פרסיקה
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
קטסיאס  |
| שפת המקור |
יוונית עתיקה |
  | |
פרסיקה (ביוונית עתיקה: Περσικά) הוא טקסט יווני עתיק אבוד, המחולק ל-23 ספרים, על היסטוריה אשורית, מדיית ופרסית, שנכתב על ידי קטסיאס מקנידוס (אנ'), רופא בחצר המלך ארתחששתא השני (404–358 לפני הספירה). סגנונו וערכו של החיבור עבור חקר ההיסטוריה האחמנית היו נושא לוויכוחים רבים בקרב חוקרים מודרניים.
תמצית החיבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרים 1–3: היסטוריה אשורית. הספרים תיארו את שלטונו של המלך האגדי נינוס (אנ'), שייסד את האימפריה האשורית ואת העיר נינוה, וכבש חלקים נרחבים של מערב אסיה; שלטונה של המלכה האגדית סמירמיס ופלישתה להודו; שלטונם של ניניאס ושל סארדאנאפאלוס וסוף האימפריה האשורית לאחר המרידות של ארבסס (אנ') ממדי ובלסיס מבבל.
ספרים 4–6: היסטוריה מדיית. הספרים סיפרו על תולדות האימפריה המדיית מתקופת שלטונו של ארבסס ועד לתקופת שלטונו של אסטיאגס ותבוסתו בידי כורש הגדול מפרס. ייתכן שספרים 1–6 נהגו במקור כחיבור נפרד שהוקדש לאסיריאקה ולמדיקה, ומנוגדת לשאר החיבור שהוקדש להיסטוריה הפרסית.
ספרים 7–11: כורש הגדול (600–530 לפנה"ס). הספרים תיארו את עלייתו של כורש ממוצאו הצנוע, את כיבושו את האימפריה המדיית ואת שלטונו עד מותו.
ספרים 12–15: שלטונם של כנבוזי השני (530–522 לפנה"ס), דריווש הראשון (522–486 לפנה"ס) וחשיארש הראשון (486–465 לפנה"ס).
ספרים 16–17: שלטונו של ארתחששתא הראשון (465–424 לפנה"ס), כולל מרד אינארוס במצרים (460–455 לפנה"ס) ומרד מגביזוס (אנ') (448 לפנה"ס).
ספר 18: שלטונם של חשיארש השני (424 לפנה"ס), סוגדיאנוס (424 לפנה"ס) ודריווש השני אוכוס (423–405/4 לפנה"ס), כולל מזימותיה של אשתו, המלכה פריסאטיס.
ספרים 19–23: שלטונו של ארתחששתא השני עד שנת 398 לפנה"ס, כולל מרד כורש הצעיר ומותו בקרב קונקסה (401 לפנה"ס), מזימותיה של המלכה האם פריסאטיס (שעינתה והוציאה להורג את רוצחי כורש הצעיר ושהרעילה את אשתו האהובה ביותר של המלך סטטיירה), ותפקידו של קטסיאס כנושא ונותן (עם קונון מאתונה). נראה שהחיבור הסתיים ברשימה של מלכים מנינוס וסימרמיס ועד ארתחששתא השני.
המסורת הטקסטואלית של הפרסיקה של קטסיאס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרסיקה של קטסיאס לא נשתמרה באמצעות מסורת כתבי יד. הידע עליו נגזר מקורו בקטע מתוך פפירוס בודד המכיל 29 שורות טקסט (POxy 2330) והפניות אצל מחברים עתיקים מאוחרים יותר, שהחשובים בהם הם דיודורוס סיקולוס, ניקולאוס איש דמשק, דיוניסיוס מהליקרנסוס, פלוטרכוס, קלאודיוס איליאנוס, אתנאיוס והבישוף הביזנטי פוטיוס. רוב מכריע של ההפניות המאוחרות יותר מתייחס לפרסיקה במקום לצטט אותן מילה במילה, ובכך אינו מאפשר לנו גישה ישירה למילותיו של קטסיאס עצמו.
המהדורות החשובות ביותר של קטעי הפרסיקה כוללות:
- Felix Jacoby 1958: Die Fragmente der griechischen Historiker, Teil 3c (Autoren über einzelne Länder), Nr. 688
- König, F. W 1972: Die Persika von Ktesias von Knidos. Graz: Selbstverlag des Herausgebers
- Lenfant, Dominique 2004: Ctesias de Cnide, La Perse - L'Inde - Autres Fragments. Paris: Budé, Les Belles Lettres
הז'אנר של הפרסיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרסיקה של קטסיאס משתלבת במסורת רחבה יותר של חיבורים היסטוריים ואתנוגרפיים יווניים עתיקים העוסקים בהיסטוריה ובתרבות של המזרח הקרוב. הסופרים היוונים הקדומים ביותר של פרסיקה נאספו בין Fragmenta historicorum Graecorum (גר') של פליקס יעקובי וכוללים את הקטאיוס ממילטוס (1), הלאניקוס איש לסבוס (4), כארון איש למפסקוס (262), דיוניסיוס ממילטוס (687) וקסנתוס איש סארדיס (765). לחלק מהסופרים הללו, כמו דיוניסיוס, הייתה התמקדות צרה במלחמות יוון-פרס של תחילת המאה ה-5 לפנה"ס, בעוד שאחרים, כמו הלאניקוס, אימצו גישה רחבה יותר דומה לזו של קטסיאס ועסקו בכל ההיסטוריה של האימפריות האשורית, המדיית והפרסית.
