TIROS
TIROS (ראשי תיבות של: Television InfraRed Observation Satellite) היא סדרת לווייני חיזוי מזג אוויר ששוגרה על ידי נאס"א החל מ-TIROS-1 ב-1960. TIROS היה הלוויין הראשון בעל יכולת חישה מרחוק של כדור הארץ. יכולת זו איפשרה למדענים לצפות בכדור הארץ ולחקור אותו מפרספקטיבה חדשה - החלל.[1] תוכנית TIROS הצליחה להוכיח את התועלת בתצפיות מזג אוויר מהחלל.
לאחר 10 שיגורים של לווייני TIROS, המשיכה התוכנית עם שיגורי לווייני ה-TIROS Operational System, אחר כך עם שיגורי NOAA ITOS, ולבסוף עם שיגורי TIROS-N ו-Advanced TIROS-N שהאחרון שבהם שוגר בפברואר 2009.
בין המשתתפים בתוכנית אפשר למנות את נאס"א, ESSA, NOAA, RCA, Astro Space וחברת מרטין.
TIROS
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לווייני ה-TIROS, שקלו כ-130 ק"ג, נישאו על גבי משגרים מסוג תור-אייבל, תור-דלתא, דלתא B ודלתא E מנמל החלל קייפ קנוורל. הלוויין היה בצורת תוף בקוטר של כ-105 ס"מ ובגובה 48 ס"מ. הלוויין נשא 2 מצלמות טלוויזיה באורך 15.24 ס"מ. למצלמה אחת הייתה עדשה בעלת זווית רחבה עם אורך מוקד של 1.6f שיכל לצפות בכ-1,300 ק"מ מפני כדור הארץ. למצלמה השנייה הייתה עדשה טלסקופית עם אורך מוקד של 1.8f בעל יכולת הגדלה של 10 עד 12 על פני המצלמה הראשונה.
הלוויין יוצב במסלולו על ידי גירוסקופ. כשהלוויין השתחרר משלבו השלישי של המשגר, הוא היה משלים כ-136 סיבובים בדקה סביב עצמו. כדי שהתצלומים שיתקבלו ממנו לא יהיו מטושטשים, מערכת מכנית הופעלה והפחיתה את הסל"ד ל-12 סיבובים בדקה עם סיום הכניסה למסלול.
| שם | שיגור | סיום |
|---|---|---|
| (TIROS-1 (A | 1 באפריל 1960 | 15 ביוני 1960 |
| (TIROS-2 (B | 23 בנובמבר 1960 | 22 בינואר 1961 |
| (TIROS-3 (C | 12 ביולי 1961 | 28 בפברואר 1962 |
| (TIROS-4 (D | 8 בפברואר 1962 | 30 ביוני 1962 |
| (TIROS-5 (E | 19 ביוני 1962 | 13 במאי 1963 |
| (TIROS-6 (F | 18 בספטמבר 1962 | 21 באוקטובר 1963 |
| (TIROS-7 (G | 19 ביוני 1963 | 3 ביוני 1968 |
| (TIROS-8 (H | 21 בדצמבר 1963 | 1 ביולי 1967 |
| (TIROS-9 (I | 22 בינואר 1965 | 15 בפברואר 1968 |
| (TIROS-10 (OT-1 | 2 ביולי 1965 | 31 ביולי 1966 |
| (ESSA-1 (OT-3 | 3 בפברואר 1966 | 12 ביוני 1968 |
| (ESSA-2 (OT-2 | 28 בפברואר 1966 | 16 באוקטובר 1970 |
TIROS Operational System
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לווייני ה-TIROS Operational System, או בקיצור TOS, החלו עם שיגור הלוויין ESSA-3 באוקטובר 1966, ונמשך עד לשיגור ESSA-9 בפברואר 1969. לווייני ה-TOS היו ללוויינים המטאורלוגים הראשונים של ארצות הברית שנעו במסלול קוטבי. לווייני ה-TOS שקלו כ-140 ק"ג, גובהם היה 56 ס"מ והם שוגרו על גבי משגרים מסוג דלתא E (ונגזרותיו) ודלתא N מנמל החלל קייפ קנוורל (שיגור 1) ומבסיס חיל האוויר וונדנברג.
| שם | שיגור | סיום |
|---|---|---|
| (ESSA-3 (OT-A | 2 באוקטובר 1966 | 2 בדצמבר 1968 |
| (ESSA-4 (OT-B | 26 בינואר 1967 | 5 במאי 1968 |
| (ESSA-5 (OT-C | 20 באפריל 1967 | 20 בפברואר 1970 |
| (ESSA-6 (OT-D | 10 בנובמבר 1967 | 3 בדצמבר 1969 |
| (ESSA-7 (OT-E | 16 באוגוסט 1968 | 10 במרץ 1970 |
| (ESSA-8 (OT-F | 15 בדצמבר 1968 | 12 במרץ 1976 |
| (ESSA-9 (OT-G | 26 בפברואר 1969 | 15 בנובמבר 1972 |
ITOS
[עריכת קוד מקור | עריכה]-repair.jpg)
ITOS, קיצור של Advanced TOS, היא עוד קבוצת לוויינים שהחלה עם שיגור ITOS-1 (או TIROS-M) בינואר 1970 והסתיימה עם שיגור NOAA-5 (או ITOS-H) ביולי 1976. סדרה זו המשיכה את לווייני ה-TOS ושימשו גם הם כלוויינים מטאורולוגיים במסלול קוטבי. בסדרה זו החל השימוש בשם NOAA כמזהה הלוויינים, כאשר ניהול הלוויינים עבר מ-ESSA ל-NOAA. לווייני ה-ITOS שקלו כ-330 ק"ג, גובהם היה 1.22 מטרים ואורכם (עם לוחות סולאריים פרוסים) 4.3 מטרים. לווייני ה-ITOS שוגרו על גבי משגרים מסוג דלתא N (ודלתא N6), דלתא 0100 (ודלתא 0300) ודלתא 2000 (ודלתא 2310) מבסיס חיל האוויר וונדנברג.
