אולוס גביניוס
אולוס גביניוס (בלטינית: Aulus Gabinius; 110 לפנה"ס לערך – 48 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי רומאי שהיה פעיל בשלהי תקופת הרפובליקה.
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לא ידוע כלום על מוצאו המשפחתי של גביניוס, לפי כתביו של מרקוס טוליוס קיקרו הוא חי חיי הנאה והפקרות ובילה את ימי נעוריו בשתייה, שירה, הימורים וריקודים.
גביניוס נבחר לטריבון הפלבס בשנת 67 לפנה"ס, במסגרת תפקידו הוא התגלה כתומכו של פומפיוס והיה זה שהציע את הצעת החוק שהעניקה לו את המנדט להילחם בשודדי הים שהיו פעילים ברחבי הים התיכון. ההצעה העניקה לפומפיוס סמכויות חסרות תקדים - הוא קיבל אימפריום בכל רחבי הים התיכון וחמישים מילים מהחופים, כמו כן הוא קיבל שליטה על צי גדול, סכומי כסף נכבדים, כוחות רגלים ופרשים גדולים ורשות לבחור מצביאים כראות עיניו.
אף על פי שנתקל בהתנגדות מצד הסנאט, הקונסולים וחלק מעמיתיו הטריבונים, גביניוס הצליח הודות לגיבוי מהמון העם, להעביר את הצעת החוק שלו ופומפיוס מונה למצביא.
כמו כן גביניוס חוקק מספר חוקים שנועדו להגביל את שחיתותו של הסנאט על ידי חוקים שאסרו קבלת "הלוואות" משגרירי מדינות זרות שבאו לרומא כדי להשיג את תמיכת הסנאט וחיוב הסנאט לקבל את השגרירים הזרים במועדים קבועים.
לאחר תום כהונתו כטריבון גביניוס שירת במזרח כאחד מהלגאטי של פומפיוס. לא ידוע על מעשיו במזרח מלבד העובדה שהוא ליווה את מרקוס סקאורוס לממלכת החשמונאים ובסכסוך בין הורקנוס השני לאריסטובולוס השני בנוגע לשליטה בממלכה הם הכריעו לטובתו של האחרון, ככל הנראה כתוצאה משוחד שקיבלו ממנו.
גביניוס חזר בשנת 61 לפנה"ס לרומא וכיהן כפראיטור ובשנת 58 הוא כיהן כקונסול יחד עם לוקיוס קלפורניוס פיסו, במהלך כהונתו הוא סייע לטריבון הפלבס פובליוס קלודיוס פולכר בהגלייתו של קיקרו.
מושל סוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר כהונתו כקונסול גביניוס מונה למושל סוריה בדרגה של פרוקונסול. במסגרת תפקידו הוא התערב בענייניה של יהודה שלא מכבר הפכה למדינת חסות רומאית, בהבינו את ההתנגדות היהודית לשעבוד לרומא ואת צורכה של זאת בבסיס איתן לשלטונה בארץ ישראל הוא החל בייסוד מחדש, שיקום והחזרת השלטון העצמי לערים ההלניסטיות בארץ ישראל שנחרבו ונכבשו על ידי החשמונאים, מהטעם שהם יהפכו ליריבי היהודים על השליטה בארץ וכיוצא בזה, בנוסף על הקרבה התרבותית שלהם לרומא, המשענת לשלטונה ביהודה.
פעולותיו של גביניוס עוררו מורת רוח בקרב תושביה היהודיים של ארץ ישראל ונס המרד הורם על ידי אלכסנדר השני בנו של המלך המודח אריסטובולוס השני. תחילה אלכסנדר ניסה להשתלט על ירושלים ולהקים את חומותיה אולם ניסיון זה סוכל על ידי יחידות הצבא הרומאי שהיו מוצבות בעיר, אולם הוא הצליח בגיוס צבא שלדברי יוסף בן מתתיהו מנה עשרת אלפים רגלים ואלף וחמש מאות פרשים[1].
גביניוס ירד מסוריה עם צבאו במטרה למחוץ את המרד, בקרב הראשון שנערך כנגד אלכסנדר, בסביבות ירושלים הובס אלכסנדר ונאלץ לסגת. אחרי מפלתו אלכסנדר וכוחותיו התבצרו באלכסנדריון, מכוור והורקניה שם גביניוס הטיל עליהם מצור, לבסוף אלכסנדר נכנע לגבינוס ומסר את מבצריו לידי הרומאים ונשלח חזרה כשבוי לרומא.
שינוי סדרי השלטון ביהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ניצחונו, גביניוס שינה את סדרי השלטון ביהודה. על אירוע זה כתב יוסף בן מתתיהו[2]:
- "אז השיב גביניוס את הורקנוס לירושלים וימסור בידו את כל משמרת המקדש, (ויעש חדשה בארץ) ויחלק את הסנהדרין לחמשה, וישם את האחת בירושלים והאחת בגדרה, והשלישייה באמאטהוס, הרביעית ביריחו, והחמשית בצפורי בארץ הגליל. ככה אבדו היהודים את כיסא ממלכתם ויהיו מעתה לממשלה אריסטאקראטית.״
בקרב החוקרים מקובלת הדעה שגביניוס ביקש להחליש את השלטון ביהודה, ועל הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות (סנהדריות[3]) נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן שבעבר הירדן וגָדָרָה[4] (או אולי "גָזָרָה", כלומר - גזר)[5]. לפי גישה אחרת במחקר, גביניוס ביקש לייצב את המצב יהודה ולחזק את השלטון, ובהכירו את חולשותיו של הורקנוס, חילק את הארץ למתחריו העיקריים (פיתולאוס, אנטיפטרוס ומליכוס)[6].
