The Baffler

The Baffler
מו"ל Noah McCormack עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד Thomas Frank עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך ראשי Jonathon Kyle Sturgeon עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 1988–הווה (כ־36 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ISSN 1059-9789, 2164-926X
thebaffler.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

The Baffler הוא כתב עת אמריקאי לניתוח תרבותי, פוליטי ועסקי. הוקם בשנת 1988 על ידי העורכים תומאס פרנק וקית' וייט, והמטה שלו היה בשיקגו, אילינוי, עד שנת 2010, אז עבר לקיימברידג', מסצ'וסטס. בשנת 2016 הועבר המטה לניו יורק. בגלגול הראשון של "The Baffler" היו עד 12,000 מנויים.[1]

החל משנת 2016, המגזין ואוספי המאמרים שלו מופצים דרך חנויות ספרים בארצות הברית, קנדה ובריטניה.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזין פורסם לראשונה על ידי גרג ליין.[דרוש מקור] המוטו שלו היה "כתב העת שמנקה את קצה החיתוך".[2] היא נודעה בביקורת על "התרבות העסקית ועסקי התרבות"[3] ועל כך שחשפה את המתיחות הגראנגיות שבוצעו ב"ניו יורק טיימס".[4] מאמר מפורסם אחד שפורסם מחדש, "הבעיה עם המוזיקה" מאת סטיב אלביני, חשף את פעולתו הפנימית של עסקי המוזיקה בתקופת שיא הרוק האינדי.[5]

לזכות המגזין סייעו בהשקת הקריירה של כמה סופרים, כולל העורך המייסד תומאס פרנק, אנה מארי קוקס וריק פרלשטיין.[2]

נושאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזין פרסם באופן ספורדי, קודם כל פעם בשנה ואז לעיתים קרובות יותר, אבל זה הואט לאחר ששיקגו "לשכת Baffler" נהרסה בשריפה ב-25 באפריל 2001.[6] הפרסום הפך לקבוע ותדיר יותר לאחר השקתו מחדש ועבר לקיימברידג 'בשנת 2011. ציר הזמן לפרסום:[7]

שנה # שנה # שנה # שנה #
1988 1 1996 8 2010 18 2017 34–37
1990 2 1997 9–11 2012 19–21
1991 3 1999 12–13 2013 22–23
1992 4 2001 14 2014 24–26
1993 5 2003 15–16 2015 27–29
1995 6–7 2006 17 2016 30–33
פיטר ת'יל ודייוויד גרייבר מתווכחים באירוע "אין עתיד בשבילך" בהנחיית The Baffler, NYC, 2014

"The Baffler" נמכר בערוצי הפצה רבים ושונים, הן כספר והן כמגזין; בנוסף ל-ISSN של הפרסום, לכל הגיליונות למעט הראשונים יש ISBN משלו.

הפעלה מחדש והעברה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 החליט העורך המייסד פרנק להחיות את המגזין.[8] הוא הושק מחדש עם כרך 2, גיליון 1 (מספר 18) בשנת 2010, עם מו"ל חדש, עורכים ועיצוב.

בשנת 2011, "The Baffler" העביר את המטה לקיימברידג ', וג'ון סאמרס נכנס לתפקיד העורך. המגזין חתם על חוזה פרסום ב-MIT Press, ולאחר עיצוב מחודש נוסף החל לפרסם שלוש פעמים בשנה.[9] בשנת 2014 זה סיים את החוזה הזה והביא את פעולות הפרסום לבית.[10] בשנת 2016 עבר המגזין ללוח זמנים רבעוני והעביר את מטהו לניו יורק.[11] סאמרס עזב בשנת 2016 וכריס להמן לקח על עצמו את עריכת כתב העת. בשנת 2019 הלמן הלך לרפובליקה החדשה וג'ונאתון סטרג'ון הפך לעורך הראשי.[12]

ה-"Baffler" גם ארגן אירועים ספרותיים ודיונים עם עורכיו התורמים.

