמן: סמית' |
| |
