אלתר קציזנה

אלתר קציזנה
Алтер Кацизне
Alter Kacyzne
לידה 31 במאי 1885
וילנה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 7 ביולי 1941 (בגיל 56)
טרנופול, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אלתר שלום קציזנה
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודי־פולני
עיסוק סופר, משורר, מחזאי, מוציא לאור, בעל טור, צלם
שפות היצירה יידיש, רוסית, פולנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה שירה, סיפורת (סיפורים קצרים ורומן אחד), מחזות דרמה, טורים עיתונאיים, תסריטים, מסות, יומני מסע, פליטונים
יצירות בולטות "הדוכס", "דער גייסט דער מלך", "שטאַרקע און שוואַכע"
הושפע מ י"ל פרץ, ש. אנ-סקי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלתר קָצִיזְנֶה (לעיתים קאציזנה; בכתיב יידי: אַלטער קאַציזנע; בפולנית: Alter Kacyzne;[1] ברוסית: Алтер Кацизне;‏ 31 במאי 1885, וילנה, האימפריה הרוסית – 7 ביולי 1941, טרנופול, אוקראינה) היה סופר, משורר, מחזאי, מוציא לאור, יושב־ראש הזרוע היהודית של ארגון הסופרים הבינלאומי (PEN), בעל טור וצלם יהודי ורשאי, מן התורמים החשובים והבולטים לחיי התרבות היהודיים־פולניים במחצית הראשונה של המאה ה-20. הנציח בתצלומיו את החיים היהודיים בפולין בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אַלְתֶּר שלום ('שוֹלֶם') קַצִיזְנֶה נולד ב-31 במאי 1885 בעיר וילנה שבתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (באזור ליטא) למשפחת בעלי מלאכה קשי־יום: אביו שמואל־הירש היה בנאי, אמו הייתה תופרת, וסבו היה חייט. במשך מספר שנים הוא התחנך בחדר, ובהמשך ביקר בבית־ספר יהודי־רוסי כללי. מצבה הכלכלי של משפחתו לא אִפשר להעניק לו שילוב עשיר של חינוך מסורתי וחילוני כמו זה שמרבית כותבי היידיש נשענו עליו; קציזנה היה אוטודידקט, שרכש בכוחות עצמו שליטה בשפות רוסית, פולנית, גרמנית וצרפתית – לצד עברית, שאותה למד בחדר, ויידיש, שפת אמו.

כאשר היה קציזנה בן ארבע־עשרה, נפטר אביו בגיל צעיר. לאחר מותו נסע קציזנה הנער להתלמד כשוליה אצל דודו הצלם ביקטרינוסלב שברוסיה החדשה (דרום האימפריה הרוסית, אוקראינה), ועבד שם במשך אחת־עשרה שנה.[2] בשהותו באוקראינה החל לכתוב שירים ברוסית. הוא שלח את שיריו לסופר־משורר ש. אנ־סקי, שפרסם שניים מהם בכתב־העת בעריכתו Еврейскій міръ (בכתיב מודרני: Еврейский Мир; "יֶבְרֶיְסְקִיִי מִיר", 'העולם היהודי') בשנת 1909, ואף עודד את קציזנה להוסיף ולכתוב. בתקופה זו נשא קציזנה לאישה את חנה חצ'נוב.

בוורשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידו של י"ל פרץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמספר אינטלקטואלים צעירים בעת ההיא, הושפע קציזנה מאוד מחזון הספרות הלאומית היהודית של י"ל פרץ, והחליט כי עתידו הספרותי יהיה ככל הנראה ביידיש.[3] בעקבות זאת עקר ב-1910 עם אשתו הטרייה לעירו של פרץ, ורשה,[4] ושם היה לתלמידו הנלהב ביותר של פרץ, עד למותו של האחרון ב-1915. על הלימוד אצל פרץ העיד קציזנה מאוחר יותר כי פרץ "לימד אותי איך לכתוב ביידיש, באופן שיטתי מאוד. השיטה? אני הייתי כותב משהו, ופרץ היה מוחק אותו".[3] על השפעתו של פרץ על קציזנה העיר המבקר והיסטוריון הספרות זלמן רייזן: "רבה השפעתו של פרץ עליו. ניתן לומר כי הוא סופר מבית־מדרשו של פרץ".[5]