בשנת 2017 החלו "The Baffler" ו-"CTXT", פרסום מקוון עצמאי ספרדי, בהסכם עריכה משותף.[13]

אוספים וספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למגזין, "The Baffler" פרסם כמה אוספים של מאמריו וכתביו האחרים.

  • "קומודיפיאציה של נבדלך: סלבוס מ-The Baffler". נערך על ידי תומאס פרנק ומאט וילנד. נורטון, 1997.ISBN 0-393-31673-4
  • יובל בוב: הפוליטיקה התרבותית של הכלכלה החדשה (סלבוס מ"The Baffler"). נערך על ידי תומאס פרנק ודייוויד מולקיי. נורטון, 2003.ISBN 0-393-32430-3ISBN 0-393-32430-3
  • "דיירי כותנה: שלוש משפחות". נערך על ידי ג'ון סאמרס. בית מלוויל, 2012. קטעים מכתב יד שאבד על חקלאי דיירים באלבמה מאת הסופר ג'יימס אייג '.ISBN 978-1612192123ISBN 978-1612192123
  • "אין עתיד בשבילך: סלבוס מ"The Baffler". נערך על ידי ג'ון סאמרס, כריס להמן ותומאס פרנק. עיתונות MIT, 2014.ISBN 978-0-262-02833-2 [אלפא תחתון 1]

פודקאסטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"The Baffler" אירח בעבר את הפודקאסטים "White Vomit", מאת Amber A'Lee Frost ו-Sam Kriss; "חדשות משום מקום", מאת קורי פיין; ו"מלכודת הנוסטלגיה", מאת דייוויד פרסונס.[14]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Peter Monaghan (26 באוקטובר 2011). "'The Baffler' Will Reappear via MIT Press". The Chronicle of Higher Education. נבדק ב-2014-07-30. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 Jennifer Schuessler (21 ביולי 2014). "The Baffler Puts Its Archive Online". The New York Times. נבדק ב-2014-07-30. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Elizabeth Taylor (11 בינואר 1998). "Mixing Business with Culture". Chicago Tribune. נבדק ב-2014-07-30. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Leon Nefaykh (14 באוגוסט 2009). "Remember the Grunge Hoax?". New York Observer. נבדק ב-2014-07-30. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ Albini, Steve (1993), "The Problem with Music", The Baffler, Chicago: Thomas Frank, 5 (5): 31–38, doi:10.1162/bflr.1993.5.31, ISSN 1059-9789, OCLC 24838556, אורכב מ-המקור ב-2007-09-28, also archived from the dead Baffler site. (Reprinted in Maximum RocknRoll #133 (June 1994) and later various websites.)
  6. ^ Ron Charles (21 ביולי 2014). "A Quarter Century of The Baffler". The Washington Post. נבדק ב-2014-07-30. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Timeline checked with BookFinder plus WorldCat, consolidated with various sources, including DustyGroove, BookMaps, LibraryThing.
  8. ^ Leon Nefaykh (24 ביוני 2009). "Color Me Baffled! Thomas Frank's Magazine Lives Again". New York Observer. p. 10. נבדק ב-2014-07-30. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Peter Monaghan (26 באוקטובר 2011). "'The Baffler' Will Reappear via MIT Press". The Chronicle of Higher Education. נבדק ב-2014-07-30. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Peter Monaghan (28 באוקטובר 2014). "MIT Press and a Rebellious Journal Will Part Ways". The Chronicle of Higher Education. נבדק ב-2014-10-30. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ The Baffler (ביוני 2016). "About". נבדק ב-21 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Predicting the Winner of the Fiction Pulitzer; The Baffler Names Its New Editor". Bookforum. 15 באפריל 2019. נבדק ב-2019-04-23. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ http://ctxt.es/es/20170906/Politica/14825/The-Baffler-CTXT-acuerdo-editorial-EE-UU.htm
  14. ^ "Bafflercasts". The Baffler. נבדק ב-2019-04-23.