אדמוניציו גנרליס

האדמוניציו גנרליס (בלטינית: Admonitio Generalis, בעברית: "התוכחה הכללית" או "האזהרה הכללית") הוא צו שפרסם קרל הגדול, מלך הפרנקים ב-23 במרץ 789.[1] הצו היה מסמך מחייב שהופץ ברחבי האימפריה הפרנקית, והיווה חלק מהרפורמות שביקש קרל הגדול לכונן בתפקידיה ומעמדה של הכנסייה הקתולית בממלכה. רפורמות אלו מהוות חלק מהשינויים שהתרחשו בתקופת שלטונו, אשר הובילו לתיאור תקופה זו כ"רנסאנס הקרולינגי". הצו פורסם בשנה העשרים ואחת למלכותו.

עמוד מתוך המכתב

מקורותיו של ה"אדמוניציו גנרליס" וצווים קודמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הקרולינגית ירשה את מקומה של השושלת המרובינגית כמשפחה השליטה בממלכת הפרנקים, ועלתה לשלטון בחסות האפיפיור ובתמיכת הכנסייה.[2] קרל הגדול נודע במחויבותו הגדולה לכנסייה ובדבקותו הדתית,[3] ובהקדמה ל"אדמונציו גנרליס" הוא אף הצהיר שעליו כשליט הממלכה הפרנקית מוטלת החובה לדאוג לישועתם של נתיניו, והשווה עצמו למלך המקראי יאשיהו, שביצע רפורמות בעבודת האל בקרב אנשי ממלכת יהודה.[4] אביו של קרל הגדול, פיפין הגוץ, כינס במהלך תקופת שלטונו ועידות כנסייה אחדות, בהן נידונו רמתם הנמוכה של אנשי הכמורה והתנהגותם והבורות שהפגינו נתיני הממלכה בכל הקשור לעיקרי הנצרות והאמונה הקתולית.[2] קרל הגדול ירש את כסאו של אביו בשנת 768 לספירה. בשנת 774, בעת ששהה ברומא לרגל חג הפסחא, העניק לו האפיפיור אדריאנוס הראשון עותק של אוסף החוק הקנוני, שנערך בראשית המאה ה-6 לספירה על ידי דיוניסיוס אקסיגואוס (Dyonisius Exiguus). חיבור זה זכה לשם "דיוניסיו-הדריאנה" (Dionysio Hadriana).[5] רבים מסעיפיו של ה"אדמונציו גנרליס" מבוססים על תוכנו של החוק הקנוני כפי שהוא מופיע במסמך זה,[1] לאחר שעברו התאמות ושינויים מסוימים על ידי קרל ויועציו.[6]

בשנת 779 פרסם קרל הגדול את הקפיטולר (צו מלכותי) של הרסטל (Herstal).[7] בצו זה נעשה ניסיון ראשון להסדיר נושאים הקשורים להיררכיה הכנסייתית ולהתנהגות הנדרשת מאנשי הכמורה בשטחי הממלכה הפרנקית. הקפיטולר השתמר בשני נוסחים שונים, האחד שיועד לשטחיה של הממלכה הלומברדית, אותה כבש קרל הגדול בשנת 774, והשני כללי.[8] בפתיחת הצו הוכרז כי תוכן הצו נקבע בהסכמה באספה שבה נתכנסו בישופים, אבות-מנזר ורוזנים, וקביעותיה הם בהתאם לרצון האל. הצו כלל בין השאר את הסעיפים הבאים, שמטרתם הייתה להסדיר את ההיררכיה הכנסייתית ולהבטיח פיקוח על התנהגותם של אנשי הכנסייה:[9]

  1. כל הבישופים יהיו כפופים בצורה מוחלטת לארכיבישופים (מטרופוליטן) שמעליהם.
  2. בישופים שלא הוסמכו בהתאם לחוקי הכנסייה יוסמכו מיידית. לבישופים הוענקה סמכות פיקוח על הכמרים ואנשי הכנסייה תחת הדיוקסיה (יחידת מנהל טריטוריאלית) שלהם.
  3. נקבע כי על כל המנזרים המבוססים על רגולה (תקנון) (Regula) להתנהל בהתאם לתקנון שלהם.
  4. אבות ואמהות מנזר נדרשו להתגורר במנזריהם דרך קבע.