סופר, משורר, מחזאי, מסאי ועורך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלתר קציזנה קורא במחזהו "הדוכס", לצד האמן אברהם מורבסקי (Avrom Morevski)
ורשה 1922. משמאל לימין: אסתר שומיאטשֶר-הירשביין, מנדל אלקין, פרץ הירשביין, אורי צבי גרינברג, חנה קציזנה, אלתר קציזנה ואסתר אלקין
מימין לשמאל: אלתר קציזנה, פרץ מרקיש, משה ברודרזון

החל משנת 1918 ובמשך כל חייו היצירתיים פרסם מגוון רחב של יצירות בשפה היידית: שירים ופואמות ("דער גייסט דער מלך", ׳רוח המלך׳, 1919), דרמות ("דער דוכס", ׳הדוכס׳, 1925; "דעם יידנס אָפּערע", ׳האופרה של היהודי׳, 1937), סיפורים קצרים, רומן אחד ("שטאַרקע און שוואַכע", ׳חזקים וחלשים׳, 1929), תסריטים (אן א היים), מסות, יומני מסע ופיליטונים.

קציזנה ייסד והוציא לאור מספר כתבי־עת, ובראשם הדו־שבועון "מיַין רעדנדיקער פילם" ('הסרט המדבר שלי'). כמו כן, ערך את העיתון השמאל־רדיקלי "דער פֿרײַנד" ('הידיד').[6] כיהן כיושב־ראש הזרוע היהודית של ארגון הסופרים הבינלאומי (PEN), ועבד במקביל עם קבוצות תיאטרון שונות ועם חלוצי־קולנוע יהודיים. בין היתר עיבד את מחזהו של אנ־סקי "הדיבוק" לתסריט של סרט קולנוע באותו השם שיצא לאקרנים בארצות־הברית ב־27 בינואר 1938). בקתת־הקיץ שלו בשְוִוידֶר (Świder) שבפאתי ורשה, שרכש בסביבות 1920, הייתה בשעתה מקום מפגש ספרותי חשוב, שעם אורחיו נמנו פרץ מרקיש, אורי צבי גרינברג,[6] ישראל יהושע זינגר ואחיו הצעיר יצחק בשביס-זינגר. בנוסף היה קציזנה מיודד עם המשוררים מלך ראוויטש[6] וקדיה מולודובסקי.[7]

צלם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כמעט כל שהותו בוורשה, עד לבריחת המשפחה משם ב-1939, ניהל קציזנה בעיר סטודיו משגשג לצילום. הוא הפיק צילומי דיוקן רבים, לקח עִמו את המצלמה לכל מקום ואף יצא מפעם בפעם לנסיעות בשליחות עיתונאית. בתוקף תפקידו כצלם ביקר גם ברומניה, באיטליה, בספרד ובמרוקו, ואף ביקר בארץ ישראל.[8] גם כאשר היה בנסיעות למטרות הרצאה וקריאה בציבור – נסיעות שהובילו אותו לקצותיה הנידחים של פולין – הייתה המצלמה בת־לווייתו הקבועה; וכך יצא כי במהלך חייו הלכה והצטברה באמתחתו אסופת תמונות עשירה, שבה תועדו חיי היום־יום של בני כל שדרות החברה היהודית בפולין. האוסף ההיסטורי רב־הערך של קציזנה הושמד כולו במהלך הכיבוש הנאצי – למעט מבחר של כ־700 תמונות ששרדו, היות שנשלחו על ידיו קודם לכן לארצות־הברית, ברובן כתרומה ליומון הניו־יורקי היידי "פֿאָרווערטס". תמונות אלה, שהן חלק חשוב מעבודתו, שמורות כיום בארכיון ייִוואָ (המכון למחקר יהודי) במנהטן.

