אות קלון הוא ניב שנוצר בעברית החדשה (אף ששני רכיביו מקורם בלשון המקרא), הבא לבטא את החומרה של מושא הביטוי, פעמים רבות תוך ייחוס לחומרה השפעה לזמן רב, לעיתים כזה שאינו ניתן לכפרה, או להיקף רחב יותר מהמושא המצומצם.
חומרה: הגנרל וולטר בדל-סמית הגיב להאשמות על טיפול לקוי בניצולי שואה: "האשמות אלו הן אות קלון להנהלת המחנה"[1] ובכך ביקש להבהיר את החומרה בה הוא רואה את ההאשמות אם תתאמתנה.
זמן: מזכיר הסתדרות המורים אמר שבית ספר שאינו מודרג אינו טובע אות קלון בילדים[2] ובכך הביע את עמדתו שחלוקת ילדים להקבצות על פי רמות אינה נוגעת רק להווה, אלא עלולה להטביע על הילד תדמית שלילית לשנים רבות.
העדר כפרה: על טבח ליל ברתולומאוס הקדוש כותב בעל מאמר בהמליץ: "הוא אות קלון עולמי וכתם נצחי להיכנסייה הקתולית בספר דברי הימים, ואף אם תרבה לה בורית ותכבס בנתר נכתם עונה זה על לוחות התולדה"[3].
היקף:
עלבון:
מקור הביטוי באותות קלון[7] שהוכרחו אנשים ללבוש כדי לביישם, כמו אות הקלון שהוכרחו היהודים בימי הביניים לשאת על בגדיהם (טלאי צהוב על הבגד), וכן אות הקלון (הטלאי הצהוב) על בגדי היהודים בשנות שלטון הנאצים.
ע"פ ספר בראשית, אות הקלון הראשון הוטל ברוצח הראשון, בקין, ונקרא "אות קין".[8]
בימי הביניים באירופה נהגו להטיל אות קלון בפושעים מורשעים על ידי הטבעה בעורם של דוגמה קבועה באמצעות מכוות אש. בנוסף לכך, אל עמוד הקלון, קשרו עבריינים, כדי לבייש אותם בציבור. אות קלון מסוג זה מוזכר בספר שלושת המוסקטרים, כך מגלה ד'ארטניאן שאהובתו באותו זמן היא פושעת נמלטת. כאן המקום להזכיר גם את הספר אות השני מאת נתנאל הותורן. באות השני מסומנת נערה שהרתה מחוץ לנישואין.