אלימות באנימציה

אלימות באנימציה מתייחסת לפעולות אלימות ביצירות אנימציה, הכוללת דמויות מונפשות ומצבים דמיוניים. ייחודה של אלימות זו נעוץ בכך שלעיתים קרובות היא מציגה פעולות שבהן דמויות מתמודדות עם תוצאות בלתי אמיתיות או מופרזות, כאשר לעיתים ה"נפגעים" אינם נראים כפוגעים באופן ממשי לאחר המפגש האלים. הפרדה מקובלת בתחום זה מבחינה בין אלימות אנימציה בעלת אופי קומי, המתוכננת לעורר צחוק ואירוניה, לבין יצגי אלימות שמטרתם אינה הומוריסטית^[1], והם מתכוונים לשקף מצבים חמורים יותר או להעביר מסר. תוכניות וסרטי אנימציה הכוללים אלימות מצוירת, כמו "ריק ומורטי", "טום וג'רי", "לוני טונס", "משפחת סימפסון" ו-"איש משפחה", זוכים לפופולריות רבה, אך גם לדיון וביקורת בנוגע להשפעתם על קהל הצופים, במיוחד על ילדים.

היסטוריה

לאלימות מצוירת יש היסטוריה ארוכה של שימוש להסתה לאלימות נגד מיעוטים, החל מהקריקטורות המצוירות של עיתון וילמינגטון, צפון קרוליינה משנת 1898. ^[2]

ההיסטוריה של אלימות באנימציה משקפת את התפתחות התקשורת החזותית והתרבות הפופולרית לאורך השנים. החל מהאנימציות הראשונות בתחילת המאה ה-20, אלימות מונפשת נחשבה לכלי עיצובי המשמש להבעת קונפליקטים, קומדיה ולעיתים אף ביקורת חברתית.

בשנות ה-30 וה-40, עם צמיחתה של תעשיית האנימציה האמריקאית, סדרות כמו "מרי מלודיס" ו"לוני טונס" החלו להכניס אלימות קומית כחלק בלתי נפרד מההומור שלהם. דמויות כמו טום וג'רי, שפותחו בשנות ה-40, הפכו לסמלים תרבותיים, בהם האינטראקציה האלימה בין החתול והעכבר נחשבת לקלאסיקה של הומור אנימציוני.

במהלך השנים, עם התפתחות טכנולוגיות חדשות ושינויים בטעם הקהל, סגנונות של אלימות באנימציה גם התפתחו והשתנו. בשנות ה-80 וה-90, עם הופעתם של סדרות כמו "משפחת סימפסון" ולאחר מכן "South Park" ו"איש משפחה", אלימות באנימציה החלה להשתמש באופן יותר בוטה ומפורש, לעיתים כדי להביע ביקורת חברתית או פוליטית.

השפעות

ההשפעות של אלימות מצוירות על בני נוער נותרו שנויות במחלוקת. מחקרים נחלקו בדרך כלל בנושא זה ללא הסכמה לגבי השפעות האלימות על ההתנהגות.^[1] מסקנה אחת כזו היא שלמגדר אין תפקיד מכריע במחקר. מאמר שפורסם על ידי אנדרו ג'יי וויבר וצוותו מספק נתונים המראים שבנים כן מעדיפים לצפות באלימות מצוירת יותר מאשר בנות, אבל שניהם נהנים מהם באותה מידה. מוזכר גם שלילדים עשויה להיות דמיון טבעי לצפייה באלימות. ^[3] סטייר, אפלפילד וסמית' טוענים שילדים מחקים את הפעילויות של דמויות מצוירות, גם כשהן אינן מתוארות כבני אדם. ^[4] במחקר נוסף מ־1963 מציינים שמה שעשוי להיראות בדיוני בבירור למבוגר עשוי להיראות אמיתי לילדים צעירים. ^[5] בלומברג, בירווירת' ושוורץ טוענים שההשפעה של חשיפה לאלימות עשויה להישאר ללא קשר לשאלה אם ילדים בוחרים לחקות אותה.^[6] השפעה זו עלולה להזיק לילד אם צורה זו של אלימות הייתה מוות של דמות על המסך. עם סרטים מצוירים של ימינו יש שיעור מוגבר של מוות על המסך, אם ילד לא מוכן רגשית זה יכול להוביל להשפעות מזיקות רבות. אבל אם נושא המוות מטופל בצורה נכונה, זה יכול לתת לילדים הבנה חיובית מוקדמת של המוות. ^[7]