בתחילה עבד קציזנה בשירות ארגון העזרה הניו־יורקי למהגרים יהודיים היא"ס (HIAS), וצילם תמונות שנועדו להראות את מצוקת היהודים במזרח אירופה. כאשר הובאו התמונות לעיונו של העורך הראשי של "פֿאָרווערטס", אברהם קאהאן, הוא הציע לקציזנה שיתעד את החיים היהודיים ברחבי פולין עבור קוראי העיתון. מעתה שימש קציזנה צלם וכתב שטח של "פֿאָרווערטס", ומשימתו הוגדרה: "לתעד את החיים במולדת הישנה".[9] במהלך עשר השנים הבאות נסע לאורכה ולרוחבה של פולין, בצלמו הן את העשירים והן את העניים, ואת הסביבה שבה חיו. התמונות שצילם הופיעו בקביעות במוסף יום א' של העיתון, ב-"Art Section" (מדור האמנות). קציזנה צילם כל דבר שעשוי היה לדעתו לעניין את הקורא היהודי־אמריקאי.

הכמות האדירה של תמונות שנתבקש (ואף ביקש בעצמו) לספק הביאה את קציזנה לחפש כל העת אחר מוטיבים חדשים לתצלומים. בשלב מסוים אף ויתר על הסטודיו שלו, במטרה לפנות לעצמו זמן ומשאבים לחיפוש אחר מוטיבים נוספים ולנסוע לכל קצות פולין ומחוזותיה. על רקע זה נפגע קציזנה, באשר חש שהוא נתפס רק כצלם; העורך הראשי של "פאָרווערטס", קאהאן, לא הדפיס ולו טקסט אחד משלו, והעדיף את שירותיו של ישראל יהושע זינגר ככתב שטח. ואולם על ערכו של קציזנה כצלם אין עוררין; "אף אחד לא הכיר את 'פוילן' טוב יותר מקציזנה".[2]

במלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קציזנה אהב את פולין מולדתו – עד כדי כך שגם לנוכח הסכנה הממשמשת ובאה ערב מלחמת העולם השנייה, וחרף העובדה שנמצאו בידו אישורי נסיעה לארצות־הברית, לא יכול היה להחליט בלב שלם על עזיבתה. מיד עם פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939, ברח קציזנה מוורשה ללבוב, שנכבשה (בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב) על ידי הסובייטים. ההיסטוריון דב לוין ציין כי קציזנה, שעוד לפני המלחמה נהנה מהכרה כסופר וכמחזאי בולט, היה אחת הדמויות המרכזיות בחוג הסופרים היהודים בלבוב: "באופן טבעי ראו בו עתה הסופרים את דוברם, במיוחד משום שזכה ליחס חיובי גם מצד השלטונות הסובייטיים ומילא תפקידים חשובים כמו: יועץ אמנותי על יד התיאטרון היהודי הממלכתי בלבוב, ומנהל 'השעה היהודית' ברדיו לבוב. מתוך יחס השלטונות אליו, הסיקו רבים, שאין השלטונות הסובייטיים חוסמים את דרכם של הפליטים היהודים בתחום האמנות".[10] עם פלישת הצבא הגרמני ללבוב 1941 נפרד אלתר מאשתו ומבתם, שנותרו מאחור מתוך הנחה כי יחוסו עליהן, ונמלט ברגל עם אלפי פליטים אחרים מזרחה לטרנופול.

מותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שכבר הייתה טרנופול תחת הכיבוש הנאצי, הוכה קציזנה למוות בבית הקברות היהודי בעיר ב-7 ביולי 1941, בפוגרום שביצעו משתפי פעולה אוקראינים, שבמהלכו הוכו למוות כ-5,000 יהודים. בן 56 היה במותו. השמועה על דבר מותו הגיעה לארץ ישראל מבעד לערפילי המלחמה, ושנה לאחר מותו פרסם ידידו הסופר פלק הלפרין רשימה על כך בעיתון "דבר".[11]

אחד המעטים שניצלו מהטבח היה המשורר הצעיר נחמן בליץ (Nachman Blitz), שתיאר בפרטי פרטים בדו"ח שמסר את העינויים והייסורים שנאלץ קציזנה לעבור, וכיצד הוכה לבסוף למוות. עדות ראייה זו, אשר התפרסמה ב-1945 באחת מן המהדורות הראשונות של היומון היידי "דאָס נײַע לעבען" ('החיים החדשים'),[6] הייתה מהעדויות הראשונות שתיארו את זוועותיה של השמדת היהודים בשואה. עדותו של בליץ על מותו של קציזנה התפרסמה בסוף שנות ה-50 ב"מעריב".[12]

אלתר קציזנה. רישום מעשה ידי הצייר פליקס פרידמן

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו של אלתר, חנה קציזנה, נרצחה במחנה בלז'ץ. בתם היחידה, שולמית (כונתה בפי כול "מיטקֶה" או מיטֶה"; לימים נקראה Sulamita), ניצלה תוך התחזות לגויה בעזרת מסמכים פולניים. בשנת 1946, לאחר המלחמה, נישאה לשגריר איטליה בפולין, אאוג'ניו ריאלה (Eugenio Reale), וגרה באיטליה עד מותה ב-1999. שולמית קציזנה־ריאלה הקדישה חלק ניכר מחייה לטיפוח מורשתו הספרותית והאמנותית של אביה.[13]

הכרה ביצירתו לאחר מותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשט"ז תורגם מחזהו "הדֻכַּס" לעברית. באותה שנה (1955) נערך בישראל ערב לזכרו, שבו לקחו חלק סופרים ואנשי ציבור רבים.[14] לרגל האירוע ביקרה בתו בארץ לראשונה.[15]

בשנת 1967 החלה לצאת בהוצאת י"ל פרץ בתל אביב אסופת כל כתביו; בכרך הראשון הובאו כמה מיצירותיו הבולטות: המחזה הנודע "הדוכס", הדרמה האחרונה שלו, "האופרה של היהודי", וכן בלדות וגרוטסקות.[16] לרגל הופעת הכרך ביקרה בתו שוב בישראל,[17] ובבית ליסין נערך ערב שהוקדש לזכרו וליצירתו של קציזנה.[18]

בתוך כך תורגמו כמה מסיפוריו לעברית ויצאו בשנת תשל"א (1970) תחת הכותר "פנינים חולות: ועוד סיפורים" בספריית תרמיל (משרד הביטחון – ההוצאה לאור).[19]

בשנת 2012 תורגם הרומן "שטאַרקע און שוואַכע" לעברית ופורסם בשם ׳חזקים וחלשים׳. המתרגמת, בלהה רובינשטיין, ציינה כי ראתה כמשימה חשובה במעלה "להציע לקוראי העברית יצירת מופת זאת, שכמעט נשכחה מלב".

כמה מיצירותיו ראו אור גם בתרגום לצרפתית, לאיטלקית ולאנגלית.

בית "יד שרה" בראשון לציון הוקם לזכרם של אלתר וחנה קציזנה. עשרות מתצלומיו הוצגו שם, לראשונה בישראל.[20]

אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית

יצירותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף תצלומיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Marek Web and Shara Kay (editors), Poyln: Jewish Life in the Old Country, New York: Metropolitan Books, 1999
כריכת אלבום התצלומים של אלתר קציזנה (יצא לאור ב-1999), Poyln: Jewish Life in the Old Country

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורת

  • אראבעסקן (׳ארבֶּסקות׳), ורשה: דפוס הענדלער, 1922. (179 ע')

רומן

  • שטאַרקע און שוואַכע (׳חזקים וחלשים׳): רומן בארבעה חלקים (2 כרכים), וילנה, ב' קלעצקין, תרפ"ט-1929–1930.

