אמינאטה פורנה (באנגלית: Aminatta Forna, נולדה ב-1964) היא סופרתסקוטית-סיירה לאונית. היא כתבה אוטוביוגרפיה ו-4 רומנים. פורנה היא פרופסור לכתיבה יצירתית באוניברסיטת באת' ספא, והייתה פרופסור אורחת נכבדת סטרלינג בראון בויליאמס קולג' שבמסצ'וסטס.[1][2] בין 2015–2017 הייתה יו"ר מבקרת לאנאן לפואטיקה באוניברסיטת ג'ורג'טאון.[3]
פורנה זכתה בפרסים על יצירותיה. הרומן The Memory of Love זכה בפרס הספרות של חבר העמים הבריטי לספר הטוב ביותר של 2011,[4][5] והוא היה מועמד לפרס לסיפורת מאת נשים.[6]
היא זכתה בפרס וינדהאם–קמפבל לספרות לשנת 2014[7][8][9]
והייתה בין המועמדים לפרס נוישטאטד הבינלאומי לספרות ב-2015.[10][11] הרשימה כללה סופרים, משוררים. ומחזאים מכל העולם.[12]
פורנה נולדה ב-1964 בבלשיל, סקוטלנד,[21] לאב מסיירה לאון - מוחמד פורנה - ואם סקוטית - מורין כריסטיסון. כאשר הייתה בת שישה חודשים המשפחה עברה לגור בסיירה לאון, שם עבד אביה כרופא. מאוחר יותר הוא החל להיות מעורב בפוליטיקה ואף נכנס לממשלה אך התפטר בגלל עליה באלימות פוליטית ושחיתות. בין השנים 1970–1973 היה אביה של פורנה כלוא, והוכרז כאסיר של מצפון על ידי אמנסטי אינטרנשיונל. מוחמד פורנה הואשם בבגידה והוצא להורג בתלייה ב-1975.[22][23] אירועי הילדות של פורנה, וחקירתה את הקונספירציות סביב מותו של אביה היו הנושא של ספר הזיכרונות The Devil That Danced on the Water שכתבה.[24]
בין השנים 1989 ו-1999 פורנה עבדה עבור ה-BBC, ברדיו ובטלוויזיה, כעיתונאית ויוצרת סרטים תיעודיים בתחומים של אמנות ופוליטיקה. היא ידועה גם בשל הסרטים התיעודיים שלה על אפריקה, הכוללים: Through African Eyes (1995),[26]Africa Unmasked (2002)[27] ו- The Lost Libraries of Timbuktu (2009).[28] פורנה היא גם חברה במועצת מנהלי התיאטרון המלכותי הלאומי[29] ושופטת בפרס מאן בוקר הבינלאומי 2013.[30][31]
עבודותיה של פורנה, הן הבדיוניות והן האקטואליות, בדרך כלל עוסקות בתקופות שלפני ואחרי מלחמה, בזיכרון, בקונפליקט שבין נרטיבים פרטיים לבין ההיסטוריות הרשמיות, והיא בוחנת כיצד הצמיחה ההדרגתית של מעשים קטנים, חסרי משמעות לכאורה של בגידה מוצאים לבסוף ביטוי באימה בקנה מידה עצום.[33][34]
ספרה הראשון של פורנה זכה בהכרה רחבה, וכן לשבחי הביקורת בבריטניה ובארצות הברית. הספר שודר ברדיו ה-BBC, והגיע למקום שני בפרס סמואל ג'ונסון לספרי עיון.[35]
ספרה השני של פורנה, והרומן הראשון שלה, זכה בפרס המורשת הרסטון-רייט לרומן בכורה בארצות הברית,[36] ובפרס ליבראטופרייס בגרמניה,[37] והיה מועמד לפרס הספרות הבינלאומי של דבלין. עיתון "וושינגטון פוסט" מנה את Ancestor Stones כאחד הספרים החשובים ביותר של 2006. ב-2007, פורנה נמנתה על ידי מגזין "ואניטי פייר" כאחת הסופרים החדשים הטובים ביותר של אפריקה.[38]
The Memory of Love, אשר זכה בפרס הסופרים של חבר העמים הבריטי לספר הטוב ביותר ב-2011, תואר על ידי השופטים כ"רומן נועז, מרגש ועשוי היטב" ואת פורנה כ"בין הסופרים המוכשרים ביותר בספרות היום";[39] הספר גם היה ברשימות הקצרות של פרס הספרות הבינלאומי של דבלין ב-2012,[40]פרס לסיפורת מאת נשים ב-2011[41][42] ופרס ווריק לכתיבה.[43]
פורנה הייתה אחת מ-10 סופרות אשר תרמו לסרט 10x10 Girl Rising.[44][45] הסרט מספר את סיפוריהן של 10 ילדות ב-10 מדינות מתפתחות. הסיפורים נכתבו על ידי 10 סופרות עטורות שבחים, וקוריינו על ידי 10 שחקניות מובילות, כולל מריל סטריפ, אן האת ' ווי, פרידה פינטו וקייט בלאנשט.[46] בכורת הסרט התקיימה בפסטיבל הסרטים בינואר 2013.[47]
הרומן השלישי של פורנה, יצא בבריטניה בחודש מרץ 2013.