יצחק אייזיק הלוי טוען שגביניוס כלל לא החליש את שלטונו של הורקנוס, אלא לבקשת הורקנוס ואנטיפטר, שלל מהסנהדרין את הסמכויות המדיניות שלה ובכך חיזק את השלטון של הורקנוס ואנטיפטר[7].
המשך המאורעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אולם צעדיו של גביניוס לא השקיטו את המרדנות היהודית, בשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני[8] ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה. ביהודה הם זכו לתמיכתו הרחבה של העם והחלו במלאכת ההכנה למלחמה, אריסטובולוס השתלט על אלכסנדריון והחל בביצורו אולם משלמד על התקרבותו של גביניוס לקראתו נסוג לעבר מכוור, הרומאים רדפו אחריו ובקרב שהתפתח הוכה צבא היהודים קשות, ורק אריסטובולוס ובנו ביחד עם אלף חיילים הצליחו להגיע למכוור שם הובסו על ידי הרומאים, נלקחו בשבי ונשלחו בחזרה לרומא[8].
אחרי הניצחון על היהודים גביניוס פנה למימוש תוכניתו לפלישה לאימפריה הפרתית. הוא ניצל את הסכסוך על המלוכה באימפריה בין האחים מיתרידטס השלישי ואורודס השני, הוא פלש לפרתיה והגיע עד נהר פרת אולם נקרא לשוב על ידי פומפיוס כדי להחזיר לתלמי השנים עשר את כתר המלכות במצרים.
גביניוס פלש למצרים למרות ההתנגדות של הסנאט והאזהרות כנגד צעד כזה שנמצאו בספרי הסיבילות, הוא שלח את מרקוס אנטוניוס להשתלט על המעברים החשובים לתוך מצרים ואחרי שהוא כבש את פלוסיון (כיום בלוזה) בעזרתו של אנטיפטרוס ששכנע את חיל המצב היהודי שהוצב שם לא לגלות התנגדות לרומאים, גביניוס פלש לפנים הארץ. המלך ארכלאוס נהרג ואלכסנדריה נכבשה, לאחר המלחמה גביניוס החזיר את הארץ לשלטונו של תלמי השנים עשר.
בעת שגביניוס היה עסוק במצרים מרד נוסף פרץ ביהודה. אלכסנדר השני נמלט מכלאו ברומא, הגיע ליהודה וגייס צבא של שלושים אלף חיילים, והחל עובר בארץ ונלחם ברומאים במקום מושבם תוך שהוא קוצר מספר ניצחונות. מהלך העניינים ביהודה אילץ את גביניוס לחזור כדי להשקיטה. תחילה הוא ניסה לשלוח את אנטיפטרוס לשכנע את אלכסנדר להיכנע, וכשצעד זה נכשל, נלחם כנגד צבא היהודים. בקרב שנערך ליד הר תבור הוכו כוחותיו של אלכסנדר מכה ניצחת והוא עצמו נפל בשבי והוצא להורג על ידי גביניוס.
סוף ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינתיים אויביו של גביניוס פעלו נגדו ברומא. בשנת 55 לפנה"ס הוא הודח ממשרתו כמושל סוריה ונקרא לחזור לרומא חזרה שהוא עיכב אותה ככל יכולתו. גביניוס עזב רק בשנת 54 לפנה"ס כשהמושל החדש מרקוס ליקיניוס קראסוס הגיע להחליפו, עם חזרתו לרומא הוא הועמד למשפט באשמת קבלת שוחד של 10,000 טאלנטים מידיו של תלמי השנים עשר, גביניוס הורשע ונגזר עליו לצאת לגלות.
גביניוס נשאר בגלות עד שנת 49 לפנה"ס, בשנה זאת יוליוס קיסר החזיר אותו לרומא ונתן לו פיקוד על כח צבאי, אחרי קרב פארסאלוס הוא נשלח לאיליריה כדי להצטרף ולתגבר את כוחותיו של קווינטוס קורניפיקיוס. גביניוס נתקל בהתנגדות קשה של הילידים שגרמו לכוחותיו אבדות כבדות, לבסוף הוא התבצר בסביבת סלונה (כיום סולין שבקרואטיה) ולמשך זמן מסוים הדף את התקפותיו של מרקוס אוקטביוס עד שכוחו תש כתוצאה ממגפה והוא מת בשנת 48 לפנה"ס.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אולוס גביניוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, יז.
- ^ קדמוניות היהודים, יד, ה, ד
- ^ מהמילה היוונית 'סינהדריון', שפירושה בהקשר זה: מועצה.
- ^ לגבי זיהויו של המחוז החמישי נחלקו דעות החוקרים. בכתבי היד הקדומים של מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים ישנם נוסחים שונים לשם מחוז זה, דוגמת 'גדרה' או 'גדורה', וב' קנאל משער שבעל הנוסח 'גדורה' הוסיף בטעות את האות היוונית גמה, והוא קורא 'אדורה', כלומר הכוונה לאדוריים.
- ^ אברהם שליט, "המשטר הרומאי בארץ ישראל", עמ' 34.
- ^ ב' קנאל, "חלוקתו של גביניוס", ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, י"ח, ג'-ד', 1954, עמ' 168-175.
- ^ יצחק אייזיק הלוי, דורות ראשונים, חלק ראשון, פרקים י"ב-ט"ו, עמודים 53-70
- ^ 1 2 דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 39, פרק 56, סעיף 6.
