אלבום אולפן מאת סווייד | |
יצא לאור | 10 באוקטובר 1994 |
---|---|
סוגה | בריטפופ |
שפה | אנגלית |
אורך | 57:50 |
חברת תקליטים | Nude Records |
הפקה | Ed Buller |
Dog Man Star הוא אלבומה השני של להקת הרוק האלטרנטיבי האנגלית סווייד, שיצא באוקטובר 1994 ב-Nude Records. האלבום הוקלט בלונדון באולפני מאסטר רוק בתחילת 1994, והופק על ידי אד בולר. זה היה האלבום האחרון של סוויד בהשתתפות הגיטריסט ברנרד באטלר שלא חזר ללהקה במשך שנים רבות; המתיחות הגוברת בינו לבין הזמר ברט אנדרסון הסתיימה בכך שבאטלר עזב לפני שההקלטה הושלמה.[1]
בניגוד לאלבום הבכורה, בו ניכרו השפעותיהם של דייוויד בואי והסמית'ס, "Dog Man Star" מפגין אסתטיקה מגוונת יותר ושואב ממגוון רחב יותר של השפעות. אף על פי שהוא לא הצליח מסחרית כמו קודמו, הגיע למקום השלישי במצעד האלבומים הבריטי וזכה למעמד אלבום זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות הבריטי (BPI) בנובמבר 1994. האלבום תואר על ידי מגזין ה"רולינג סטון" כ"אחד האלבומים היומרניים ביותר שיצאו אי פעם על ידי חברת תקליטים גדולה."[2] שאינו עולה בקנה אחד עם סצנת המוזיקה המיינסטרים ומראה שהלהקה סטטה הרחק מ"סצנת בריטפופ" של הלהקות[3] "Dog Man Star" זכה לשבחים על ידי מבקרים וצבר בהתמדה קהל מאזינים. באוקטובר 2013, מיקם מגזין "NME" את האלבום במקום ה-31 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים.
בתחילת 1994, כשסוויד עמדה להוציא את הסינגל "Stay Together", האווירה בלהקה הייתה בשפל. אביו של באטלר מת בדיוק כשהלהקה עמדה להתחיל את סיבוב ההופעות השני שלה באמריקה. השבוע הראשון של הסיבוב בוטל, והלהקה טסה חזרה ללונדון מניו יורק. כשהסיבוב אכן התחדש, באטלר היה כבר מאורס לארוסתו אליסה – התרחק משאר חברי הלהקה הרבה יותר מבעבר. לדברי באטלר, "הם ממש התרעמו על העובדה שהם היו בסיבוב הופעות עם מישהו שלא רצה לחגוג". באטלר אפילו נסע בנפרד, או לבד, במונית, או באוטובוס התיירות של הקרנבריז. ואז, באטלנטה, הלהקה סבלה מעליית הביקוש שהם יהיו המופע פותח של הקרנבריז, שהפכו ללהקה מושכת קהל גדול יותר, הודות ללהיט
"Linger".; אנדרסון אמר ש"כל עניין היריבות בין הלהקות יצא מכל פרופורציה".[4] עד שהגיעו לניו יורק, לחברי סוויד נמאס וההופעות האחרונות בוטלו.
לדברי המתופף סיימון גילברט, באטלר הפך לבלתי נסבל ובלתי אפשרי לעבוד איתו, והלהקה לא יכלה לתפקד יחד יותר. כדי להקליט את אלבומו הבא של סוויד עבר אנדרסון להייגייט, צפון לונדון, והחל לכתוב מילים בזמן שהוא חי בדירה מבודדת; תקופה אשר מפורטת בביוגרפיה של הלהקה "Love and Poison".
האלבום תואר מאוחר יותר על ידי הסופר ניק דורדן כ"תקליט הרוק הבריטי המפונפן והמפוצץ ביותר של העשור".[5] אנדרסון אמר שהסאונד המופרז שלו נובע מהשימוש שלו בסמים פסיכדליים: "עשיתי הרבה מאוד אסיד באותו זמן, ואני חושב שזה זה שנתן לנו את הביטחון לפרוץ גבולות." הוא גם אמר שהוא שגשג בסביבה הסוריאליסטית שבה חי באותה תקופה; בסמוך הייתה כת הידועה בשם המנוניטים, שלעיתים קרובות היו שרים מזמורים במהלך בולמוס הסמים של אנדרסון. לאחר הצלחת אלבום הבכורה שלהם, זמש זכו לשבחים כממציאים של בריטפופ, משהו שהם היו גאים בו לזמן קצר. עם זאת, בריטפופ התחיל להיות נשלט על ידי הלהקות האחרות, בעיקר אואזיס, בלר ופאלפ. זה הגעיל את אנדרסון, שכינה את הבריטפופ "סרט 'Carry On' מוזיקלי". מחשש שהוא היה במסלול התנגשות להפוך לסלבריטאי, הרחיק את עצמו בכוונה מהמקום, מה שגרם למעבר שלו להיגייט. "לא יכולנו להיות יותר חסרי עניין בכל העניין המטורף הזה, דמוי קריקטורה, מזויף ממעמד הפועלים", אמר הזמר ב-2008. "ברגע שהכרנו את זה, הלכנו וכתבנו את 'Dog Man Star'. לא יכולת למצוא תקליט שהוא פחות בריטפופ."
