המושג תרבות הפחד (או אקלים של פחד) נוצק על ידי הסוציולוג האמריקני בארי גלסנר. במרכזו ניצב הרעיון שאנשים עלולים לעורר פחד בציבור הרחב להשגת מטרות פוליטיות או עסקיות באמצעות הטיה רגשית.[1]
אחד הצדדים ההרסניים של מנהיגות מתבטא במנהיגים הפועלים בסגנון שזכה לכינוי "עריצים קטנים". זאת באמצעות הפעלת סגנון רודני של ניהול, המייצר אקלים של פחד במקום העבודה.[2] בין האמצעים המייצרים תרבות פחד במקום העבודה ניתן למנות מתן חיזוק שלילי המעורר תחושות של פחד וספק.[3] בנוסף, אקלים של פחד יכול להיווצר כאשר נוצרת התחושה שהתנהלות ביריונית נסבלת ועוברת בשתיקה.[4] סגנון מנהיגות סמכותי עשוי לתרום ליצירת אווירה של פחד, כאשר אין מקום לניהול דיאלוג ותלונה נחשבת לחסרת תועלת.[5]
ממחקר שנערך בקרב חברי איגוד המגזר הציבורי בארצות הברית עולה כי אחד מכל חמישה עובדים דיווח ששקל לעזוב את מקום העבודה בעקבות חשיפה להתנהלות בריונית.[4]
המנהיג הנאצי הרמן גרינג הצביע על האופן שבו אנשים יכולים להפוך למפוחדים ולתמוך במלחמה שהם מתנגדים לה, באמצעות יצירת הרושם שהם נתונים להתקפה. זאת תוך גינוי המתנגדים למלחמה והתייחסות אליהם כמי שחושפים את המדינה לסכנה.
הפמיניסטית סוזן בראונמילר (Brownmiller), בספרה "בניגוד לרצוננו" מעלה טענה כי אונס הוא: "תהליך מודע של הטלת אימה, לא פחות ולא יותר, ובאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד".[6] על פי תפיסה זאת, תרבות הפחד מהווה מניע אימננטי בתרבות האונס והיא חלק מהדרך שבה יש המפגינים שליטה בנשים.
לתקשורת המונית יכולת השפעה רבה על יצירת אקלים של פחד. מחקרים מלמדים על הקשר בין צריכת תקשורת לבין פחד מפשע. זאת כאשר הטלוויזיה והרשתות החברתיות מתמקדות בפשעים אלימים ובפעולות טרור. ההשפעות הפסיכולוגיות של החשיפה המתמדת לפשע ולסכנה מתבטאת במצבי דיכאון, חרדה ונדודי שינה.[7]