אלכסנדר מקלין (רופא)

אלכסנדר מקלין

לידה	1889 הודו
פטירה	21 במרץ 1967 (בגיל 78 בערך) אברדין, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	אוניברסיטת לונדון Plymouth College
פרסים והוקרה	הצלב הצבאי קצין במסדר האימפריה הבריטית

אלכסנדר הפְּבֶּרְן מקלין (באנגלית: Alexander Hepburne Macklin ‏ 1889 - 21 במרץ 1967) היה רופא בריטי שהיה אחד משני הרופאים במשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של ארנסט שקלטון בשנים 1914–1917. בשנת 1922 הצטרף למשלחת האחרונה של שקלטון, משלחת שקלטון-רווט, באונייה "קווסט".

ביוגרפיה

נעורים ולימודים

אלכסנדר מקלין נולד בהודו, שם עבד אביו כרופא. כשהמשפחה חזרה לאנגליה פתח ד"ר מקלין מרפאה באיי סילי, שם היה מקלין הצעיר לשייט נלהב ומומחה. הוא יצא ללמוד בקולג' של פלימות' והמשיך באוניברסיטת לונדון. אחרי תקופת עבודה קצרה כמלח, המשיך את לימודיו באוניברסיטת ויקטוריה במנצ'סטר, שם הוסמך לרפואה.

המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית

ערך מורחב – המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית

זמן קצר לאחר קבלת התואר פנה בבקשה להצטרף למשלחתו של שקלטון. כיוון שלא קיבל מענה למכתבו, התייצב במשרדו של שקלטון, שהורה לו להמתין לו עד לשובו. כששב לאחר שעות, מצא את מקלין מחכה בסבלנות. כשנשאל למה הוא רוצה להצטרף למשלחת, אמר "אינני יודע. אני פשוט רוצה", והתקבל.^[1] נוסף לחובותיו כרופא מונה לטפל בכלבי האונייה ולנהוג בצוות כלבי מזחלת. שישה מחברי המשלחת, בהם מקלין, קיבלו כל אחד צוות כלבים לאמן. המלאכה לא הייתה קלה, כלבי המזחלות הגדולים והכבדים לא היו האסקים טהורי-גזע אלא כלבים מעורבים, פראים, שנולדו באזורים המבודדים ביותר של קנדה ולפי כך היו עמידים לקור ובעלי אינסטינקט בסיסי למשיכת מזחלות, אך עם זאת היו אלימים ומרושעים, הן בינם לבין עצמם והן כלפי נוהגיהם. הדרך היחידה לשלוט בהם הייתה בהפגנת כוח עדיף, ומקלין פיתח שיטה יעילה, של מהלומת אגרוף חזקה מתחת ללסתו של הכלב התוקף. המכה, המרוככת בכפפה עבה, לא גרמה נזק לכלב אך היממה אותו כך שהרפה מטרפו.^[2][3]

אוניית המשלחת, אנדיורנס, נלכדה בקרח ים דחוס, שסגר עליה מכל עבר ואיים למחוץ אותה בלחצו. ביום השלישי לכליאה בקרח, בעוד האנשים עמלים יומם ולילה לשאוב את המים ולנסות ליישר את כלי השייט, הופיעה לפתע משלחת של שמונה פינגווינים קיסריים והתייצבה מול האוניה הנאבקת על חייה. הפינגווינים הרימו את ראשיהם והשמיעו קריאת קינה, שאיש מחברי המשלחת לא שמע כמותה מעולם. מקלין הבחין, שלא רק תומאס מקלאוד, השטוף באמונות תפלות, אלא גם שקלטון עצמו נחרד.^[4]

למחרת, בשעת אחר הצהריים של 27 באוקטובר 1915, החליט שקלטון להתפנות מן ה"אנדיורנס", שאפסה תקווה לחלצה. שקלטון ואנשיו נאלצו לחנות על מצוף קרח. מקלין וצוות הכלבים שלו, ועמו ויילד, עסקו בעבודה המסוכנת של חילוץ ציוד ומצרכי מזון מן הספינה הלכודה.^[5] והביאו כלבי ים שניצודו לשמש מזון לאנשי המשלחת. המצוף שעליו הקימו את מה שכינו "מחנה הסבלנות", בהמתנה ממושכת להופעת נתיב מים פתוחים שיאפשר להם להיחלץ ממנו, הלך והתבקע ושקלטון נאלץ להוביל את אנשיו ממצוף אחד לאחר, עד שלבסוף נבקע לפניהם נתיב, שבו יכלו להפליג בשלוש סירות הצלה אל אחד משני יעדים אפשריים. בגלל המחסור במזון, לאנשים ולכלבים, לא הייתה ברירה אלא לירות בכל יצור חי שלא הביא תועלת. מקלין נאלץ לירות ב"סיריוס", כלבלב שובב וידידותי, שלרוע מזלו לא אומן עדיין למלאכת הגרירה. בסופו של דבר היה הכרח לירות בכל כלבי המזחלות, אך הצוות של מקלין היה האחרון להמתה.^[6]

"גיימס קיירד" יוצאת להפלגה

לאחר מסע מפרך והרה-סכנות הצליחו שלוש הסירות להגיע בשלום אל אי הפיל. שקלטון יצא עם עוד חמישה אנשים להזעיק עזרה מג'ורג'יה הדרומית ויתר 22 אנשי המשלחת נשארו באי הפיל, בתנאים קשים של קור, רטיבות ורעב. ידיהם של שני הרופאים, מקלין ומק אילרוי, היו מלאות בטיפול בחולים, ללא חומרים מתאימים, כך שעקירת שן התבצעה ללא הרדמה וכאשר הוחלט בחודש יוני, כשההצלה לא נראתה באופק, על קטיעת בהונותיו נגועות הנמק של בלקבורו, התבצע הניתוח בתנאי שדה, כשמקלין ממונה על ההרדמה ומק אילרוי מבצע את הקיטוע בעזרת פרנק ויילד.^[7]