ההשפעה של אלימות באנימציה על התנהגות בחיים האמיתיים

ההשפעה של אלימות באנימציה על התנהגות בחיים האמיתיים הם נושא שנוי במחלוקת ומורכב. קיימים חוקרים הסבורים כי חשיפה לאלימות אנימציונית עלולה להוביל להתנהגות תוקפנית מוגברת בקרב ילדים, עם נטייה לחקות את ההתנהגות האלימה שהם חווים דרך המסך.^[8] מחקרים קודמים גילו כי ילד שחושף לשעות ארוכות של תוכן אנימציוני אלים עשוי להיחשף לאלפי מעשי אלימות,^[8] וחיבור זה קושר להגברת תוקפנות אצל ילדים בתרבויות שונות, כמו בטייוואן. נצפתה גם נטייה לרמות גבוהות יותר של אלימות בתוכניות המיועדות לקהל הצעיר יותר לעומת אלו המופנות לקהל המבוגר.^[9]

מצד שני, חלק מהחוקרים מעלים טיעון שגורמים נוספים יכולים להשפיע על ההתנהגות, וכי אין לאלימות באנימציה השפעה ישירה ומובהקת על ילדים. בלומברג, בירווירת' ושוורץ, למשל, סבורים שילדים מסוגלים להבחין בין תוכן בדיוני לבין המציאות, ולהבין את ההבדל בין טוב לרע, כך שהם מתייחסים לאלימות המצוירת כבלתי רלוונטית לחייהם האמיתיים. עם זאת, קיימת ביקורת על הכללת ילדים שהושפעו מתוכן שלילי מחוץ לדיונים הללו, שכן נראה כי הם נותרים לעיתים מחוץ למוקד הדיון.^[1]

המעבר לעידן הדיגיטלי והגישה הנרחבת לאינטרנט חידשו את הדיון סביב השפעת האלימות המצוירת, מכיוון שילדים ונוער כעת נתקלים בתוכן דיגיטלי מגוון ללא פיקוח מסודר, המוסיף סיבוכיות לניסיון להבין את השפעות התוכן האלים. התפתחויות אלו מחייבות התייחסות מדוקדקת לסביבה התרבותית והטכנולוגית שבה ילדים ונוער גדלים, כדי להבין את השפעותיה האמיתיות של אלימות באנימציה על התנהגות בחיים האמיתיים.^[10]

הערות שוליים

1. Kirsh, Steven J. (בנובמבר 2006). "Cartoon violence and aggression in youth". Aggression and Violent Behavior. 11 (6): 547–557. doi:10.1016/j.avb.2005.10.002.
2. McGreevy, Nora (12 בפברואר 2021). "How Racist Cartoons Helped Ignite a Massacre". JSTOR – via JSTOR.
3. Weaver, Andrew; Jensen, Jakob; Martins, Nicole; Hurley, Ryan; Wilson, Barbara (1 בינואר 2011). "Liking Violence and Action: An examination of Gender Differences in Childrens Processing of Animated Content". נבדק ב-12 באוקטובר 2023.
4. Steuer, Faye B; Applefield, James M; Smith, Rodney (ביוני 1971). "Televised aggression and the interpersonal aggression of preschool children". Journal of Experimental Child Psychology. 11 (3): 442–447. doi:10.1016/0022-0965(71)90048-8. PMID 5570452.
5. Bandura, Albert; Ross, Dorothea; Ross, Sheila A. (בדצמבר 1963). "A comparative test of the status envy, social power, and secondary reinforcement theories of identificatory learning". The Journal of Abnormal and Social Psychology. 67 (6): 527–534. doi:10.1037/h0046546.
6. Blumberg, Fran C.; Bierwirth, Kristen P.; Schwartz, Allison J. (באוקטובר 2008). "Does Cartoon Violence Beget Aggressive Behavior in Real Life? An Opposing View". Early Childhood Education Journal. 36 (2): 101–104. doi:10.1007/s10643-008-0280-1.
7. Colman, Ian; Kingsbury, Mila; Weeks, Murray (7 בנובמבר 2014). "Cartoons Kil: casualties in animated recreational theater in an objective observational new study of kid's introduction to loss of life". thebmj.
8. Wiegman, O.; Kuttschreuter, M.; Baarda, B. (ביוני 1992). "A longitudinal study of the effects of television viewing on aggressive and prosocial behaviours". British Journal of Social Psychology. 31 (2): 147–164. doi:10.1111/j.2044-8309.1992.tb00961.x. PMID 1623368.
9. (תיזה). {{cite thesis}}: חסר או ריק |title= (עזרה)
10. Hammock-Dillard, Stephanie (Spring 2011). "The Role of Violent Media Exposure on Youth Violence and Aggression" (PDF). California State University, Sacramento: 23, 24 – via Maura O'Keefe, PH. D., LCSW.