פלישת ארצות הברית לאפגניסטן

פלישת ארצות הברית לאפגניסטן
United States invasion of Afghanistan

מפת המבצעים העיקריים של הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, מאוקטובר 2001 עד מרץ 2002, כולל גבולות הוולאיאת האפגניות
מלחמה: חלק ממלחמת אפגניסטן (2001–2014) ועד 2021, ומהמלחמה העולמית בטרור
תאריכים	10 ביולי 2001 – 17 בדצמבר 2001 (161 ימים)
מקום	אפגניסטן
עילה	פיגועי 11 בספטמבר
תוצאה	ניצחון של הכוחות בהובלת ארצות הברית נפילת ממשלת טליבאן הקמת המינהל האפגני הזמני (Afghan Interim Administration) הקמת כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי (International Security Assistance Force, ISAF) סיום מלחמת האזרחים באפגניסטן (1996–2001) תחילת התקוממות הטליבאן נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן (2021)
הצדדים הלוחמים ארצות הברית ארצות הברית הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת קנדה קנדה אוסטרליה אוסטרליה אפגניסטן (1992–2001) הברית הצפונית כוחות תומכים: הודו הודו רוסיה רוסיה טורקיה טורקיה טג'יקיסטן טג'יקיסטן אוזבקיסטן אוזבקיסטן טורקמניסטן טורקמניסטן איראן איראן ערב הסעודית ערב הסעודית פקיסטן פקיסטן טליבאן האמירות האסלאמית של אפגניסטן ג'יהאד אל-קאעדה בריגדה 055 ג'יהאד התנועה האסלאמית של אוזבקיסטן המפלגה האסלאמית של מזרח טורקיסטן התנועה לאכיפת החוק האסלאמי (TNSM) מפקדים ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש הממלכה המאוחדת טוני בלייר קנדה ז'אן קרטיין אוסטרליה ג'ון האוורד אפגניסטן (1992–2001) בורהנודין רבאני טליבאן מוחמד עומאר ג'יהאד אוסמה בן לאדן ג'יהאד מוחמד עאטף ג'יהאד ג'ומה נמנגאני סופי מוחמד

פלישת ארצות הברית לאפגניסטן התרחשה לאחר פיגועי 11 בספטמבר בסוף 2001^[1] ונתמכה על ידי בעלות הברית הקרובות של ארצות הברית, שפתחו רשמית בקמפיין של "מלחמה עולמית בטרור". הסכסוך מכונה גם מלחמת ארצות הברית באפגניסטן^[2] ופלישת 2001 לאפגניסטן. מטרותיה הפומביות של הפלישה היו לפרק את ארגון הטרור אל-קאעדה ולשלול ממנו בסיס בטוח של פעולות באפגניסטן על ידי סילוק ארגון הטליבאן מהשלטון.^[3] בריטניה הייתה בעלת ברית מרכזית של ארצות הברית וסיפקה תמיכה בפעולה צבאית כבר מתחילת ההכנות לפלישה. הפלישה הגיעה אחרי מלחמת האזרחים באפגניסטן בשנים 1996–2001 בין הטליבאן לקבוצות הברית הצפונית, אם כי הטליבאן שלט ב־90% משטחי המדינה עד 2001. פלישת ארצות הברית לאפגניסטן הפכה לשלב הראשון במלחמה באפגניסטן (2001–2014) עד להכרזה על סיומה בשנת 2014. בהמשך החלה נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן (2021).

נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, דרש מהטליבאן למסור את אוסאמה בן לאדן ולגרש את אל-קאעדה מהמדינה; בן לאדן כבר היה מבוקש על ידי ה-FBI מאז 1998. הטליבאן סירב להסגירו, אלא אם כן ארצות הברית תספק לטליבאן מה שהוא יחשיב כראיות משכנעות למעורבותו של בן לאדן בפיגועי 11 בספטמבר.^[4] כמו כן, הטליבאן התעלם מדרישות ארצות הברית לסגור בסיסי טרור ולמסור חשודים אחרים בטרור מלבד בן לאדן. ארצות הברית התייחסה בביטול לדרישות הטליבאן, החשיבה אותן כטקטיקת עיכוב חסרת משמעות, ופתחה במבצע "חופש מתמשך" ב-7 באוקטובר 2001 יחד עם בריטניה. מאוחר יותר הצטרפו לשתיים בשטח גם כוחות אחרים, כולל כוחות הברית הצפונית.^[5][6] ארצות הברית ובעלות בריתה הפילו במהירות את הטליבאן מהשלטון, עד 17 בדצמבר 2001, ובנו בסיסים צבאיים ליד ערים גדולות ברחבי המדינה. רוב חברי אל-קאעדה וטליבאן לא נפלו בשבי, אלא נמלטו לפקיסטן השכנה או נסוגו לאזורים הרריים כפריים או מרוחקים במהלך קרב טורה בורה.^{[דרוש מקור]}