תוכן ה"אדמוניציו גנרליס"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשר שנים לאחר פרסום הקפיטולר של הרסטל, פרסם קרל הגדול את ה"אדמונציו גנרליס", מסמך שהיווה צעד משמעותי בניסיונות הרפורמה הכנסיתיות שביקש קרל הגדול לבצע.

הצו, שיועד בראש ובראשונה לאנשי הכנסייה, אך גם למחזיקים בסמכות חילונית, כלומר לאצילים, כלל 82 סעיפים, ש-59 מהם התבססו או היוו עיבוד של סעיפים מהחוק הכנסייתי, כפי שנוסח ב"דיוניסיו-הדריאנה".[1] רבים מסעיפיו של הצו מכילים התייחסות והנחיות להתנהגות הנדרשת מאנשי הכנסייה[10] והוראות שנועדו לתקן עיוותים, חריגה מסמכות ומעשי שחיתות, אשר ככל הנראה רווחו באותן שנים בקרב אנשי הכמורה.[11] בסעיפים השונים ניתן למצוא עדות למצבה של הכנסייה ואנשיה, ולמעשי השחיתות שרווחו בה: אי הקפדה על נדרי הנזירות והפרישות בקרב אנשי הכמורה, הסמכת בישופים ללא סמכות[12] או תמורת שוחד.[13]

הצו כלל בין השאר את הסעיפים הבאים:[14]

  1. בסעיף 2 נקבע כי כל מועמד לתפקיד בישוף ייבדק על ידי בישוף מוסמך, ורק לאחר מכן יוכל להיות מוקדש למשרתו.
  2. בסעיף 4 נקבע כי על אנשי הכנסייה נאסר לארח כל אישה בביתם, פרט לאמם, אחותם או נשים אחרות שהן מעבר לכל חשד, בשל החשש ממראית עין של פגיעה בנדר הפרישות.
  3. בסעיף 8 נקבע כי על הבישופים נאסר לבצע שינויים בתחום ההקדשה שלהם מבלי להיוועץ עם הארכיבישוף (מטרופוליטן) הממונה עליהם. סעיף זה מחזק את הסעיף המופיע בקפיטולר של הרסטל, בו נקבעה הכפיפות הבלעדית של כל בישוף לארכיבישוף הממונה עליו.
  4. בסעיף 10 נאסר על איש הכנסייה לפנות לערכאות חילוניות, כגון בית המשפט של המלך, מבלי להיוועץ ולקבל אישור מאיש הכנסייה הממונה עליו.
  5. בסעיף 21 נאסר על הקדשת אנשי כנסייה לכל דרגה או משרה תמורת כסף. פעולה כזו תגרום להדחת הן המקדיש והן המוקדש למשרה.
  6. בסעיף 61 נקבע כי על אנשי הכנסייה לעסוק בלימוד והטפה של עיקרי האמונה הקתולית להמונים. בסעיף זה מצוטטת "מצוותו הראשונה של האדון האל הכל יכול בתורה: 'שמע ישראל ה‘ אלהינו ה' אחד. ואהבת את ה‘ אלהיך בכל לבבךֹ ובכל נפשך ובכל מאֶדָך'".[15][16]

בנוסף כלל המסמך חיוב של הבישופים לפקח על התנהגותם של אנשי הכמורה הכפופים להם ועל הצורה בה ערכו את הסקרמנטים והטקסים השונים. אנשי הכמורה נדרשו גם לפקח על התנהגותם המוסרית של עדת מאמיניהם ולהוקיע תופעות של שוד, גזל, רצח, הומוסקסואליות, עיוות דין ומעשים של כפירה ופגניות, כגון כישוף והגדת עתידות.[17] סעיף משמעותי נוסף מתוך ה"אדמונציו גנרליס" הוא סעיף מס' 62, אשר קבע כי הבסיס לישועה הוא שילוב של אמונה וציות לחוקי הכנסייה, כמו גם שלום, אחווה ואחדות בין כל הנוצרים. סעיף זה נותן ביטוי לרעיונות אימפריאליים בתפיסתו של קרל הגדול, אשר ינקו מהמסורת הרומאית.[17]