מחזות

  • דער גייסט, דער מלך (׳הרוח המלך׳): פואמה דרמטית בשלוש מערכות ושמונה קטעים, ורשה, דפוס הענדלער, תרע"ט-1919. (312 ע')
  • פּראָמעטעאוס (׳פרומתאוס׳): פואמה דרמטית, ורשה: די וועלט, תר"פ-1920. (56 ע')
  • דוכוס (׳הדוכס׳): מחזה בארבע מערכות, 1925 – עיבוד לסיפור על אודות גר הצדק אברהם בן אברהם (הגרף פוטוצקי), אשר תואר לראשונה בשנת 1749 בכתב היד האנונימי "מעשה גר צדק".
  • הוּרדוּס (׳הֶרוֹדְס אטיקוס׳): טרגדיה בחמש מערכות, וילנה: קלעצקין, 1926. (159 ע')
  • שוואַרצבּאָרד (׳שוורצבורד׳): רפורטז'ה סינתטית בשלוש מערכות ושמונה תמונות, 1937 – על שלום שוורצבארד. (יצא שוב בפריז בהוצאת קאמיטעט פאר יידיש און יידישער קולטור, 1980.)[21]
  • דעם יידנס אָפּערע (׳האופרה של היהודי׳), 1937 – דרמה היסטורית מחיי האנוסים היהודים בפורטוגל במחצית הראשונה של המאה ה-18, בהתבסס על חיי מחבר הקומדיות הפורטוגזי האנוס אנטוניו ז'וזה דה סילווה.[22] (יצא שוב ברומא בהוצאת בתו, 1967: "דעם אידנס אפערע: היסטארישע דראמא פון דעם לעבן פון אנטאניו דז'אזי דא סילווא".)

שירה

מבחר כתביו

  • געקליבענע שריפטן (עורך: דוד ספארד), ורשה: יידיש בוך, 1951. (195 ע')

קיבוץ כתביו

  • געזאמעלטע שריפטן ("כל כתבי", 4 כרכים), תל אביב: פארלאג י.ל. פרץ, 1967–תשל"ב-1972:
    • כרך 1: "דער דוכוס"; "דעם יידנס אפערע"; "באלאדן און גראטעסקן". (318 ע')
    • כרך 2: "אראבעסקן", "פראמעטעאוס", "הורדוס". תש"ל. (344 ע') (בהוצאת המנורה)
    • כרך 3: "שטארקע און שוואכע" (חלק א). תשל"ב. (293 ע')
    • כרך 4: "שטארקע און שוואכע" (חלק ב). תשל"ג-1972. (378 ע')

