איטליה הקדם-רומית

מקור התרבויות העתיקות באיטליה, שמהן התפתח העם האיטלקי, אינו ברור. היוונים החזיקו בדעה כי ערים ועמים נוסדו בעקבות התיישבות שבטים זרים. מיתוסים בדבר גיבורים שהקימו ערים כמו ייסוד רומא בידי רמוס ורומולוס היו נפוצים. גם בימינו יש החושבים שהציוויליזציה באיטליה היא תוצאה של נדידת עמים ולא התפתחות מקומית. אולם הגישה היותר מקובלת ומחוזקת בעדויות ארכאולוגיות היא שפיזור האוכלוסייה ואופיה החברתי והכלכלי לא השתנו רבות מתקופת הברונזה דרך תקופת הברזל עד העידן המתועד, כלומר התרבויות העיקריות שעליהן אנו יודעים מקורן מקומי. עם זאת תרבויות אלה הושפעו ממגע עם גורמים חיצוניים שהגיעו בדרך הים בעיקר, כגון המיקנים, הפיניקים ומאוחר יותר היוונים.

תרבויות עתיקות

החקלאות באיטליה התפתחה בשלב מוקדם יחסית של התקופה הנאוליתית. באמצע האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה, התקיימה התרבות האפנינית. במאות הבאות – ה-13 וה-14 לפנה"ס – החלה התעניינות מיקנית במרכז איטליה. לאחר מכן במאות ה-10 וה-11 לפנה"ס - תקופת הברונזה העליונה - מתפתחת תרבות הפרוטו-וילה-נובה.

במקביל, בצפון איטליה, בעמק נהר הפו ובמחוז אמיליה-רומאניה, התפתחה תרבות חומרית המכונה תרבות טרהמרה (Terramare). היא התקיימה מהמאה ה-17 לפנה"ס עד המאה ה-8 לפנה"ס.

במאה התשיעית לפנה"ס, תחילת עידן הברזל, התפתחו שלוש תרבויות עיקריות: הוילה-נובית במרכז איטליה (באזורים בהם תתפשט הציוויליזציה האטרוסקית מאוחר יותר), הלאטית (ממנה תתפתח הלאטינית) במרכז החוף המערבי, ותרבות קברי הפיר בדרום. תרבויות אחרות שהיו אז הם תרבות האסטה, תרבות הגולאסקה בצפון, ותרבות יאפיגית ותרבות אדריאטית תיכונה במזרח.

ההתיישבות היוונית

במאה ה-8 לפנה"ס החלה ההתיישבות של בני יוון באיטליה. הראשונים הם בני אובויה באי פיתקוסאי ב-775 לפנה"ס בערך. הם עשו שימוש במחצבים שהגיעו ממרכז איטליה (אטרוריה) וסחרו עם ארצות ברחבי אגן הים התיכון. במהלך מאה השנים הבאות, הגיעו הקורינתים, המגארים, האכאים, האתונאים ובני רודוס וכרתים. היוונים התיישבו לצד עמים מקומיים בדרום איטליה גופה (שם שוכנים האוינוטרים), בסיציליה ואיים נוספים באזור זה. האזור שהיה תחת שליטת היוונים כונה על ידי הרומאים "מאגנה גארקיה" - יוון הגדולה.

התקופה האטרוסקית

איטליה במאה הרביעית לפני הספירה

במקביל להתיישבות היוונית החלה (בסביבות 730 לפנה"ס) התקופה ה"מזרחנית" - היווצרות אצולה מקומית בקרב עמי איטליה המקומיים, שנהנתה מחיי מותרות בהשפעה יוונית. אז גם הופיעה דרך הכינוי הכפולה (שם פרטי ושם משפחה) לאנשים, הייחודית לעמי מרכז איטליה בתקופה העתיקה ועליה מתבססת שיטתנו כיום. העמים בהם התפתחה האצולה שכנו לאורך החוף המערבי של איטליה – מקאמפניה שבדרום דרך לאטיום (אזור הכולל את רומא) עד לאטרוריה התופסת שטח רחב מהמרכז עד לצפון ובה מתחילה לעלות הציוויליזציה האטרוסקית, שתהיה הדומיננטית ביותר באיטליה במהלך מאתיים השנים הבאות. האטרוסקים היו ממשיכיהם של בני תרבות וילאנובן.

