לידה |
1900 פולין |
---|---|
פטירה | 1994 (בגיל 94 בערך) |
תקופת הפעילות | ?–1994 |
תחומי עיסוק | הלכה |
רבותיו | הרב יהודה לייב גרויברט |
חיבוריו | אמרי אברהם, משנת אברהם |
תפקידים נוספים | רבה הראשי של טורונטו |
הרב אברהם אהרן פְּרייס (ה'תרס"א – י"ט בניסן ה'תשנ"ד; 1 בדצמבר 1900 – 30 במרץ 1994) היה רב בטורונטו ואב בית הדין, ראש "ישיבת תורת חיים" המקומית וממנהיגי יהדות קנדה,[1] חסיד גור. מחבר ספרי "משנת אברהם" וזוכה פרס פרס הרב קוק לספרות תורנית של עיריית תל אביב-יפו.
פרייס נולד בקלץ שבפולין בשנת 1900 ליוסף ובשא. משפחתו מיוחסת לרבי אליעזר אשכנזי מחבר "מעשי ה'".[2] למד אצל רב העיר הרב משה נחום ירושלמסקי.[3] החל מגיל עשר, באופן נדיר, למד אצל האדמו"ר מסוכטשוב מחבר "האבני נזר".[4] בשנת ה'תרע"ט נסמך להוראה בידי הרב אברהם יצחק סילמן מחיימלניק והרב יחזקאל ליבשיץ מקאליש. באותה שנה נישא. לאחר נישואיו התגורר בחמיילניק. מאוחר יותר הגיע לברלין, שם התקרב ולמד אצל הרב חיים הלר. במקביל למד ועסק בבנקאות. כן נפגש עם רבנים מרכזיים רבים שביקרו בעיר. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, היגר לפריז, ובשנת ה'תרצ"ז (1937) קיבל ויזה והיגר לניו יורק שבארצות הברית.
לאחר עשרה ימים קיבל בקשה מ"חבורת הש"ס" בטורונטו, קנדה, לעבור לשם לייסד ישיבה לרבנים ולעמוד בראשה ובראש חבורת הש"ס, תמורת משכורת של 50 דולר בשבוע. מיד כשהגיע ייסד ישיבה להכשרת רבנים בשם "תורת חיים". בקנדה הוא היה בקשרים עם הרב יהודה לייב גרויברט ואף נחשב לתלמידו.
במהלך מלחמת העולם השנייה יהודים בעלי אזרחות גרמנית נעצרו באנגליה ונחשדו כמרגלים והוגלו למחנה עבודה בקוויבק. הרב פרייס פעל אצל הרשויות הקנדיים לשחרורם. הוא הביא חלק מהניצולים ללמוד בישיבתו.[5] כעבור עשור, בשנת ה'תש"ח (1948), למדו בישיבה כ-300 תלמידים.[6] בשנת ה'תש"א, לראשונה בקנדה, סמך לרבנות שלושה תלמידים באירוע שקיבל הד ציבורי רחב.[7]
הוא פרסם כמה ספרים למדניים-הלכתיים והיה נחשב סמכות תורנית בכירה.[8] כמה מתלמידיו בישיבה גדלו להיות מחשובי הרבנים בצפון אמריקה, ובהם הרב גדליה פלדר (שהחליף את הרב פרייס כרבה של טורונטו).[9] כראש ישיבה, הרב פרייס תמך ועודד את תלמידיו לרכוש השכלה כללית באקדמיה לצד לימודיהם בישיבה.[10] הרב פרייס החזיק בספרייה תורנית מרשימה שכללה גם את המהדורה הראשונה של שו"ת בנימין זאב (בשנת 1539), ועוד כ-2,200 ספרים. חצי מהספרים נשארו בצרפת ונשרפו בידי הנאצים.[11]
בשנת ה'תשכ"ו (1965) זכה בפרס פרס הרב קוק לספרות תורנית של עיריית תל אביב-יפו, על ספרו "משנת אברהם" על ספר חסידים, לצד הרב יהושע ישעיה נויבירט, על פי המלצת הרבנים הראשיים הרב אונטרמן והרב ניסים. זו הייתה הפעם הראשונה שהפרס חולק לרבנים שאינם חיים בישראל.[12] היה מיודד עמוקות עם הרב יוסף אליהו הנקין.[13]