יצירותיו בתרגום לעברית

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אברהם ברוידס, 'עם כתבי אלטער קאציזנע', מאזנים 26, 4 (1968), 311–312. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • שרית ילוב, 'על אלתר קציזנה', דבר, 7 ביוני 1985.
  • רוביק רוזנטל, 'העולם האבוד של אלתר קציזנא', על המשמר, חוֹתָם, 7 ביוני 1985, עמ' 18–19.
  • מרדכי חלמיש, "אלתר קציזנה", בתוך: יידיש בתפוצות: על סופרים ומשוררים, תל אביב: עקד, תשנ"ג 1993, עמ' 190 ואילך.
  • דב סדן, "על אלתר קאציזנה", אבני מפתן: מסות על סופרי יידיש, תל אביב: י.ל. פרץ, תשכ"ב 1961, כרך ג, עמ' 188–191. (וכן: חדשים גם ישנים, כרך ב: "בספרות יידיש ואגפיה: קולות ביקורות והדי פולמוס", תל אביב: עם עובד, תשמ"ז 1987, עמ' 128–130.)
  • שלמה בליס, "מיט דורשט צו וויסן און גערעכטיקייט: צו דער פערציקסטער יארצייט פון אלטער קאציזנע", פאלקס-שטימע (15 באוגוסט 1981), עמ' 6–8.
  • בער מארק, "אלטער קאציזנע – לעבן און ווערק", יידישע קולטור 47, 5/6 (1985), 46–49.
  • יצחק ניבארסקי [ניבורסקי], "אלטער קאציזנע", יידישע קולטור 1,59-2 (1997), 17–24.
  • דוד ספרד, "וועגן אלטער קאצינזעס שאפן", פאלקס-שטימע (20 בנובמבר 1982), 6–7.
  • דוד ספרד, "אלתר קאציזנע", יידישע קולטור 45, 2 (1983), 48–54.
  • יצחק קאהאן, "אלטער קאציזנע – אין א געשיכטלעכער פערספעקטיוו", די צוקונפט 6/5,87 (1981), 181–185.
  • אברהם קוואַטערקאָ [קווטרקו], "ער לעבט אין אונדזער געדעכעניש", פאלקס-שטימע 31 (1981), עמ' 5, 7.
  • יעקב ראָטבאום, "אלטער קאציזנע – דער מענטש און קינסטלער", יידישע קולטור 44, 2 (1982), 6–14; 44, 3 (1982), 25–30.
  • Joel Berkowitz and Jeremy Dauber (eds. and trans.), Landmark Yiddish Plays: A Critical Anthology, Albany: State University of New York Press, 2006, "Introduction": Alter Kaczne and The Duke, pp. 61-71. (באנגלית)
  • Ane Kleine und Nora Hahn (hrsg.), Alter Kacyzne als Schriftsteller: original und übersetzt - eine kleine Bücherschau; Katalog zur Ausstellung zum VIII Symposium für Jiddische Studien in Deutschland, Universität Trier und Schweich, 26-28 September 2005. (בגרמנית)
  • Simon Neuberg, "קאציזנעס און אנדערע גראמען", Jiddistik Mitteilungen: Jiddistik in deutschsprachigen Ländern (Trier) 41 (2009), 1-13.
  • Carol Zemel, "Imaging the shtetl: diaspora culture, photography and Eastern European Jews", in: Nicholas Mirzoeff (ed.), Diaspora and Visual Culture: Representing Africans and Jews, London: Routledge, 2000, pp. 193-206. (על תצלומיהם של קציזנה ומשה וורוביצ'יק-רביב)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלתר קציזנה