האטרוסקים ארגנו את עריהם בקונפדרציות של 12 ערים – ארגון מפותח למדי בזמנו, והעתיקו שיטה זו לשטחים אליהם התפשטו. בין המאה השביעית לשישית לפנה"ס התחזקה אחיזתם בקמפאניה והוקם בה ארגון כזה. באמצע המאה השישית התנחלו האטרוסקים בבקעת הנהר פו (שם התפתחה התרבות הווילה-נובית 400 שנה קודם לכן), בצפון-מזרח איטליה והקימו שם, ככל הנראה, ארגון דומה. חידושי התרבות האטרוסקית, כגון המעבר לערים ולא ארגון הערים במסגרת קונפדרטיבית, לא חלחלו לכל איטליה. במזרח איטליה היו אוכלוסיות רבות דוברות שפות הודו-אירופיות – הקבוצה ההאוסקו-אומברית (סאמניטים, פיקנטיים, שבטי האומברים) במרכז, מסאפיים בדרום, ונטים אדריאטים בצפון – נתונות להשפעת הערים האיטלקיות והמושבות היווניות אך לא מגיעות לרמתן.

העשור בין 520 - 530 לפנה"ס נחשב לפסגת התרבות האטרוסקית. היא כללה את מערב איטליה וצפון-מזרח איטליה. היא ניהלה סחר ימי נרחב בעיקר למערב – לארצות הפיניקים (האיים קורסיקה וסרדיניה, מערב סיציליה וכמובן קרתגו וסביבת החוף האפריקני). אך כבר אז נובטים זרעי הקץ – חלקם מקומיים וחלקם חיצוניים. איטליה עדיין מחולקת כאמור בין עמים רבים שלא נמצאים תחת אחיזה אטרוסקית. בדרומה וממזרחה שולטים היוונים, ממערבה הפיניקים ובאזור שמצפון לחצי-האי שוכנים הליגורים (שכמו האטרוסקים שפתם אינה הודו-אירופית) במערבו, הקלטים במרכזו, וונטים במזרחו (שני האחרונים שפתם הודו-אירופית).

במאה החמישית החלו עמי מזרח איטליה להתפשט על חשבון היוונים והאטרוסקים. בתחילה (473 לפנה"ס) כבשו היאפיגים ערים בדרום איטליה ואחריהם (עד סוף המאה) השתלטו הסאמניטים על קאמפאניה. בתחילת המאה הבאה פלשו הקלטים לאיטליה, וב-390 לפנה"ס כבשו את אזור עמק הפו מידי האטרוסקים. בעקבות חולשת האטרוסקים יצאה מצלה התרבות הלאטינית שמרכזה, ברומא.

מוצא האטרוסקים

לפי המחקר הגנטי והארכאולוגי מוצא האטרוסקים בבני תרבות וילאנובן, ממשיכתה של תרבות אורנפילד (אנ'), שהתקיימה במרכז אירופה. שפתם, בניגוד לשאר השפות האיטלקיות (למשל הלטינית), איננה במשפחת השפות הודו אירופיות מה שמגדיל את שונותם האתנית. תרבותם הקדימה את התרבות הלאטינית, שהיוותה בסיס לצמיחתה של רומא.^[1]

התרבות הלטינית

בצלה של התרבות האטרוסקית התפתחה התרבות הלאטינית שעתידה לשלוט בכל אגן הים התיכון ומרכזה ברומא. על פי המסורת שהוזכרה קודם, נוסדה רומא ב-21 באפריל 753 לפנה"ס. בסוף המאה השביעית לפני הספירה הפכה רומא לעיר כאשר בנוסף למגורים עצמם מופיע תחום ציבורי ודתי. עוד לפניה וכמובן שלאחריה (מאמצע המאה השביעית לתוך המאה השישית לפנה"ס) הפכו מרכזים נוספים באזור רומא וצפונה לו באזור אטרוריה, לערים. כאמור, התרחשה ההתפתחות המהירה ביותר אצל האטרוסקים. ב-616 לפנה"ס החלה המלוכה האטרוסקית ברומא. ייתכן ושלטון זה הוא הסיבה לסלידת הרומאים ממונרכיה וייסוד הרפובליקה במקום. יחס הרומאים אליהם היה תערובת של זלזול וסקרנות עקב השונות בשפה, הארגון העירוני ואורחות החיים.

ראו גם

• עמים איטליים

הערות שוליים

1. Moser, Mary E. (1996). "The origins of the Etruscans: new evidence for an old question". In Hall, John Franklin (ed.). Etruscan Italy: Etruscan Influences on the Civilizations of Italy from Antiquity to the Modern Era. Provo, Utah: Museum of Art, Brigham Young University. pp. 29- 43