Interior Gateway Routing Protocol (בראשי תיבות: IGRP) הוא פרוטוקול ניתוב מבוסס וקטור מרחק (distance-vector) לרשתות אוטונומיות (autonomous system) שהומצא על ידי חברת סיסקו בסוף שנות השמונים.
IGRP הומצא על מנת להתגבר על החסרונות של RIP (מספר קפיצות (hop) מקסימלי, וניתוב על בסיס קריטריון אחד) שבאו לידי ביטוי בעיקר ברשתות גדולות ומסועפות. IGRP יכול להשתמש במספר קריטריונים לבחירת הנתיב המועדף, ביניהם - רוחב פס, אמינות, עומס וזמן השהייה. מנהל הרשת יכול לבחור במי מהקריטריונים להשתמש, ואיזה משקל לתת לכל אחד מהם בהחלטה על בחירת הנתיב וכך לוודא שכל חבילת נתונים תעבור בנתיב המועדף בכל זמן נתון. מספר הקפיצות המקסימלי (hop count) של חבילה המנותבת באמצעות IGRP הוא 255 (לעומת 15 ב-RIP).
IGRP כולל מספר מנגנונים שמטרתם להבטיח את יציבות מערכת הניתוב ויכולת ההסתגלות שלה לשינויים בטופולוגית הרשת -
Hold down timers (זמני השהייה) הוא מנגנון שנועד למנוע מצב בו עדכון על שינוי במצב הרשת נעלם בין שטף העדכונים הרגילים. כאשר נתב מקבל עדכון על שינוי במצב הרשת (חיבור שכשל, שינוי בטופולוגיה, נתיב חדש) הוא מתחיל לספור "זמן השהייה" בו הוא יידחה כל עדכון אחר שיתקבל, זמן ההשהייה ארוך יותר מן הזמן שלוקח להפיץ את העדכון החדש בכל רחבי הרשת (convergence time), כך הוא מונע מצב בו העדכון החדש יידרס על ידי עדכון מנתב אחר ברשת שעדיין לא קיבל את העדכון החדש.
מנגנון ה"אופק המפוצל" (Split horizon) נועד למנוע לולאות ניתוב (routing loops) ולהקטין את נפח העדכונים ברשת. ההנחה שעומדת בבסיס המנגנון גורסת כי אין תועלת לכלול בעדכון שנשלח לנתב מסוים נתונים שהגיעו מאותו הנתב. כך שאם נתב א' קיבל מידע על נתיב מסוים דרך נתב ב' המידע על אותו הנתיב לא יישלח לנתב ב' - כי ההנחה היא שהנתיב כבר מוכר.
במערכת הרשת, poison reverse משמש נתב ברשת להודיע לשכניו כי אחת הרשתות שאליהן הוא מקושר אינה זמינה יותר.
השיטה עובדת כך שהנתב שמזהה כשל בתקשורת עם רשת מסוימת שולח הודעה לכל שכניו כי המרחק בינו לבין הרשת הוא אין סופי כך למעשה הנתב "מרעיל" את נתיב התקשורת אל הרשת האבודה.
(גודל מקסימלי זה נקרא "infinite" והוא 256 בפרוטוקול IGRP ו16 בפרוטוקול RIP)
השיטה מונעת יצירת לולאות ניתוב.
פרוטוקל ניתוב IP המבוסס על פרוטוקל ה-IGRP של סיסקו. הפרוטוקול בא לתת מענה יותר אופטימלי מקודמו לשינויים בטופולוגיית הרשת. בנוסף פרוטוקול זה, בניגוד לקודמו, תומך ב-Subnet mask משתנה.
מספר הקפיצות המקסימלי שיעד יכול לקבל בטבלת הניתוב הוא 224, זהו ערך נמוך יותר מה-255 של IGRP וזאת מכיוון שראש מסגרת הניתוב שלו גדול יותר.
EIGRP משתמש במספר פרמטרים על מנת לחשב את המסלול האופטימלי לשליחת המידע: רוחב פס, השהיה, עומס ואמינות.