אור תועה (באנגלית: stray light) מתאר אור שלא נלקח בחשבון בשלב התכנון של מערכת אופטית, ושיש לו השפעה שלילית על ביצועי המערכת.[1] אור זה יכול להגיע ממקור שנלקח בחשבון, אבל עבר דרך אחרת מהדרך שתוכננה, או שזהו אור שהגיע ממקור שכלל לא נלקח בחשבון. אור תועה בדרך כלל מגביל את הטווח הדינמי של המערכת, את ערך האות לרעש (SNR) או הניגודיות, כיוון שהוא מגביל את רמת החושך המקסימלית שהמערכת מסוגלת להשיג ולכן את ערכו של המכנה בחישובם של כל המדדים הללו.
מכשירי מדידה אופטיים שעובדים באורך גל מונוכרומטי, כגון ספקטרומטר, מגדירים אור תועה כאור שנמצא במערכת באורכי גל (צבעים) שונים מהתכנון. רמת האור התועה היא אחד המאפיינים הקריטיים במערכת.
ניהול והפחתת אור תועה הם אתגרים חשובים בתכנון מערכות אופטיות מדויקות, כמו מצלמות דיגיטליות או מכשירי הדמיה רפואיים כמו אנדוסקופ. במערכות אלו ישנם שני סוגים עיקריים של אור תועה:[2]
באופטיקה אסטרונומית, אור תועה מזוהר הרקיע יכול לפגוע ביכולת לזהות עצמים עמומים, כאשר הוא מתמזג עם האור ממקורות אחרים הממוקדים באותו מקום כמו העצם העמום אותו מנסים לחקור. אור תועה מהווה בעיה רצינית בתכנון של קורונוגרפים (אנ'), שמשמשים לצפייה בעטרה של השמש.
ישנם מס' מקורות של אור תועה. למשל:
ישנן מספר תוכנות לתכנון אופטי שמאפשרות לבדוק את האור התועה במערכת אופטית, למשל:
מתכננים יכולים להיעזר בתוכנות אלו כדי לחזות ולצמצם אור תועה במערכת הסופית.