לידה |
10 בנובמבר 1906 ברמינגהאם, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
---|---|
פטירה |
13 במרץ 1999 (בגיל 92) סוליהול, הממלכה המאוחדת |
מקום לימודים | בית הספר גרוסוונור לאמנות מודרנית |
תחום יצירה | ציור, שירה |
זרם באמנות | סוריאליזם |
אמיליה "אמי" ברידג'ווטר (אנגלית: Emmilia "Emmy" Bridgwater; 10 בנובמבר 1906 – 13 במרץ 1999[1]) הייתה אמנית ומשוררת ממוצא אנגלי הקשורה לתנועה הסוריאליסטית.
ממקום מושבה בברמינגהאם ולונדון, הייתה לה תרומה משמעותית כחברת ארגון "הסוריאליסטים של בירמינגהם" ושל קבוצת הסוריאליסטים הבריטית, ושימשה כחוליה מקשרת חשובה בין קבוצות הסוריאליסטים של שתי הערים.[2]
מישל רמי, פרופסור להיסטוריה של אמנות באוניברסיטת ניס בצרפת, ומחבר הספר "סוריאליזם בבריטניה", מתאר את השפעתה כ"בעלת אותה חשיבות עבור הסוריאליזם הבריטי כמו הצטרפותו של דאלי לסוריאליזם הצרפתי".[3]
אמי ברידג'ווטר נולדה במחוז אדגבסטון (אנ') היוקרתי בבירמינגהם. היא הייתה בתו השלישית של רואה חשבון מוסמך ומתודיסטית. כמי שהראתה עניין בציור ואיור מגיל צעיר, היא הייתה תלמידתו של ברנרד פליטווד-ווקר בבית הספר לאומנות של בירמינגהם במשך שלוש שנים, משנת 1922, ולאחר מכן המשיכה את לימודיה בבית ספר לאומנות באוקספורד, ומימנה את לימודיה בזכות שכרה כמזכירה.[4]
בשנת 1936 היא ביקרה בכנס הבינלאומי של הסוריאליזם בלונדון London International Surrealist Exhibition, ובו פגשה לראשונה את קונרוי מדוקס, ג'ון מלביל ורוברט מלוויל- מי שהיו דמויות מרכזיות ומשפיעות בזרם הסוריאליזם של בירמינגהם. בעקבות מפגש זה, אמי, שהשתייכה לזרם התנועה האסתטית באומנות, החלה ליצור עבודות הדומות בסגנונן לזרם הסוריאליזם. היא החלה לחקור את צידו האפל של תת-המודע, ולעיתים קרובות שיטת האוטומטיזם (אנ') שימשה אותה בעבודתה.[5] בתקופת לימודיה בבית הספר לאומנות בלונדון "Grosvenor School of Modern Art", במהלך 1936 ו-1937 היא שמרה על הקשרים שיצרה בבירמינגהם, וכך בשלהי שנות ה-30 תערוכת עבודותיה הוצגה בבירמינגהם כחברה בקבוצת הסוריאליסטים של בירמינגהם וכן היא הוצגה בגלריית לונדון לאחר שהתוודעה לבעלים E. L. T. Mesens על ידי רוברט מלוויל.[1]
בתחילת שנות ה-40 היא הצטרפה רשמית לקבוצת הסוריאליסטים הבריטית שאת פגישותיה פקדה באופן קבוע ברוב העשור העוקב. אמי יצרה קשרי חברות קרובים עם אידית' רימינגטון והייתה מעורבת ברומן קצר אך סוער עם טוני דל רנזיו, וספרים ואלבומי אומנות סוריאליסטית רבים הציגו את יצירותיה לקהל הרחב. תערוכת היציג הראשונה שערכה הייתה בגלריה לאומנות מודרנית של ג'ק בילבו בשנת 1942. בשנת 1947 ברידג'ווטר נבחרה על ידי אנדרה ברטון להיות אחת משש אמניות אנגליות להציג ב-Exposition Internationale du Surrealisme התערוכה הבינלאומית הגדולה של קבוצת הסוריאליזם בגלריה Maeght בפריז.
בשלהי שנות ה-40 לחייה, ברידג'דווטר נאלצה להשקיע את רוב מרצה וזמנה בטיפול באמה הקשישה ובאחותה הנכה וכתוצאה מכך השעתה את קריירת האומנות שלה.
במהלך שנות ה-70 ברידג'ווטר חזרה לעבודה, בעיקר בקולאז' ועבודותיה המוקדמות פורסמו בתערוכות רבות בנושא רטרוספקטיבה הסוריאליסטית במהלך העשורים הבאים. באמצע שנות ה-80 עבודתה פסקה. היא נפטרה בשנת 1999.
רוב עבודתה של אמי ברידג'ווטר בשנות ה-30 וה-40 כללה ציורים ורישומי עט ודיו. האיקונוגרפיה הפרטית שלה כללה בדרך כלל דימויים אורגניים כגון ציפורים, ביצים, עלים, פירות וסגנון של קווים מתחום הבוטניקה המתארים תחושת "אלימות והומור שחור סוריאליסטי", תכופות משולבים באיורי נוף חלומיים. החל משנות ה-70 היא עבדה בקולאז'.
סקירה נלהבת של Toni del Renzio תיארה את ציוריה של ברידג'ווטר: "אנו לא רואים את התמונות הללו, אנו מאזינים ומתרגשים מהקריאה והבכי העולים מהם. היגון והסבל עולים מקרבינו ומתמזגים לתוך התמונות אשר לא רצינו להכיר במשמעותם וחשיבותם".
בדבריו, רוברט מלוויל, שירטט את ציוריה של ברידג'ווטר כ- "מציגים ומתארים את העצב והיגון של ההווה, הנראה למחצית, שנתקל בו האומן במסע דרך מבוכי הטוב והרע.. אף על פי העמימות היוצרת אפליה של חלום, הם תיאור מציאותי מתוך אזור הדמדומים של התקוות והתשוקות הקודרות, בהם מעטים בלבד נותרים להתבונן ומעטים יותר נותרים חדי ראייה.[6]
במודעת האבל אודות מותה בעיתון אינדפנדנט נכתב: "ציוריה חודרים לעולם פרטי כאילו מתוך חלום וממירים את החזיונות אותם חוותה בחלום לנופים נועזים, חסרי מודעות עצמית, מלאי רגש, אשר ברוב המקרים חודרים ללב. תוך שימוש בפלטת צבעים מצומצמת וציור בקווים גסים ועבים, היא הצליחה לשלב אובייקטים שלמראית עין אינם קשורים, בהם השתמשה למלא נופים נטושים, תוך הענקת איכות נרטיבית של יד היוצר"
{{citation}}
: (עזרה)