![]() | |
בימוי |
לני ריפנשטאהל ![]() |
---|---|
תסריט |
לני ריפנשטאהל ![]() |
עריכה |
לני ריפנשטאהל ![]() |
מוזיקה |
ג'ורג'ו מורודר ![]() |
מדינה |
גרמניה ![]() |
חברה מפיצה |
Odeon Cinemas ![]() |
הקרנת בכורה |
2002 ![]() |
משך הקרנה |
45 דק' ![]() |
סוגה |
סרט טבע, סרט אילם ![]() |
מקום התרחשות |
האיים המלדיביים ![]() |
דף הסרט ב־IMDb | |
![]() ![]() |
Impressionen unter Wasser (רשמים מתחת למים) הוא סרט תיעודי משנת 2002, בבימויה של לני ריפנשטאהל.
לאחר צאת הסרט שלה Tiefland ב-1954, במשך עשרות שנים ניכר היה שזו תהיה עבודתה האחרונה של ריפנשטאהל, שראתה צניחה בקריירה שלה אחרי מלחמת העולם השנייה, בשל חברותה עם קנצלר גרמניה, אדולף היטלר ויצירת סרטי תעמולה עבור המשטר הנאצי אך מספר ימים לפני יום הולדתה ה-100, ראה אור הסרט, אותו ביימה, ואשר כלל הקדמה במילותיה. הסרט הוקרן בבכורתו בברלין 48 שנים אחרי Tiefland.[1]
Impressionen unter Wasser הוא התוצאה של 30 שנה של צילומים מתחת למים. ב-1983 היא תיארה את מטרתה ביצירת הסרט: "סרטי 'מתחת למים' הם או מדעיים, כסרטיו של ז'אק קוסטו, או סנסציוניים, כמו סרטי הכרישים ההוליוודיים. אך אין בנמצא סרטים כמו זה שאנו מתכננים."[2]
מקטעים מהצילומים הימיים הרבים שלה הוצגו לציבור לראשונה בשנת 1993 בסרט התיעודי Die Macht der Bilder: Leni Riefenstahl (כוחן של התמונות: לני ריפנשטאהל), אשר יוצריו עקבו אחרי מסע הצילומים שערכה באותה התקופה.
Impressionen unter Wasser הוקרן בבכורתו ב-Delphi am Zoo, בברלין, ב-14 באוגוסט 2002, שבוע לפני חגיגות המאה להולדתה של ריפנשטאהל. הסרט שודר למחרת בערוץ הצרפתי/גרמני Arte, יחד עם ריאיון עם ריפנשטאהל ושידור של הגרסה המקורית לסרטה משנת 1932, Das Blaue Licht. הסרט גם נבחר להקרנה בפסטיבל הסרטים העצמאיים של מאווי ב-2003, ובפסטיבל הסרטים הבינלאומי של אופורטו (פנטספורטו) ב-2004.[3] הסרט יצא ב-DVD באפריל 2003.
הסרט צולם בעיקר סביב פפואה גינאה החדשה, ובמהותו הוא אוסף של צילומים שצולמו בניהולה של ריפנשטאהל בין 1970 ו-2000.[4] מקומות נוספים שמצולמים בסרט כוללים את המלדיביים, סיישל, קניה, טנזניה, אינדונזיה, הים האדום, איי קוקוס (באוקיינוס השקט) והים הקריבי (קובה). ריפנשטאהל דחתה את הטענה שמדובר ב"קאמבק": "תמיד הייתי פעילה, וגם אמשיך להיות. הסרט שלי מציג את היופי של העולם התת-ימי. אני מקווה שהוא ייגע במצפון של הצופה, מכיוון שהוא ממחיש בדיוק מה העולם יאבד כאשר שום דבר לא נעשה כדי לעצור את ההרס של האוקיינוסים שלנו. אמרתי פעם שאני מאוד מוקסמת מן היפה ומן החי. אני מחפשת הרמוניה, ומתחת למים, אני בסופו של דבר מצאתי אותה."[5]
ריפנשטאהל גם תרמה הקדמה לסרט, שבה היא דנה בעבודתה ובמסעות הימיים שלה.[6]
הסרט משך תגובות מעורבות מצד המבקרים. בעיתון Tagesspiegel Daily התייחסו לדימויים בצבעי הממתקים שיצרה ריפנשטאהל ולשיערה הבלונדיני השופע: "כאילו זה צויר על ידי אמן פופ על LSD".[7] מגזין Time Out הביע עמדה נייטרלית, וכן מעט בלבול בשל היעדר קריינות בסרט. הביקורת על המוזיקה שהולחנה על ידי מורודר-ווקר הייתה שלילית.[8] מבקרים אחרים השוו את הסרט לסרטה המפורסם של ריפנשטאהל משנת 1938, "אולימפיה", משום שהוא משקף את המרדף האולטימטיבי שלה אחר היופי.[9] בספר 501 Directors, ארנסט מאתיס, הסופר וחוקר הקולנוע, כינה את הסרט "דוגמה אחרונה לגאונות היצירתית שלה."[10]
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)