אנדרסון הצהיר שהרבה מהמיניות של האלבום נוצרה בהשראת פרינס. הוא גם שאב השראה מסקוט ווקר. בספרו "The Last Party", ג'ון האריס סבר שהשפעתו של ווקר הייתה נפוצה לאורך האלבום, והדגיש את השירים "Still Life" ו-"Black or Blue". השפעות נוספות היו "כלבי האהבה" של קייט בוש ו-"Berlin" מאת לו ריד; שאנדרסון תיאר כ"אלבומים עם מסע מוזיקלי וסיפורים של עצב וחושך". באטלר שאב השראה מ The queen is dead של הסמיתס, Closer של ג'וי דיויזן ועוד.
ניל שטראוס כתב "הניו יורק טיימס", אמר: "האלבום מסתכל אחורה לעידן שבו גלאם רוק פגש רוק אמנותי, עם שירים מעובדים בקפידה המושרים עם ראוותנות שמזכירה את דייוויד בואי ומלווים בכל דבר מתזמורת בת 40 נגנים. לסינתיסייזר ישן של Moog."[6] השפעת בואי עדיין הייתה נוכחת בכל מקום, אולם בניגוד להופעת הבכורה שלהם, זמש התמקדה בצליל אפל ומלודרמטי יותר. כמה מבקרים השוו את התקליט ל-"Diamond Dogs".[7] עם רבים שמציינים את השיר "The power" בתור האודה הברורה ביותר לבואי.
ב-2011, בריאן בויד מה-"אייריש טיימס" כתב על כך שהתקליט עורר "בלבול המוני" בקרב המבקרים, עם מילים כמו מפוצץ ומפומפוזי בביקורות רבות.[8] בבריטניה, בעוד שחלקם הודו שהוא לא חף מפגמים, המבקרים דיברו פה אחד בחיוב על הסידורים הניסיוניים של התקליט. ג'ון האריס מ-"NME" כינה אותו "תקליט מבהיל: אלבום מוקף בחום הלבן של משהו שקרוב לגאונות". הוא הוסיף: "השירים של 'Dog Man Star' הם עיצובים מפוארים, שנחקקו על רקע גרנדיוזי". דייוויד סינקלייר מהמגזין "Q" כתב: "עם 'Dog Man Star' הקבוצה זיכה כמעט כל טענה שהועלתה אי פעם בשמם. אלבום ארוך, רחב ידיים ולא לגמרי חסר פגמים, הוא יוכרז בשנים הבאות כהישג הגמר של הרכב שהמציא מחדש את הרוקנ'רול האנגלי, להקת גיטרות בשנות התשעים." ניקולס ברבר מה"אינדפנדנט" כינה את זה "תערובת של פופ הוקס ומחוות תיאטרליות". הוא הוסיף: "לפעמים 'Dog Man Star' הוא מבולגן ומופרך. אבל שום אוסף תקליטים אינו שלם בלעדיו."[9]
סטיוארט מקוני מ"סלקט" כינה אותו "שיא נהדר; לפחות טוב כמו הופעת הבכורה שלהם וכנראה טוב יותר כאשר צופים בו דרך הטלסקופ ההפוך של ההיסטוריה". David Cavanagh מ-"Mojo" שיבח את התקליט, עם שבחים מיוחדים לשני השירים האחרונים; קורא לזה אוסף של "שירי פסנתר מעולים ומספרי רוק מגניבים... לפני שהגיע לשיא עם כנראה 15 הדקות הטובות ביותר מכל תקליט השנה". מחוץ לעיתונות הלונדונית, ה-"Ireland's Hot Press", האינדיפנדט האירי,[10] ומגזין "Scotland's List" פרסמו ביקורות חיוביות.
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)