| שם | שיגור | הערות |
|---|---|---|
| (TIROS-M (ITOS-1 | 23 בינואר 1970 | |
| (NOAA-1 (ITOS-A | 11 בדצמבר 1970 | |
| ITOS-B | 21 באוקטובר 1971 | שוגר למסלול לא שמיש |
| ITOS-C | לא שוגר | |
| (NOAA-2 (ITOS-D | 15 באוקטובר 1972 | |
| ITOS-E | 16 ביולי 1973 | נכשל בשיגור |
| (NOAA-3 (ITOS-F | 6 בנובמבר 1973 | |
| (NOAA-4 (ITOS-G | 15 בנובמבר 1974 | |
| (NOAA-5 (ITOS-H | 29 ביולי 1976 |
TIROS-N
[עריכת קוד מקור | עריכה]
TIROS-N היוותה את המשך ITOS וגם היא כללה שיגור לוויינים מטאורולוגיים למסלול קוטבי. הלוויינים נוהלו על ידי NOAA ונאס"א הייתה אחראית לפיתוחם ושיגורים. לווייני TIROS-N שקלו כ-1,416 ק"ג, גובהם היה 3.7 מטרים והם שוגרו על בי משגרים מסוג אטלס E, אטלס F וטיטן 2 (וטיטן 2G) מבסיס חיל האוויר וונדנברג.
| שם | שיגור | הערות |
|---|---|---|
| TIROS-N | 13 באוקטובר 1978 | |
| (NOAA-6 (A | 27 ביוני 1979 | |
| NOAA-B | 29 במאי 1980 | שוגר למסלול לא שמיש |
| (NOAA-7 (C | 23 ביוני 1981 |
Advanced TIROS-N
[עריכת קוד מקור | עריכה]
Advanced TIROS-N או ATN היא סדרת ההמשך של TIROS-N וכל TIROS בכלל. ATN החלה עם שיגור NOAA-8 במרץ 1983 והשיגור האחרון בה היה שיגור NOAA-19 (או N Prime) בפברואר 2009. הלוויינים שוגרו כדי להחליף את לווייני ה-TIROS הקודמים כלוויינים מטאורולוגיים במסלול קוטבי. לוויינים אלו שוקלים 1,479 ק"ג, גובהם 4.18 מטרים, קוטרם 1.88 מטרים והם נושאים רכיבים וכלים מתקדמים יותר מקודמיהם. לווייני ה-ATM שוגרו על גבי משגרים מסוג אטלס E, טיטן 2 (וטיטן 2G) ודלתא 7320-XC מבסיס חיל האוויר וונדנברג.
| שם | שיגור | הערות |
|---|---|---|
| (NOAA-8 (E | 28 במרץ 1983 | כלל כלים לאיתור וחילוץ ובכך היה ללוויין האיתור והחילוץ האמריקאי הראשון |
| (NOAA-9 (F | 21 בדצמבר 1984 | |
| (NOAA-10 (G | 17 בספטמבר 1986 | |
| (NOAA-11 (H | 24 בספטמבר 1988 | |
| (NOAA-12 (D | 14 במאי 1991 | נוטרל ב-10 באוגוסט 2007 |
| (NOAA-13 (I | 9 באוגוסט 1993 | שבועיים לאחר השיגור עבר הלוויין בעיות חמורות במערכות האנרגיה שלו |
| (NOAA-14 (J | 30 בדצמבר 1994 | |
| (NOAA-15 (K | 13 במאי 1998 | |
| (NOAA-16 (L | 21 בספטמבר 2000 | |
| (NOAA-17 (M | 24 ביוני 2002 | |
| (NOAA-18 (N | 20 במאי 2005 | |
| NOAA-19 (N Prime) | 6 בפברואר 2009 |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- על תוכנית TIROS בכללותה באנציקלופדיה אסטרונאוטיקה (באנגלית)
- על TIROS בלבד (באנגלית)
- על TOS בלבד (באנגלית)
- על ITOS בלבד (באנגלית)
- על TIROS-N בלבד (באנגלית)
- על ATN בלבד (באנגלית)
- TIROS באתר נאס"א סיינס (באנגלית)
- TOS באתר נאס"א סיינס (באנגלית)
- TIROS-N באתר נאס"א סיינס (באנגלית)
- ATN באתר נאס"א סיינס (באנגלית)
- TIROS, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Space-Based Remote Sensing of the Earth: A Report to the Congress" NASA. NASA Technical Reports Server. Retrieved 4 October 2011