אזב רנודו
 | |
| לידה |
20 ביולי 1646 פריז, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
7 בספטמבר 1720 (בגיל 74) פריז, ממלכת צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| תפקיד |
seat 38 of the Académie française (1688–1720) |
  | |
אֵזֶבּ רְנוֹדוֹ (בצרפתית: Eusèbe Renaudot; 20 ביולי 1646 – 7 בספטמבר 1720) היה איש דת קתולי, תאולוג ומזרחן צרפתי.[1]
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רנודו נולד בפריז. כנכדו של תאופרסט רנודו היה אזב רנודו בן למשפחה עשירה עם קשרים לחוגים החברתיים, הפוליטיים והכנסייתיים הגבוהים ביותר. לאחר שהתחנך על ידי הישועים, הצטרף מ-1665 עד 1672 לקהילת האורטוריאנים (אנ') ב-1666, הוא היה במצב בריאותי ירוד, עזב את המסדר שלו, ומעולם לא הוסמך לכמורה.[2] למרות התעניינותו בתאולוגיה והתואר שלו "אבה (אנ')",[א] לאחר מכן עבד כעיתונאי ופוליטיקאי, כולל בשנת 1679 כמנהל כתב העת "גאזט דה פראנס", שנוסד על ידי סבו בשנת 1720. בשל הידע הרחב שלו בשפות זרות, בעיקר מזרחיות, הוא היה חוקר בעל שם בינלאומי. רוב חייו בילה בחצר המלכות הצרפתית, שם משך את תשומת ליבו של קולבר והועסק לעיתים קרובות בעניינים חסויים.[3]
הוא היה תומך בולט של ז'אק-בנין בוסואה, במחלוקות עם רישאר סימון (אנ'), פרנסואה פנלון והישועים. בשלב מאוחר יותר, עמדותיו הפכו לגאליקניות (אנ')[ב] ויאנסניסטיות. הוא הפך לחבר באקדמיה הצרפתית (1689), באקדמיה לכתובות ולספרות (אנ') (1691), ובאקדמיה דלה קרוסקה (אנ') של פירנצה.[2]
עבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לימודי שפות המזרח שרכש בצעירותו ושמר בתוך הסחות הדעת של חיי חצר המלכות לא נשאו פרי עד שהיה בן שישים ושתיים.[3]
ספריו הידועים ביותר הם היסטוריה של הפטריארכים של אלכסנדריה (אנ') (במקור: "Historia Patriarcharum Alexandrinorum", פריז, 1713), תרגום של יצירה מקורית מאת סוורוס בן אל-מוקפא (אנ') ו-"Liturgiarum orientalium collection" ("אוסף של ליטורגיות מזרחיות", 2 כרכים, 1715–1716). האחרון טען לאמונה נוצרית מתמשכת בסקרמנטים, הנושא שבו עסקו רוב כתביו התאולוגיים, ואשר היה אז, כתוצאה מהמחלוקות הקשורות ל-"Perpétuité de la foy de l'Église" ("נצחיות האמונה של הכנסייה") של אנטואן ארנו (אנ'), עניין מרכזי של ויכוח בין קתולים ופרוטסטנטים צרפתים.[3]
יצירות אחרות היו "Gennadii Patriarchae Constantinopolitani Homiliae de Euchristia" (גנאדיוס, הפטריארך של קונסטנטינופול, דרשה על האוכריסטיה, פריז, 1709) ו-"Anciennes relations des Indes et de la Chine" ("יחסים עתיקים בין הודו לסין", פריז, 1718).[2]
רנודו הוריש את ספרייתו, שהכילה כ-9,000 כרכים, לכנסיית סן ז'רמן דה פרה בפריז. כתבי היד שלו (45 כרכים) שוכנו מאז 1798 במה שלימים הפך לספרייה הלאומית של צרפת.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Henri Omont, Inventaire sommaire des manuscrits de la Collection Renaudot conservée à la Bibliothèque Nationale. In: Bibliothèque de l’École des chartes 51 (1890) 270–297.
- A. Villien: L’Abbé Eusèbe Renaudot. Essai sur sa vie et sur son œuvre liturgique. Paris 1904.
- J. M. Hussey: L’Abbé Eusèbe Renaudot. In: E. Renaudot: Liturgiarum Orientalium Collectio, Bd. 1 des Nachdrucks Westmead 1970, unpag. Introduction.
- P.-F. Burger: Art. Renaudot, Eusèbe. In: J. Sgard (Hrsg.): Dictionnaire des Journalistes (1600–1789), Suppl. 3, Grenoble 1984, 181–192.
- P.-F. Burger: Pierre Nicole, La Perpétuité et l’Abbé Eusèbe Renaudot. In: Chroniques de Port-Royal 45 (1996) 135–153.
- C. Detlef G. Müller: Eusèbe Renaudot. In: Biographisch-Bibliographisches Kirchenlexikon (BBKL). Band 8, Bautz, Herzberg 1994, ISBN 3-88309-053-0, Sp. 34–44.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Eusèbe RENAUDOT, from Académie française
- Eusebius Renaudot, Catholic Encyclopedia (1913)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Christian-Muslim Relations. A Bibliographical History. Volume 12 Asia, Africa and the Americas (1700-1800). BRILL. 1 בנובמבר 2018. p. 649. ISBN 978-90-04-38416-3.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Eusebius Renaudot, Catholic Encyclopedia (1913)
- ^ 1 2 3 Renaudot, Eusèbe, 1911 Encyclopædia Britannica