אנשי המשלחת שנשארו על אי הפיל נפרדים מן השישה שיצאו ב"ג'יימס קיירד" להזעיק עזרה

ספינת החילוץ, "ילכו" הצ'יליאנית, הגיעה לבסוף אל אי הפיל ב-30 באוגוסט 1916. למראה הספינה הקרבה, פרצו כל האנשים אל החוף, הדליקו משואה מאולתרת ומקלין הניף מעיל בֶּרְבֶּרי על גבי משוט, אך המעיל נתקע בחצי התורן ולבו של שקלטון, הצופה במשקפת מעל הספינה, נחמץ בקרבו למחשבה, שמי מאנשיו אבד. הוא מנה אותם אחד אחד בבואם ואז הריע: "כולם כאן! כולם ניצלו!"^[8]

לאחר המשלחת

עם שובו לאנגליה, קיבל מקלין תפקיד בחיל הרפואה של הצבא המלכותי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת בצרפת, רוסיה ואיטליה. הוא זכה בצלב הצבאי על גבורה בטיפול בפצועים תחת אש בתקופת שירותו באיטליה.

שרטוט חתך של האונייה "קווסט" מתוך גיליון של "מדע פופולרי", דצמבר 1921

שקלטון הזמין את מקלין, יחד עם עוד חברים מצוות "אנדיורנס", פרנק וורסלי, לאונרד האסי, פרנק ויילד, ג'יימס מק אילרוי, אלכסנדר קר, תומאס מקלויד וצ'ארלס גרין, להצטרף למשלחת שקלטון-רווט, שיצאה בשנת 1922 על ה"קווסט". לשקלטון לא היו תוכניות מגובשות למשלחת; האונייה עגנה בריו דה ז'ניירו ומשם הפליגה לג'ורג'יה הדרומית. שקלטון סבל מכאב בלבו במשך כל המסע, אבל סירב לנוח, בניגוד להוראותיו של מקלין. בריו, עבר שקלטון התקף לב אבל לא הניח למקלין לבדוק אותו. האונייה עגנה בג'ורג'יה הדרומית ב-4 בינואר 1922. השכם בבוקר ה-5 בינואר הוזעק מקלין אל תאו של שקלטון, שם מצא אותו בהתקף לב נוסף. הוא מת זמן קצר לאחר שמקלין הגיע אל תאו. כרופא האונייה, היה זה תפקידו של מקלין להכין את הגופה לקבורה. הכוונה הראשונית הייתה להביא את שקלטון למנוחות באנגליה, לשם היה אמור להישלח בליווי האסי, אך בהגיעם אל מונטווידאו המתין להם מברק מאשתו של שקלטון, שהורתה לקבור את בעלה בדרום הרחוק, כפי שרצה. האסי החזיר את גופתו של שקלטון לג'ורג'יה הדרומית, שם נקבר.^[9]

ב-1926 פתח מקלין מרפאה בדאנדי, שם עבד במשך 21 השנים הבאות. במלחמת העולם השנייה שירת בחיל הרפואה במזרח אפריקה בדרגת סגן-אלוף. הוא קיבל את העיטור הטריטוריאלי ובהמשך קיבל את אות מסדר ההצטיינות הגבוה ביותר של האימפריה הבריטית (OBE).

בשנת 1948 נשא לאישה את ג'ין ועקר עמה לאברדין, שם עבד בבתי חולים שונים לפני שפרש מעבודה מלאה ב-1960. הוא המשיך לעבוד בשירותי הבריאות לסטודנטים של האוניברסיטה למשך שנים אחדות. לו ולג'ין היו שני בנים, אלכסנדר וריצ'רד. אלכסנדר מקלין מת ב-21 במרץ 1967.

לקריאה נוספת

• "Endurance Obituaries: Dr. Alexander Hepburne". אורכב מ-המקור ב-2006-02-09. נבדק ב-2013-09-19.
• "Antarctic Explorers: Ernest Shackleton". South Pole.com. ארכיון מ-2007-01-08. נבדק ב-20 בדצמבר 2006.
• Paul Ward (2001). "Dr. Alexander Hepburne Macklin". Cool Antarctica. אורכב מ-המקור ב-2007-02-03. נבדק ב-20 בדצמבר 2006.
• Sir Ernest Shackleton (1999) [1919]. South. Great Britain: Penguin Books. ISBN 0-14-028886-4.
• Dr. David McLean (1994). "The Malleson Memorial Lecture: Giants in our genesis". אורכב מ-המקור ב-2007-06-10. נבדק ב-20 בדצמבר 2006.

הערות שוליים

1. קים היקוקס, "שקלטון, האתגר האנטארקטי", עמ' 49-50
2. אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", הוצאת ידיעות אחרונות, תרגום: מרינה גרוסלרנר, עמ' 44-43
3. היקוקס, עמ' 90
4. היקוקס, עמ' 101
5. אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", עמ' 15-13
6. לנסינג, "אנדיורנס", עמ' 73–74, עמ' 129
7. היקוקס, עמ' 146
8. היקוקס, עמ' 174
9. היקוקס, עמ' 185