המבקרים שיבחו את המחקר המשפטי שערכה פורנה ואת היכולת שלה להמחיש אווירה, מקום, קצב, דיוק, עוצמת רגשות, ואפיון הדמויות.[48][49][50][51][52][53][54][55][56][57] העיתון האמריקאי "הבוסטון גלוב" פרסם כי "מאז הרומן 'שארית היום', לא היה סופר אשר חשף כל כך במיומנות את האופן שבו השכבות של ההיסטוריה הן לעיתים קרובות בלתי נראות לכולם חוץ מאשר למשתתפים בה, אשר עושים את מה שהם חייבים כדי לשרוד".
הרומן הרביעי שלה, הראשון שתורגם לעברית[58][59], פורסם בארצות הברית בחודש מרץ 2018, בבריטניה באפריל 2018, ובישראל באפריל 2024. בספר בוחנת פורנה נושאים של אהבה, טראומה, הגירה ושייכות, הקונפליקט בין טבע לתרבות, ואיך חוויות רב-שכבתיות יכולות לפתח חוסן נפשי גם אל מול טראומות קשות.[60]
אושר נמנה במספר רב של רשימות ספרים מומלצים, כולל של BBC תרבות,[61]The Root,[62]הגרדיאן,[63]Irish Times,[64] ו- i News.[65]
עיתון Star Tribune תיאר את אושר כמרתק וממוקד.[66]בביקורת של The Financial Times נכתב: "פורנה לוקחת סיכונים, היא סופרת שלא פוחדת להתמודד עם נושאים גדולים.."[67] ה"וושינגטון פוסט" תיאר את פורנה כבעלת "מגע עדין" ב"נושאים כבדים",[68] בעוד שב- The Seattle Times נכתב: "הפרוזה של פורנה מדויקת ... ומהממת בבהירותה".[69]Kirkus Reviews, אשר הציגו את הסופרת על השער של המגזין, כתבו: "באופן מעודן ועדיין אמפתי באופן צורב, הספר האחרון של פורנה בוחן אינסטינקט, עמידות, ואת המורכבות של הקיום האנושי, ומאשר מחדש את המוניטין שלה כבעלת יכולות ופרספקטיבה יוצאות דופן."[70] הביקורת של "סאנדיי טיימס" סברה: "פורנה מקיפה במעגלים.... הנתיב שלה הוא אף פעם לא ישר, היא חוזרת על עקבותיה, חוצה את דרכה הקודמת... היא ניגשת למחשבה מזוויות אליפטיות, ומביאה רגעים של בהירות מפתיעה. המסע הזה הוא אף פעם לא משעמם."[71] אלכס פרסטון כתב ב"האובזרבר" על אושר: "זה כאילו למחברת יש גישה בלעדית למספר תחומי קיום, ולומדת את השפות סתרים של כל אחד מהם".[72] בביקורת של "הגרדיאן", דיאנה אוונס כתבה שתהודה שנבנית בספר ממשיכה "אל מעבר לעמוד האחרון".[73] ב ספקטור, קייט וב כתבה: "הרומן החודר והאינטליגנטי של פורנה מתעד את השינויים הטקטוניים המתרחשים בעולם, ומעורר אותנו לחשוב מחדש על מלחמה, ומה שאנחנו מחשיבים כשלום ואושר."[74]