בדצמבר 2001 הקימה מועצת הביטחון של האו"ם את כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי (ISAF) שיפקח על הפעולות הצבאיות במדינה ויכשיר את כוחות הביטחון הלאומיים של אפגניסטן. בוועידת בון בדצמבר 2001, נבחר חמיד כרזאי לעמוד בראש מינהל הביניים האפגני, אשר לאחר כינוס ה"לויה ג'ירגה" ("המליאה הגדולה") בבירה קאבול ב-2002 הפך למינהל המעבר של אפגניסטן ("המדינה האסלאמית הזמנית של אפגניסטן"). בבחירות העממיות ב-2004 נבחר כרזאי לנשיא המדינה, אשר בשלב זה נקבע שמה כרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן.^[7] באוגוסט 2003 הצטרפה נאט"ו כבת-ברית והשתלטה על ראשות כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי.^[8] חלק אחד מכוחות ארצות הברית באפגניסטן פעל בפיקוד נאט"ו, ואילו יתר הכוחות נותרו בפיקודה הישיר של ארצות הברית. מנהיג הטליבאן, מוחמד עומאר ארגן מחדש את התנועה, וב-2002 טליבאן פתח במרד נגד הממשלה ונגד כוח הסיוע הבינלאומי, שנמשך שנים רבות.^[9][10] השתלטות הטליבאן על אפגניסטן גרמו להתפוררות הממשלה והיו במקביל לנסיגה האמריקאית.

לקריאה נוספת

• Seth Jones, In the Graveyard of Empires, Norton & Company, 2009
• Donald P. Wright et al., A Different Kind of War: The United States Army in Operation Enduring Freedom (OEF) October 2001-September 2005, Fort Leavenworth, Kansas: Combat Studies Institute Press, 2009
• Jack Fairweather, The Good War: Why We Couldn't Win the War or the Peace in Afghanistan, Random House, 2014, ISBN 1448139724, 9781448139729
• Leigh Neville, Special Operations Forces in Afghanistan, Osprey Publishing, Elite 163, Osprey, 2008. ISBN 9781846033100ISBN 9781846033100. Interesting account of early war operations, mostly before Operation Anaconda.

הערות שוליים

1. Peter Dahl Thruelsen, From Soldier to Civilian: Disarmament Demobilisation Reintegration in Afghanistan, DIIS Report 2006:7, 12, supported by Uppsala Conflict Database Project, Uppsala University.
2. "U.S. War in Afghanistan: 1999-Present". cfr.org. Council on Foreign Relations. 2014. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2015. נבדק ב-21 בפברואר 2015.
   
   "U.S. War in Afghanistan". NBCNews.com. NBC News Digital. 2015. נבדק ב-21 בפברואר 2015.
   
   Lamothe, Dan (6 בינואר 2015). "This new graphic shows the state of the U.S. war in Afghanistan". Washington post. נבדק ב-21 בפברואר 2015.
   
   Matt Doeden; Blake Hoena (1 בינואר 2014). War in Afghanistan: An Interactive Modern History Adventure. Capstone. p. 2. ISBN 978-1-4765-5221-7.
   
   David P. Auerswald; Stephen M. Saideman (5 בינואר 2014). NATO in Afghanistan: Fighting Together, Fighting Alone. Princeton University Press. p. 87. ISBN 978-1-4008-4867-6.
   
   Michael Cox; Doug Stokes (9 בפברואר 2012). US Foreign Policy. Oxford University Press. p. 140. ISBN 978-0-19-958581-6.
   
   Robert M. Cassidy (Ph.D.) (2004). Peacekeeping in the Abyss: British and American Peacekeeping Doctrine and Practice After the Cold War. Greenwood Publishing Group. p. 243. ISBN 978-0-275-97696-5.
3. Darlene Superville and Steven R. Hurst. "Updated: Obama speech balances Afghanistan troop buildup with exit pledge they killed over 4000 americans". cleveland.com. Associated Press. and Arkedis, Jim (23 באוקטובר 2009). "Why Al Qaeda Wants a Safe Haven". Foreign Policy. נבדק ב-13 ביוני 2014.
4. "Bush rejects Taliban offer to hand Bin Laden over". The Guardian. נבדק ב-24 בינואר 2015.
5. Vulliamy, Ed; Wintour, Patrick; Traynor, Ian; Ahmed, Kamal (7 באוקטובר 2001). "After the September Eleventh Terrorist attacks on America, "It's time for war, Bush and Blair tell Taliban – We're ready to go in – PM|Planes shot at over Kabul"". The Guardian. London. נבדק ב-2 באוגוסט 2011.
6. "Canada in Afghanistan: 2001". National Post. נבדק ב-7 ביוני 2013.
7. Felbab-Brown, Vanda (2012). "Slip-Sliding on a Yellow Brick Road: Stabilization Efforts in Afghanistan". Stability: International Journal of Security and Development. 1 (1): 4–19. doi:10.5334/sta.affree
8. Rubin, Alyssa J. (22 בדצמבר 2009). "NATO Chief Promises to Stand by Afghanistan". The New York Times. נבדק ב-29 בינואר 2014.
9. "The Taliban Resurgence in Afghanistan". אורכב מ-המקור ב-27 בספטמבר 2006.
10. Rothstein, Hy S (15 באוגוסט 2006). Afghanistan: and the troubled future of unconventional warfare By Hy S. Rothstein. ISBN 978-81-7049-306-8.