קמח עצמות (באנגלית: Bone meal) משמש כדשן אורגני לצמחים או כתוסף תזונה לבעלי חיים. הדישון משתחרר באיטיות, התרומה העיקרית של קמח העצמות היא הזרחן והחלבון הכלולים בתערובת.
קמח עצמות הוא תוסף מזון או דשן המופקים על ידי תוצרי לוואי מן הטבע. ניתן להשתמש ברוב החוות החקלאיות לייצור קמח עצמות.
תהליך ההכנה של התערובת, מבוצע על ידי טחינה של עצמות בעלי חיים ומוצרי פסולת ביתיים.[1]
הכנת קמח העצמות מבוצעת בחוות ייעודיות אשר משלבות אספקה של עצמות ושל זרעים.
קמח עצמות יחד עם מגוון קמחים אחרים, בעיקר קמח בשר, משמש כתוסף תזונה לבעלי חיים. הוא משמש כדי להאכיל חיות אשר אינן מעלות גרה.
קמח עצמות במקור, שימש כתוסף סידן תזונתי אנושי. במחקרים שפורסמו בשנות השמונים נמצא כי מרכיבים רבים בקמח העצמות היו מזוהמים בעופרת ובמתכות רעילות אחרות, ולכן הקמח אינו מומלץ עוד כמקור סידן.
בתור דשן, קמח עצמות הוא גם מקור מצוין לסידן, אך אינו מספק מספיק חנקן כדי להועיל לצמחים.[2] על פי מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת המדינה של קולורדו. צמחים יכולים להשיג זרחן מקמח עצמות אם ערך pH של האדמה נמוך מ-7.0 (אדמה חומצית).
בדישון, בחקלאות יחס ה-NPK (חנקן-זרחן-אשלגן) של קמח עצמות, יכול להשתנות. מערך של 3-15-0 לגובה 2-22-0.,[3]
בקרה נאותה על התערובת יכולה להפחית מזהמי סלמונלה. כדי[4] למנוע את התפשטות מחלת הפרה המשוגעת - ספגת המוח (BSE).
השימוש בפטריות המיקוריזה נועד כדי להפוך את החומרים התזונתיים בדשן לזמינים לצמח, פטריות המיקוריזה חודרות לשורשים ומפרקות את התרכובות המכילות את הזרחן לספיגה וניצול קל יותר, והצמחים מספקים חזרה לפטריות המיקוריזי חומצות אמינו וסוכרים.[5]
תהליך ייצור של קמח עצמות הוצע לראשונה בסביבות שנת 1840 על ידי יוסטוס פון ליביג (המסת עצמות בעלי חיים בחומצה גופרתית) ובא לידי שימוש לראשונה בבריטניה על ידי הכומר ג'יימס רוברטסון בעיירה אלון, אברדנשייר בסקוטלנד בשנת 1841.[6]
באירופה של המאה ה-19 היה ייצור בקנה מידה גדול וסחר בינלאומי רב בקמח עצמות החיוני להתפתחות החקלאית.[7]
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)