מעבר לתפקידו כרב קהילה וראש ישיבה, הרב פרייס עמד בראש מערך הכשרות בטורונטו במשך שנים רבות, וגם עסק בגיורים של בני זוג של יהודים מתבוללים, תוך שהסביר שגם כאשר ברור לגמרי שהם אינם מתכוונים לשמור מצוות – הגיורים תקפים וניתן לערוך אותם לכתחילה.[14] פסק כי נישואים אזרחיים תקפים על פי ההלכה כנישואין מחייבים, ולפסיקתו הצטרף הרב יוסף אליהו הנקין. בעקבות פסיקה זו התפלמס בתוקף עם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב אליעזר יהודה ולדינברג.[15] גם בנושא העירוב פעל רבות בעיר טורונטו, ועל כך התפרסם לאחר חייו קונטרס למדני ארוך המבאר את פרטי העירוב, שהובא בספר משנת אברהם כרך ד'.[16]
הדגיש את חשיבותה של אהבת ישראל, וחיבר קונטרס למדני בנושא 'ואהבת לרעך כמוך' שבו ביאר ודן בפרטי המצווה באריכות וביקר את תופעת הקנאות, המאפיינת דווקא את יראי ה': ”הארכתי בפרטי המצוה של ואהבת לרעך כמוך מפני שמצוה זו שהיא מהכי חשובות בתורה היא לצערנו מוזנחת מאד, וכל מי שמחזיק את עצמו ליותר חרד הרי הוא יותר קנאי מתאמץ לשנוא את כל מי שאינו כפי מהלך רוחו בשנאה עצומה, שנאה אישית ללא כל גבול. ומעשה שטן הוא זה להשכין שנאה בלבנו הגורמת לכל הצרות והרעות.”[17]
הוסיף להסביר, שמצוות אהבת ישראל חלה גם כלפי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות: ”דאפילו לפושעי ישראל אין לשנוא שנאה אישית, אלא חייבים אנו לשנוא את מעשיהם ולעשות כל טצדקי אשר בידינו להטותם להדרך הישרה ולקרא להם שובו וחיו”.[18]
בשנת תשט"ו פרסם בספרו תמיכה גלויה בהקמת מדינת ישראל: ”ברוך שומר הבטחתו לעמו ישראל שזכינו להקמת מדינת ישראל שיש בה משום אתחלתא דגאולה לאחר שאין שלטון זר על רוב אדמת קדשינו, וארצנו הקדושה קמה לתחיה תחת ממשלת ישראל, ומהשקפה הלכותית נראה שדין ארץ ישראל עכישו כדין הארץ לאחר ששבו אליה אבותינו בימי עזרא... הודות למי ששליט בעולמו, שזכינו לזמן הזה שחופשה נתנה לארצינו, דבר שאליו נשאו אבותינו את נפשם כל הימים...” (משנת אברהם על ספר חסידים, חלק א' עמ' רמ).[19]
בספריו כתב שלמרות שיש מקום להתלונן על גישתה החילונית של מדינת ישראל בענייני דת ומדינה, אין בזה שום הצדקה להעלים מיסים, דבר האסור לחלוטין לפי ההלכה. בנוגע לעצם המצב הדתי במדינת ישראל, סבר שהאשמים העיקריים במצב הם שומרי המצוות שלא עסקו בעליה לארץ ובישובה: ”ומי אשם במה שהפושעים מחזיקים את הרסן של השלטון בידם יותר מאשר אנחנו אשמים בזה בשביל שהזנחנו את ארץ ישראל קודם המלחמה העולמית?”[20]
סבר שהגויים בימינו אינם נידונים כעובדי עבודה זרה גמורים, משום שהם עובדים בשיתוף, דבר שמותר לבני נח. לפי פסיקה זו כתב שרבים מהאיסורים החלים כלפי עובדי ע"ז - לא נוגעים לגויים בזמננו, למשל האיסור לילד נוכרית או להתרפא מרופא נכרי, וכן האיסור לתת להם חניה בקרקע בארץ ישראל.[21]
נישא לחיה שרה (לבית ויין). בנו משה יהודה, אחיו ישראל יצחק, אחותו הענא וכמאתיים מבני משפחתו נספו בשואה.[22] לאחר השואה נולדו לו ילדים נוספים. לצד עבודתו הרבנית עסק הרב פרייס תקופה מסוימת בבנקאות. הוא הצליח בעסקי הממון ונחשב לעשיר גדול.
בצוואתו ביקש לייסד מרכז גמילות חסדים מהירושה שהוא משאיר.