הסופר החשוב ביותר שעסק בהיסטוריה הפרסית לפני קטסיאס היה הרודוטוס מהליקרנסוס, שה"היסטוריות" המשפיעות ביותר שלו נשתמרו בשלמותן. נראה שקטסיאס היה הסופר המוקדם ביותר שניסה לכתוב היסטוריה פרסית אחרי הרודוטוס. פרסיקה של קטסיאס נתפסה לעיתים קרובות כתגובה להרודוטוס. פוטיוס, שעדיין היה יכול לקרוא את הפרסיקה של קטסיאס, כתב: "[הוא] מספק תיאור של כורש, כנבוזי, המאגי, דריווש וחשיארש, שבו הוא חולק כמעט לחלוטין על הרודוטוס, אותו הוא מאשים בשקר בקטעים רבים ומכנה ממציא אגדות". חוקרים רבים מקבלים שהיחס של פרסיקה של קטסיאס להרודוטוס היה אנטגוניסטי. חוקרים אחרים, כמו ביכלר, חושבים שקטסיאס עשה פרודיה על הרודוטוס וכתב "כמו סוג של היתול ו... לא ניסיון רציני לתקן את הרודוטוס".
מקורותיו של קטסיאס וסגנון הפרסיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסכם על כך שקטסיאס הושפע מהסופרים המוקדמים יותר של מסורת הפרסיקה. חשוב מכך, נראה שהוא היה הסופר היווני הראשון שראה את פרס מבפנים, כחבר ותיק בחצר הפרסית. ככזה, נראה שגם הייתה לו גישה לארכיונים המלכותיים.[1] קיומם של מסמכים מנהליים כאלה בפרס נותר שנוי במחלוקת. בנוסף, לא ידוע אם קטסיאס ידע פרסית עתיקה (או כל שפה אחרת שהייתה בשימוש בחצר המלוכה), וגם אם ידע את השפה, מוטל ספק בכך שהוא יכול היה לקרוא את כתב היתדות. נטען שייתכן שהמקור החשוב ביותר לחיבורו של קטסיאס היו התיאורים בעל פה (אפוסים, רומנים וסיפורים היסטוריים), שהיו אופייניים לחברות המזרח הקרוב הקדומות. לפיכך, התיאור של קטסיאס עשוי היה להיות בעל ערך כמציג את ההיסטוריה הפרסית באופן שבו הפרסים עצמם נהגו לראות אותה.
מכיוון ששפתו המקורית של קטסיאס נשמרה רק בפרגמנט בודד, קשה מאוד להעריך את סגנון כתיבתו. פתיחותו למסורות שבעל פה והדגש ששם על אפיזודות מלודרמטיות בחצר המלוכה (המרוכזות, בחלק האחרון של החיבור, סביב דמותה של המלכה פריסאטיס) מרמזים על חיבור שנמצא בין היסטוריה ובדיה, וקרוב לז'אנר הרומן. עדות חשובה על סגנונו הדרמטי של קטסיאס מגיעה מדיוניסיוס מהליקרנסוס (על סגנון 3): "האשמה של להג המובאת לעיתים קרובות נגד קטסיאס על רקע חזרותיו יכולה אולי להיות מבוססת בקטעים רבים, אך במקרים רבים אלה הם מבקריו שאינם מצליחים להעריך את חיוניותו של הסופר. אותה מילה חוזרת על עצמה מכיוון שלעיתים קרובות הדבר עושה רושם גדול יותר". דיוניסיוס ממשיך ומצטט את הדרך שבה קטסיאס עיצב דיאלוג פתטי בין המלכה האם פריסאטיס לבין שליח המודיע לה על מותו של בנה כורש הצעיר. דיוניסיוס מסיק כי: "בסך הכל המשורר הזה (שכן קטסיאס בהחלט יכול להיקרא משורר) הוא אמן בתיאור בעל חיות לאורך כל כתביו."
התקבלות הפרסיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד שהאינדיקה הפרדוקסוגרפית של קטסיאס זכתה לקבלה קשה בעת העתיקה וזכתה ללעג על הפנטזיות שלה על ידי מגוון סופרים כולל לוקיאנוס, נטען שההתקבלות של הפרסיקה, המבוססת הרבה יותר, הייתה בדרך כלל חיובית יותר. היא בהחלט השפיעה על שני מחברים מאוחרים יותר של "פרסיקה", שכתבו בעשור האחרון של השלטון האחמני בפרס: דינון איש קולופון (אנ') והרקלידס (אנ') איש קימה.
במחקר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הפרסיקה נתפסה לעיתים קרובות כלא אמינה ומאכזבת. במחצית השנייה של המאה ה-20, בעקבות ספרו השנוי במחלוקת של אדוארד סעיד משנת 1978, להאשמת חוסר האמינות נוספה האשמה באוריינטליזם. התומכת הקולנית ביותר של תפיסה זו הייתה ההיסטוריונית הלין סנסיסי-וורדנבורג (אנ').
לאחרונה ניסו חוקרים לראות את קטסיאס בתנאים שלו ולאור מה שהוא עצמו ניסה להשיג: לא היסטוריה, אלא תיאור תוסס ודרמטי המבוסס, בין היתר, על ניסיונו שלו בחצר המלוכה הפרסית ועל מסורות פרסיות בעל פה שהוא בא איתן במגע.