על מנת להתמודד עם הביקורת על כך ששליט חילוני מתערב בענייני הכנסייה, נקט קרל הגדול מספר צעדים בניסוח הצו, שסייעו להצדיק את מעשיו. הוא נשען על התקדים המקראי של המלך יאשיהו אשר חולל רפורמות דתיות בממלכת יהודה, והכריז כי רבים מהסעיפים ב"אדמונציו גנרליס" מקורם בהחלטות קודמות שנתקבלו בוועידות הכנסייה הראשונות, כועידת ניקיאה, ועידת אנטיוכיה וועידת כלקדון, וחלקם הגדול של הסעיפים אף נלקח ישירות מחוק הכנסייה הקנוני.[12]

מטרתו העיקרית של ה"אדמונציו גנרליס" הייתה ניסוח של עיקרי הרפורמות שביקש קרל הגדול להנהיג. הרפורמות לא כללו רק את תיקון התנהלות אנשי הכנסייה והסדרת ההיררכיה בה, אלא נועדו בראש ובראשונה לכונן בממלכה הפרנקית חברה נוצרית. אנשי הכמורה נועדו להיות מובילי הרפורמה והמפתח להצלחתה. חלק חשוב מהצלחת הרפורמה היה תלוי בהפצת הרעיונות והתאולוגיה הנוצרית, ולכן הכיל ה"אדמוניציו גנרליס" גם סעיפים אשר נגעו לחשיבות ההשכלה. בסעיף 72 נקבע כי בכל בישופות ומנזר יש לייסד בית ספר שבו ילמדו נערים תחומים כמו מוזיקה, חשבון, דקדוק ותהילים. מטרת בתי ספר אלו הייתה להכשיר אנשי כמורה ונזירים שיהיו משכילים, ויוכלו להטיף ולחנך את העם בדרך האמונה הנוצרית. חלק משמעותי נוסף מהרפורמה כלל גם תיקון של ספרי הקודש הנוצריים והעתקתם ללא טעויות.[18] פעילותו של קרל הגדול לטובת יצירת חברה נוצרית אדוקה המשיכה לאורך כל תקופת מלכותו, ואף בתקופת שלטונו של בנו ויורשו, לואי החסיד.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • איינהרד, חיי קרל הגדול (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), תרגם מלטינית: יצחק חן.
  • אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003).
  • סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006).
  • Rosamond McKitterick, CHARLEMAGNE: The Formation of European Identity, (Cambridge: Cambridge University press, 2008).

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 148.
  2. ^ 1 2 יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 144.
  3. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006), כרך ב', עמ' 247.
  4. ^ איינהרד, חיי קרל הגדול, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), תרגם מלטינית: יצחק חן, עמ' 13.
  5. ^ איינהרד, חיי קרל הגדול, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), תרגם מלטינית: יצחק חן, עמ' 12.
  6. ^ Rosamond McKitterick, CHARLEMAGNE: The Formation of European Identity, (Cambridge: Cambridge University press, 2008), p. 239.
  7. ^ Rosamond McKitterick, CHARLEMAGNE: The Formation of European Identity, (Cambridge: Cambridge University press, 2008), p. 231.
  8. ^ יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 145.
  9. ^ יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 147-148.
  10. ^ Rosamond McKitterick, CHARLEMAGNE: The Formation of European Identity, (Cambridge: Cambridge University press, 2008), p.240.
  11. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006), כרך ב', עמ' 250.
  12. ^ 1 2 סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006), כרך ב', עמ' 249.
  13. ^ יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 150.
  14. ^ יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 149.
  15. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים ד'–ה'.
  16. ^ ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 4 (כתב: יצחק חן), פרק ה: הרפורמות הכנסייתיות, עמ' 150. בסעיף 62 מצוטטת גם "המצווה השנייה במקרא: 'ואהבת לרעך כמוך'" (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח).
  17. ^ 1 2 יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 151.
  18. ^ יצחק חן, "קרל הגדול ויורשיו", מתוך: אורה לימור ויצחק חן (עורכים), ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ב', עמ' 154.