עליו ועל יצירתו

מיצירתו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ נכתב לעיתים "Katsizne", "Kacizna" או "Kazisne".
  2. ^ 1 2 Andrea Übelhack, Alter Kacyznes "Poyln": Bildband über jüdisches Leben in Polen, haGalil online, February 23, 2001 (בגרמנית).
  3. ^ 1 2 Robert Adler Peckerar, Alter Kacyzne, in The National Yiddish Book Center (באנגלית).
  4. ^ ראו זיכרונותיו של אליעזר שטיינמן מביקורו אצל קאציזנה בעת ההיא: א. שטיינמן, דור תהפוכות, דבר, 28 ביוני 1957.
  5. ^ במקור ביידיש: "[...] גרויס איז געווען פּרצעס איינפלוס אויף אים. מען קאָן זאָגן, ער איז דער שרייבער פון פּרצס שול...". מצוטט אצל: כאַריטאָן בערמאַן, מיינע באַגעגענישן מיט אַלטער ק, אלגעמיינער זשורנאל, 26 בדצמבר 2007.
  6. ^ 1 2 3 4 Marek Web, Introduction, in: Alter Kacyzne, Poylin: Jewish Life in the Old Country (editors: Marek Web and Shara Kay), New York: Metropolitan Books, 1999.
  7. ^ YIVO News - ידיעות פון ייִוואָ, No. 189, Winter 1999.
  8. ^ אלתר קאציזנה בארץ, דבר, 8 באוקטובר 1925; מ. סתר, אלתר קציזנה, דבר, 16 באוקטובר 1925; וראו עוד את ביקורתו על התיאטרון העברי בארץ: אלתר קציזנה, דעה מופלאה על ענין פשוט, דבר, 6 בנובמבר 1925
  9. ^ קציזנה: "Abraham Cahan has hired me to be the photo correspondent for the Forverts. My task is to cover all the places in Poland that may be of interest to the reader in America...." (מצוטט באנגלית בפתיחה לספר התצלומים "Poyln: Jewish Life in the Old Country".‏
  10. ^ דב לוין, סופרי יידיש במזרח אירופה שתחת השלטון הסובייטי בראשית מלחמת העולם השנייה (1941-1939); שבות 14, המכון לחקר התפוצות, האגודה לחקר תולדות היהודים, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א 1991, באתר דעת; טאניא פוקס, א וואנדערונג איבער אקופירטע געביטן, בואנוס איירס: צענטראל-פארבאנד פון פוילישע יידן אין ארגענטינע, 1947, עמ' 52, 61 (מובא אצל לוין, הערה 21).
  11. ^ פ. היילפרין, אלתר קאציזנה, דבר, 10 ביולי 1942.
  12. ^ נחמן בליץ, כך נרצח הסופר אלתר קציזנה, מעריב, 8 במאי 1959.
  13. ^ ראו מעט מזיכרונותיה מהעולם שחרב: ז'יל רוזיה, ארמון הזיכרון, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2009.
  14. ^ לזכרו של אלתר קציזנה, דבר, 24 בינואר 1955.
  15. ^ בתו של סופר: שולמית קאציזנה־ריאלה, מעריב, 28 בינואר 1955.
  16. ^ י. א. גלבוע, אלתר קאציזנה ו"האופרה של היהודי", מעריב, 3 בנובמבר 1967; אברהם ברוידס, עם כתבי אלטער קאציזנע (מאמר ביקורת), מאזנים: ירחון לספרות ,26 (4): 311–312, 1968.
  17. ^ בתו של א. קאציזנה להוצאת ספרו בארץ, דבר, 29 בספטמבר 1967; ישראל אבי-יהודה, אשת סנאטור איטלקי – ובת סופר יהודי מפולין, דבר, 10 באוקטובר 1967; תמר אבידר, האידיש ורעיית הסנאטור האיטלקי, מעריב, 11 באוקטובר 1967
  18. ^ קאציזנה ובתו, דבר, 12 בנובמבר 1967
  19. ^ 1 2 זהבה מנדלסון, ספרים שיכבידו על תרמיל החייל, מעריב, 9 באפריל 1971; סילביה בן-דוד, "פנינים חולות" לא. קציזנה, דבר, 16 ביולי 1971.
  20. ^ יד שרה ברשל"צ עוברת דירה, באתר ערוץ 7, 8 בדצמבר 2003
  21. ^ על "שוואַרצבּאָרד" ראו: נח גריס, "אלתר קאציזנע און זיין דראמע "שווארצבארד"", ישראל-שטימע 15,24 (890) (תש"ם), 5; 20,24 (895) (28.10.1980), 5; 21,24 (896) (11.11.1980), 5. אברהם טרמבובלסקי, "א ווארט וועגן דער גענעזע פון אלטער קאציזנעס "שווארצבארד"", פאלקס-שטימע 52/51 (4505–4506) (20.12.1980), 7, 11. שולמית קציזנה, "די דראמע וועגן דער דראמע "שווארצבארד"", לעבנס-פראגן 343-344 (1980), 18–19.
  22. ^ אופרה של יהודי בווארשה, דבר, 11 ביולי 1958; י. א. גלבוע, אלתר קאציזנה ו"האופרה של היהודי", מעריב, 3 בנובמבר 1967.
  23. ^ חזקים וחלשים, באתר "טקסט"